כל מקום שיש יין?
במדבר רבה (וילנא) פרשה י (ג) למדנו כל מקום שיש יין יש ערוה ולכך כתב הקב"ה פרשת נזיר אחר פרשת סוטה לפי שהיין גורם ערוה ולפיכך יזיר אדם עצמו ממנו שלא יטעה אותו ולכך נאמר איש או אשה כי יפליא וגו'.
במדבר רבה (וילנא) פרשה י (ח) כך היין מכה בסופו שנאמר (שם /משלי/ כג) אחריתו כנחש ישך וכשם שהכימה מבשלת את הפירות ונותנת בהם טעם כך הדעת נותנת ריח וטעם בדבריו של אדם נכנס היין יצא הדעת כל מקום שיש יין אין דעת נכנס יין יצא סוד יין חשבונו שבעים וסוד חשבונו שבעים, האם אין חשיבות למעט יין או הרבה יין? אם כך: מדוע המדרש תנחומא (ורשא) פרשת שמיני סימן יא להודיע דרך ארץ כי יין הרבה מביא את האדם לידי חטא ולצרה גדולה ולחסרון כיס מדוע טרח המדרש תנחומא להוסיף את המילה "הרבה"? האם מבחינתו יש חשיבות למעט יין או הרבה יין?
ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג קעז ב' החלק החמישי - המתלוצץ בדבר שפתים על המעשים והדברים, לא שיבוז להם בלבו אך מדרך השמחים ללא דבר וחוק השחוק, ופעמים שגורם לזה משתה היין והשכרות, מה פירוש משתה היין והשכרות? האם אלה שני דברים שונים או שהם דבר אחד? יש משתה יין בנפרד, ויש שכרות בנפרד? שנאמר (משלי כ, א): "לץ היין הומה שכר כל שוגה בו לא יחכם", פירוש: "לץ" - איש היין, "הומה" - איש שכר, "כל שוגה בו לא יחכם", כמו (תהלים קט, ד): "ואני תפלה" - איש תפלה, ורוצה: כי משתה היין גורם לשלושה דברים רעים: האחד, להיות האיש המתלוצץ. והשנית להיות הומה ובעל דברים, ואמרו ז"ל (אבות סוף פרק א): וכל המרבה דברים מביא חטא, ונאמר (קהלת ה, ב): "וקול כסיל ברב דברים". והשלישי "כל שוגה בו לא יחכם". ודע כי לא יהיה מנהג הליצנות קבוע בנפש האדם עד שהוא פורק עול שמים מעליו, על כן יענש לשאת עליו עול היסורים מדה כנגד מדה, שנאמר (ישעיה כח, כב): "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם", ואמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה יח, ב): כל המתלוצץ יסורים באים עליו שנאמר: "פן יחזקו מוסריכם", והחכמים היו מזהירים לתלמידיהם שלא להתלוצץ גם על דרך מקרה ועראי. ועל החלק הזה הוצרכו להזהיר, כי רבים יכשלו בו על דרך מקרה.
ספר חובות הלבבות שער ט - שער הפרישות פרק ו אבל באור מה שבא בספרי הקודש ודברי רז"ל מענין הפרישות מן העולם, מהם מה שאמר יעקב: ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש. ומהם, צום משה ארבעים יום ולילותם ג' פעמים, וכן אליהו ארבעים יום כמ"ש: וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום. ומהם מה שנאמר בנזיר, שקראו האלהים קדוש, כמ"ש: כל ימי נזרו קדוש הוא לה', בעבור שפסק מפרי הגפן וגדל שער ראשו בלבד, כ"ש מי שפסקה תאותו מכל התענוגים, שיש לו שכר וגמול יותר. ומהם מה שנאמר לאהרון: יין ושכר אל תשת וגו' ולהבדיל וגו' ולהורות וגו', הזהיר כל העוסק במעשה העבודה, שלא יעסק בכל מה שיטרידהו מהשלמת העבודה לאלהים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: שתה רביעית יין אל יורה שתה חמשית אל יתפלל. ומהם ענין בני יונדב בן רכב, אשר צום אביהם, שלא ישתו יין ולא יזרעו ולא יטעו כרם ולא יבנו בית וישבו באהלים חוץ לישוב, וזה מנהג הפורשים מן העולם, ושבח להם הבורא זה, כמ"ש: לא יכרת איש ליונדב בן רכב. אם כך: איך מסתדרת הישיבה בסעודה שלישית בשבת, ושתית ערק, ולאחר מכן להתפלל מותר? ואיך זה שהרב יושב ונותן שיעור? הרי גם הרב שתה, איך הרב ממשיך את השיעור, ולא עוצר?
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת שמיני סימן יא והתורה והמצוה הוא העונג והשמחה בעוה"ז ובעוה"ב שנאמר (שם /דברים ל'/) כי היא חייך ואורך ימיך בעה"ז ובעה"ב שכלו ארוך, ועוד תמצא בקרבנות שאומר בכבשים שני כבשים בני שנה תמימים ובלחם שני עשרונים וביין רביעית ההין כך מעט היו מקריבים להודיע דרך ארץ כי יין הרבה מביא את האדם לידי חטא ולצרה גדולה ולחסרון כיס שנאמר (משלי כג) אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים בביתו שלא יהיה בביתו במה לבשל כי הכל מוכר ונותן בשביל יין,
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ע עמוד (א) רב חסדא אמר רב עוקבא, ואמרי לה מר עוקבא אמר רבי זכאי: אמר לו הקדוש ברוך הוא לנח: נח, לא היה לך ללמוד מאדם הראשון, שלא גרם לו אלא יין. כמאן דאמר אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה. דתניא, רבי מאיר אומר: אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה, [עמוד ב] שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין.
