טמא-מת?

ויקרא ה (א) וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ:(ב) אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם:(ג) אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם:(ד) אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה:(ה) וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ:(ו) וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהֹוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ:(ז) וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַיהֹוָה אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה:(ח) וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל:(ט) וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא:(י) וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ:(יא) וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִיא:(יב) וֶהֱבִיאָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יְהֹוָה חַטָּאת הִוא:(יג) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה וְנִסְלַח לוֹ וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה: הרי בפרק זה מדובר על אדם אשר נגע בשוגג בטומאת אדם, והוא מחויב להביא קרבן, וזה בשוגג, מה יהיה על כל אלה ההולכים לבתי-קברות ועושים זאת לא בשוגג, אלא במזיד, ובמודע?

במדבר ה פרשת נשא (א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ:(ג) מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם:(ד) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מתי התבטל ציווי זה? הרי אמרו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" שכולנו בימים אלה טמאי-מתים, אם אנחנו כולנו טמאי-מתים? ובמחנה אסור לנו להיות? איך נכנסים לבית-כנסת שהוא "מקדש-מעט/בית-אלוהים" בתור טמא-מת? הרי שם שוכן אלוהים? איך נוגעים בארון-הקודש? ובספר-תורה? מהו טמא-נפש בפס' הבאים, במדבר יט (יא) הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים:(יב) הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר:(יג) כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהוָֹה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ:(יד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים:(טו) וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא:(טז) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים:(יז) וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי:(יח) וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר:(יט) וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב: (כ) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ יְהֹוָה טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא:(כא) וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב:(כב) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא וְהַנֶּפֶש הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָֽרֶב:

כתר יונתן (טז) וכל מי שיגע על פני השׂדה ולא במיתה שבביטנה של אִמו בהרוג חרב או בחרב שהורג בו או במת שלם ואפילו בעצמות כשׂעורה או בעצם של אדם חי שפירש מִמנו או בקבורה וגולל ודופקא [מִסגרת הקבר] יהיה טמא שִׁבעה ימים: מה זה מסגרת קבר?

כתר יונתן (יח) ויקח אזוב שלושה קלחים בקשר אחד ויטבול במים ההם בזמן קבלת הטומאה איש כהן טהור ויזה על האהל ועל כל הכלים ועל בני אדם שהיו שם ועל שנגע בעצם של חיה שפירש מִמנו ונפל [אבר מִן החי] או בהרוג חרב או במת במותו או בבית קברות וגולל ודופקא [מִסגרת הקבר]: מה זה מסגרת קבר?

רמב"ם הלכות אבל פרק ד הלכה ד וחופרין בעפר מערות ועושין כוך בצד המערה וקוברין אותו בו ופניו למעלה, ומחזירין העפר והאבנים עליו, ויש להן לקבור בארון של עץ, והמלוין אותו אומרין לו לך בשלום שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות.

טומאת-מתים של כוהנים? בתשובה לרעיון שכולנו היום "טמאי-מתים" (כי כהן שנגע באדם, שנגע במת, נטמא), אם כך: הכוהנים היום בזמננו "טמאי-מתים" כולם, הרי בפס' הבאים נאמר בפירוש שהכהן טמא, אבל רק עד הערב, ומתרחץ ואינו טמא, 

ויקרא כב (א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי יְהֹוָה:(ג) אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהֹוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי יְהֹוָה:(ד) אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע:(ה) אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ לְכֹל טֻמְאָתוֹ:(ו) נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם:(ז) וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא: איש אשר הוא טמא-מת, מטמא אדם אחר רק עד הערב, לכן אדם שלא נגע בקבר או במת אינו נטמא טומאת-מתים, הוא צריך להתקלח אם נגע באדם טמא-מת ולחכות עד הערב,

רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק א הלכה (ו) אחד הסך את עצמו, ואחד הסך את אחרים, שנאמר "ואשר ייתן ממנו על זר" (שמות ל, לג). הסך כלים, ובהמה, וגויים שהן כבהמה, או שסך מתים - פטור, שנאמר "על בשר אדם, לא ייסך" (שמות ל, לב):

פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב"  פרק כח וכל מי שאוכל עם ערל כאילו אוכל בשר שקץ, וכל הרוחץ עם הערל כאילו רוחץ עם הנבלה, וכל הנוגע בערל כאילו נוגע במת, שהם בחייהם כמתים ובמיתתם כנבלת בהמה, ואין תפלתם נכנסת לפני הב"ה, שנ' לא המתים יהללו יה, אבל ישראל שהם נמולים תפלתם נכנסת לפני הב"ה כריח ניחוח,

ספר האשכול (אלבק) הלכות מילה דף קט עמוד ב וכל מי שהוא אוכל עם ערל כאלו אוכל בשר שקץ, וכל הרוחץ עם ערל כאלו רוחץ עם נבלה, וכל הנוגע בערל כאלו נוגע במת, שהם בחייהם נקראים מתים, ובמותם כנבלת בהמה, ואין תפלתם נכנסת לפני הקב"ה לריח שנאמר ואנחנו נברך וגו'

במדבר יט (יא) הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים: אבן עזרא לכל נפש אדם - יהודי או עכו"ם. אדם - ולא בהמה. האם האבן עזרא לא קיבל אותה "תורה" שבע"פ"?

במדבר יט (יב) הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר:(יג) כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהוָֹה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ: רש"י במת בנפש - ואי זה מת של נפש האדם להוציא נפש בהמה שאין טומאתה צריכה הזאה (ולא טומאת שבעה) ד"א בנפש זו רביעית דם (חולין עב): את משכן ה' טמא - אם נכנס לעזרה אפי' בטבילה בלא הזאת שלישי ושביעי: עוד טמאתו בו - אע"פ שטבל: כאן הכתוב מדבר על כניסה למקדש ממש? אם אינו נכנס האם צריך הזאה בשלישי ושביעי? האם מי שאינו נכנס לבית-המקדש אינו חייב בהזאת אפר פרה-אדומה?

במדבר יט (יד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים:(טו) וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא:(טז) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים: כתר יונתן: וכל מי שיגע על פני השׂדה ולא במיתה שבביטנה של אִמו בהרוג חרב או בחרב שהורג בו או במת שלם ואפילו בעצמות כשׂעורה או בעצם של אדם חי שפירש מִמנו או בקבורה וגולל ודופקא [מִסגרת הקבר] יהיה טמא שִׁבעה ימים: מה זה מסגרת קבר?

במדבר יט (יז) וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי:(יח) וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר: כתר יונתן ויקח אזוב שלושה קלחים בקשר אחד ויטבול במים ההם בזמן קבלת הטומאה איש כהן טהור ויזה על האהל ועל כל הכלים ועל בני אדם שהיו שם ועל שנגע בעצם של חיה שפירש מִמנו ונפל [אבר מִן החי] או בהרוג חרב או במת במותו או בבית קברות וגולל ודופקא [מִסגרת הקבר]:

במדבר יט (יט) וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב:(כ) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ יְהֹוָה טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא: (כא) וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב:(כב) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב:  