ספר בן סירא במהדורת דוד כהנא, פרק לב. (131)
(ג) מלל שב כי הוא לך, והצנא שכל ואל תמנע שיר.
(ד) במקום היין אל תשפוך שיח, ובלא מזמור מה תשפוך שיר, ובל עת מה תתחכם.
(*ד) כחותם על כיס זהב, שיר אל, על משתה היין.
(ה) כזמן אודם על ניב זהב, משפט שיר על משתה היין.
(*ה) כרביד זהב ובו נפך וספיר, כך נאים דברים יפים, על משתה היין.
(ו) מלואות פז וחותם ברקת, קול מזמור על נועם תירוש.
ספר בן סירא במהדורת דוד כהנא, פרק ט'. (108)
(א) אַל תְּקַנֵּא אֶת אֵשֶׁת חֵיקֶךָ, פֶּן תִּלְמַד עָלֶיךָ רָעָה.
(ב) אַל תְּקַנֵּא לְִאִשּׁה נַפְשְׁךָ, לְהַדְרִיכָה עַל בָּמוֹתֶיךָ.
(ג) אַל תִּקְרַב אֶל אִשָּׁה זָרָה, פֶּן תִּפּוֹל בִּמְצוּדֹתֶיהָ.
(ד) עִם זוֹנָה אַל תִּסְתַּיֵּד, פֶּן תִּלָּכֵד בְּלִקְחֹתֶיהָ.
(ה) לְהִתְנַבֵּל בְּמַרְאֵה עֵינֵיךָ, וּלְשׁוֹמֵם אֲחַר בֵּיתָהּ.
(ו) עִם מְנַגְּנוֹת אַל תִּדְרוֹךְ, פֶּן יִשְׂרְפֻךָ בְּפִיפִיֹתָם.
(ז) בִּבְתוּלָה אַל תִּתְבּוֹנֵן, פֶּן תִּוָּקֵש בַּעֲנָשֶׁיהָ.
(ח) אַל תִּתֵּן לְזוֹנָה נַפְשְׁךָ, פֶּן תָּסֵב נַחֲלָתֶךָ.
(ט) הַעֲלִים עַיִן מֵאֵשֶׁת חֵן, וְאַל תַּבִּיט אֶל יֹפִי לֹא לָךְ.
(י) בְּתֹאַר אִשָּׁה הָשְׁחְתוּ רַבִּים, [וַעֲצוּמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ,] וְכֵן אֹהֲבֶיהָ בְּאֵשׁ תְּלַהֵט.
(יא) עִם בַּעְלָהּ אַל תִּטְעָם, וְאַל תָּסֵב עִמּוֹ שִׁכּוֹר.
(יב) פֶּן תַּטֶּה אֵלֶיהָ לֵב, וּבְדָמִים תִּטֶּה אֶל שָׁחַת.
השאלה היא: איך ומאין הגיע הרעיון של "הקידוש" על היין? עם ישראל "הסתובב/גלה" בין עמים שונים, ונדבק מהם ב"חיידק" השתייה, ו"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" לא יכלו לעצור את רצונו של העם להידבק ב"מחלה" זו, תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ס עמוד (ב) תניא, אמר ר' ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ(אלא אם כן) רוב צבור יכולין לעמוד בה;
ועל כן: המציאו את "הקידוש", וע"י כך כביכול הפכו דבר שהוא חול לדבר שהוא קודש,
הרב הירש בפירושו לפרשת יתרו פרק כ:י
אנשים טועים ומטעים חתרו תחת כל חוקת השבת ועיוותו את כל מושג השבת בפרשם "מלאכה" כעבודה ועמל, והם פתחו בהכחשת השבועה שנשבעו אבותינו בסיני, ובמקום להיות נאמנים לשבועה, "להתאים את החיים לתורה" הכריזו על סיסמא חדשה, "להתאים את התורה לחיים". אוניברסיטת בר אילן דף שבועי מס' 847 פרשת יתרו תש"ע –עיון בפירושו של הרב הירש- דר' טובה גנזל. המדרשה לנשים והמחלקה לתנ"ך,
לפי התורה שתיית יין אמנם אינה אסורה, אבל וודאי ובטח אינה דבר קדוש ואינה מצווה,
ויקרא י (ח) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(ט) יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:
במדבר ו (א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיהֹוָה:(ג) מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל:(ד) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל:(ה) כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַיהֹוָה קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ:(ו) כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַיהֹוָה עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא:(ז) לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ:(ח) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַיהֹוָה:
כהן שמגיע לעבודת האלוהים, ונזיר, אסורים בשתיית יין, האם לא היינו אמורים להבין מקל וחומר, ששתיית יין ועבודת אלוהים אינם הולכים בכפיפה אחת, נזיר נחשב "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַיהֹוָה" וזאת משום שאינו שותה יין? האם לא צריך להבין מכאן קל וחומר, שלהיות "קָדֹשׁ לַיהֹוָה" אפשר רק ע"י התנזרות מיין? אם כך: איך הפך יין למצווה?