אם גויים אינם נחשבים כבני-אדם? ונחשבים כבהמה? רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק א (ו) "וגויים שהן כבהמה" פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב" פרק כח "וכל הנוגע בערל כאילו נוגע במת, שהם בחייהם כמתים ובמיתתם כנבלת בהמה" ספר האשכול (אלבק) הלכות מילה דף קט עמוד ב "וכל הנוגע בערל כאלו נוגע במת, שהם בחייהם נקראים מתים, ובמותם כנבלת בהמה" אם כך: מדוע מצווה משה על הלוחמים להיות מחוץ למחנה שבעת-ימים? הרי טומאת בהמה היא טומאה רק עד הערב(למטה בהמשך)? במדבר לא (א) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:(ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ:(ג) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְהוָֹה בְּמִדְיָן:(ד) אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא:(ה) וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא:(ו) וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ:(ז) וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת משֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר:(ח) וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב:(ט) וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ:(י) וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ:(יא) וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה:(יב) וַיָּבִאוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשְּׁבִי וְאֶת הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת הַשָּׁלָל אֶל הַמַּחֲנֶה אֶל עַרְבֹת מוֹאָב אֲשֶׁר עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ:(יג) וַיֵּצְאוּ משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְכָל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לִקְרָאתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:(יד) וַיִּקְצֹף משֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה:(טו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה:(טז) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיהוָֹה עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְהוָֹה:(יז) וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ:(יח) וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם:(יט) וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם:(כ) וְכָל בֶּגֶד וְכָל כְּלִי עוֹר וְכָל מַעֲשֵׂה עִזִּים וְכָל כְּלִי עֵץ תִּתְחַטָּאוּ:(כא) וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה:(כב) אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת:(כג) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם:(כד) וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה: משה לא יודע שאין טומאה בגויים? אפילו השבויים שהם בוודאי גויים מצווים לשהות מחוץ למחנה? הרי הם לא נלחמו, הרי משה מצווה להשאיר רק את הבנות שלא ידעו משכב-זכר, אלו אמורות להיות גג עד 12 שנה? לפי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" הן אפילו לא עברו גיל שלוש, האם משה לא למד הרמב"ם? רמב"ם הלכות טומאת מת פרק א וכן הגוי, אינו נעשה טמא מת; אלא גוי שנגע במת, או נשאו, או האהיל עליו - הרי הוא כמי שלא נגע, הא למה זה דומה, לבהמה שנגעה במת או האהילה על המת: כדי שלא יבוא מישהו ויטען שאנשי הצבא נטמאו אולי במתים מלוחמי ישראל באים הפס' הבאים ומפריכים זאת, הרי לא נפקד מהצבא לוחם אחד מבני-ישראל, יצאו שנים עשר אלף וחזרו שנים עשר אלף, (מח) וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשֶׁה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת:(מט) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ:

אם גויים אינם בני-אדם, ונחשבים כבהמה, מדוע מצווה משה, את החוזרים מהמלחמה במדיין, לצאת ולהיות מחוץ למחנה שבעת-ימים? הרי טומאת בהמות רק עד הערב? ויקרא יא (כו) לְכָל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת וְגֵרָה אֵינֶנָּה מַּעֲלָה טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִטְמָא:(כז) וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו בְּכָל הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב:(כח) וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב טְמֵאִים הֵמָּה לָכֶם:--- (לא) אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל הַשָּׁרֶץ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב:(לב) וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר:

(לט) וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב: האם משה לא יודע/למד רש"י, או גמרא והלכה בהרמב"ם? תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. האם האלוהים אינו יודע שאדם הוא רק מישראל? הרי הוא קורא לשבויים(נשים וילדים) ממלחמת מדיין אדם? 

ציווי טומאת מתים לכהנים

ויקרא כא פרשת אמר (א) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:(ב) כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו:(ג) וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא:(ד) לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ:--- (י) וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם:(יא) וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא:

ציווי טומאת מתים לנזירים

במדבר ו פרשת נשא (א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיהֹוָה:(ג) מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל:(ד) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל:(ה) כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַיהֹוָה קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ:(ו) כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַיהֹוָה עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא:(ז) לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ: (ח) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַיהֹוָה:(ט) וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ:

רמב"ם הלכות אבל פרק ג הלכה (ג) וכן אם נכנס לאהל טמא שנכנסה לו הטומאה לוקה, אף על פי שעצמה של טומאה בבית אחר, וכבר ביארנו כל האהלים שתכנס להן הטומאה או שתצא מהן ודין הסככות והפרעות, וכל הדברים המביאין את הטומאה והחוצצין בפני הטומאה, ואין זה מהן דין תורה ואי זה מהן מדבריהן הכל בהלכות טומאת מת, ושם ביארנו שאין גויים מטמאין באהל ולפיכך קברותיהם טהורים ומותר לכהן ליכנס לשם ולדרוך על קברותיהם, ואינו אסור אלא שיגע בטומאה או שישאנה כמו שביארנו שם:

רמב"ם הלכות טומאת מת פרק א הלכה (ד) טומאת מגע האמורה בכל מקום, בין במת בין בשאר המטמאים - הוא שייגע האדם בבשרו בטומאה עצמה, בין בידו, בין ברגלו, בין בשאר בשרו, ואפילו בלשונו - הרי זה טמא: הלכה (ה) וכן נראה לי שאם נגע בציפורניו או בשיניו - נטמא, כיון שהם מחוברים לגוף, הרי הם כגוף. אבל אם תחב אדם טומאה בכוש, והכניסה לתוך גרונו של אדם טהור, ולא נגעה בלשונו, או שהכניסה לתוך מעי האישה מלמטה, ולא נגעה בבשרה - לא נטמא הבולע משום מגע זה, שהרי לא נגע - שנגיעת פנים, אינה נגיעה:  לבלוע מותר?

הלכה (טו) אחד המת מישראל, או מן הגויים - מטמא במגע, ובמשא. ואין הגוי מטמא, באוהל, ודבר זה, קבלה הוא; והרי הוא אומר במלחמת מדיין "כול נוגע בחלל" (במדבר לא, יט), ולא הזכיר שם אוהל. וכן הגוי, אינו נעשה טמא מת; אלא גוי שנגע במת, או נשאו, או האהיל עליו - הרי הוא כמי שלא נגע, הא למה זה דומה, לבהמה שנגעה במת או האהילה על המת:

איך הלכות אלה מסתדרות עם הפס' הבאים  אם גוי אינו נטמא במת איך יהודי שנוגע בו הופך לטמא מת?

פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב"  פרק כח ד"ה הנס השמיני ויהי וכל הנוגע בערל כאילו נוגע במת,

ספר האשכול (אלבק) הלכות מילה דף קט עמוד ב וכל הנוגע בערל כאלו נוגע במת,

הרמב"ם הרופא את מי ריפא במצרים? וכל "הצדיקים" שחיו בחוץ לארץ עם מי עשו עסקים, ובמיוחד באירופה ששם הנוצרים בטוח ערלים? כי על בני עדות המזרח עוד אפשר לסנגר כי חיו עם מוסלמים שהם נימולים,

רמב"ם הלכות טומאת מת פרק א הלכה (יז) המת אינו מטמא, עד שתצא נפשו; אפילו מגוייד, או גוסס, אפילו נשחטו בו שני הסימנין - אינו מטמא, עד שתצא נפשו, שנאמר "בנפש האדם אשר ימות" (ויקרא יט, יג). נשברה מפרקתו ורוב בשרה עימה, או שנקרע כדג מגבו, או שהותז ראשו, או שנחלק לשני חלקים בבטנו - הרי זה מטמא, אף על פי שעדיין הוא מרפרף באחד מאבריו:

רמב"ם הלכות טומאת מת פרק ב הלכה (ג) אבר שנחתך מן האדם החי - הרי הוא כמת שלם, מטמא במגע ובמשא ובאוהל, אפילו אבר קטן, של קטן של יומו, שהאברים - אין להן שיעור, שנאמר "וכול אשר ייגע על פני השדה, בחלל חרב ובמת. . ." (במדבר יט, טז), והדבר ידוע שדין חלל חרב, כדין חלל אבן או חלל שאר דברים; מפי השמועה למדו שלא בא זה, אלא לטמא נוגע באבר שפלטתו החרב:

הלכה (ד) במה דברים אמורים, בשהיה האבר שלם כברייתו, בשר וגידים ועצמות - שנאמר "או בעצם אדם" (במדבר יט, טז), עצם שהוא כאדם, מה אדם, בשר וגידים ועצמות - אף אבר מן החי, עד שיהיה כברייתו בשר וגידים ועצמות. אבל הכליה והלשון וכיוצא בהן, אף על פי שהן אבר בפני עצמן, הואיל ואין בהן עצם, הרי הן כשאר הבשר: הלכה (ה) חסר מן העצם של אבר, כל שהוא - הרי האבר כולו טהור. חסר מבשרו - אם נשאר עליו בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי, ויתרפא וישלם - הרי זה מטמא במגע ובמשא ובאוהל; ואם לאו - מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באוהל. ובשר הפורש מן החי, טהור; וכן עצם בלא בשר הפורש מן החי, טהור: איך מסתדרת ההלכה הזו עם הפס' הבאים בתורה? במדבר יט (טז) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים:(יח) וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר: אם כך מדוע חוזרת תורה או "בְעֶצֶם אָדָם" או "בְעֶצֶם"? מה צורך בתוספת "בְעֶצֶם אָדָם" או "בְעֶצֶם", האם אחד מהם אינו מיותר? מה ההבדל בין חלל חרב, למת? האם חלל חרב עונה על אבר מן החי? האם מדובר כאן רק על יהודים וקברי-יהודים? הרי מת גוי וקבר גוי אינו מטמא? איך מסתדרת להרמב"ם הלכה ה' עם הלכה יט'? הרי שם הוא כותב שאפילו עצם כשעורה מטמאת? הרי על עצם כשעורה לא נשארו בשר גידים?

הלכה (ו) אבר הפורש מן המת, מטמא במגע ובמשא ובאוהל כמת, והוא שיהיה שלם כברייתו, בשר וגידים ועצמות. חסר עצמו - אם נשאר עליו בשר כזית, מטמא כמת שלם. חסר הבשר - אם נשאר עליו כדי לעלות ארוכה בחי, מטמא כמת שלם; ואם לאו, הרי הוא כשאר עצמות המתים שאין עליהן הבשר: הרמב"ם קבע כלל וכבר הספיק לבטל אותו? הרי בהלכה ה' טוען הרמב"ם שחייב האבר להיות עם כולו שלם איך אם כך כולו שלם אם נשאר עליו בשר כזית?  

הלכה (ט) מה בין אבר מן החי, לאבר מן המת, אבר מן החי - בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו, טהורים. אבר מן המת - בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו, כמפורשין מן המת השלם; ומטמאין בשיעורן. ובין אבר מן החי, בין אבר מן המת - אין להם שיעור: יש שעור או אין? הלך בשדה קרב ומצא חתיכת בשר או עצם איך ידע אם מן המת או מן החי?

הלכה (יג) עצמות המת שאין עליהן בשר - אם ניכרת בהן צורת עצמות אדם, הרי אלו מטמאין במגע ובמשא ובאוהל כמת שלם, שאני קורא בהם "עצם אדם" (במדבר יט, טז). ואלו הן, העצמות שהן מטמאין כמת - השדרה, והגולגולת, ורוב בניינו, ורוב מניינו: הלכה (יד) השדרה כיצד, שדרה השלמה, הרי היא כמת שלם; ואם חסרה אפילו חוליה אחת משמונה עשרה חוליות, הרי היא כשאר העצמות: הלכה (טו) הגולגולת כיצד, גולגולת שהיא שלמה, הרי היא כמת; ואם חסרה כסלע, הרי היא כשאר העצמות. היו בה נקבים קטנים, כולן מצטרפין לכסלע: רק חלק מהגולגולת, אינה מטמאה כמת? היא טומאה אחרת? מהיכן זה בא? איך מסתדרת הלכה זו עם הלכה יט'? הרי שם עצם כשעורה מטמאת?

הלכה (טז) כל בניינו של אדם - הוא שתי השוקיים, והירכיים, והצלעות, והשדרה. ורוב בניינו של מת, הרי הוא כמת שלם; כיצד, כגון שתי שוקיו וירך אחת. אם חסר רוב בניינו כל שהוא, הרי הן כשאר העצמות: מה חשוב מת שלם? או חצי מת? או רבע מת? הרי כתוב עצם? במדבר יט (טז) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים:(יח) וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר:

הלכה (יז) רוב מניינו כיצד, רוב מניין עצמות המת כגון שהיו מאה חמישה ועשרים עצם - הרי אלו כמת שלם; היו מאה ארבעה ועשרים, הרי הן כשאר העצמות. אף על פי שהיה אדם זה יתר באבריו, או חסר באבריו - אין משגיחין אלא על מניין רוב כל אדם, אלא אם כן הייתה אצבע שיש בה ציפורן, או שהייתה נספרת על גבי היד - שהיא עולה למניין, כמו שביארנו: הלכה (יח) שאר עצמות המת שאין בהן רוב מניין, ולא רוב בניין, ולא שדרה שלמה, ולא גולגולת שלמה - אם היה בהן רובע הקב, הרי אלו מטמאים כמת במגע ובמשא ובאוהל; היו פחות מרובע הקב, אפילו עצם כשעורה - מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באוהל. היה עצם אחד, אפילו יש בו רובע - הרי זה מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באוהל: הלכה (יט) טומאת עצם אחד, הלכה מפי הקבלה, לפי שנאמר "כל הנוגע, בעצם" (ראה במדבר יט, יח) - למדו מפי השמועה אפילו עצם כשעורה, מטמא במגע ובמשא; ולפי שטומאתו הלכה, הרי הוא דין תורה ולא מדברי סופרים: הלכה (כ) מת שהרקיבו עצמותיו בקבר, ונעשו רקב - מלוא חופניים מאותו רקב, מטמא במשא ובאוהל כמת. ואינו מטמא במגע - לפי שאי אפשר ליגע בכולו, שהרי אינו גוף אחד; ואפילו גיבלו במים, אינו חיבור: הלכה (כא) דם המת, מטמא כמת במגע ובמשא ובאוהל - שנאמר "בנפש האדם" (במדבר יט, יג), ונאמר "כי הדם, הוא הנפש" (דברים יב, כג). וכמה שיעורו, רביעית. ואפילו תמצית הדם - כל זמן שיש בו אדמומית, מטמא באוהל כמת: לאחר שקראתי את קטע זה, לא הבנתי מה מותר? או מה אסור? נדמה לי שאפילו הכותב לא ידע מה כתב,

רמב"ם הלכות טומאת מת פרק ג הלכה (ח) המת שנשרף, ושלדו קיימת, והיא השדרה והצלעות - הרי זה מטמא כמת שלם, ואין צריך לומר אם נחרך; אבל אם נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו, טהור. וכן שפיר מרוקם שטרפו במים - טהור, שהרי נתבלבלה צורתו: הלכה (ט) בשר המת שנפרך ונעשה כקמח, טהור; וכן אפר השרופין, טהור. וכן התולעים הנהווין מבשר המת, בין חיים בין מתים - טהורין. וכבר ביארנו שהמוח כבשר בכל מקום - בין במת, בין בנבילה ושרץ: הלכה (י) עור האדם כבשרו. ואם עיבדו כל צורכו, או הילך בו כדי עובדה - הרי זה טהור, מן התורה; אבל מדבריהם, מטמא בכזית כבשר המת - גזירה, שלא להרגיל בני אדם לעבד עורות האדם וישתמשו בהן: אם כך לא חטאו הנאצים מדין תורה, כאשר השתמשו בחומרים מן המת? כל חטאם של הנאצים היה שלא קיימו מצוות דרבנן?  אוי לעם שאלו חכמיו

רמב"ם הלכות טומאת מת פרק ה הלכה (ג) כלים שנטמאו במת, בין במגע בין באוהל - הרי הן לנוגע בהן, כנוגע במת עצמו; מה המת מטמא הנוגע בו, בין אדם בין כלים, טומאת שבעה - אף כלים שנטמאו במת, הם והכלים או האדם שייגע בהם, טמאין טומאת שבעה, שנאמר "בחלל חרב או במת" (במדבר יט, טז), מפי השמועה למדו שהחרב כמת. והוא הדין לשאר כלים, בין כלי מתכות בין כלי שטף ובגדים: הלכה (ד) הרי הוא אומר "כול הורג נפש וכול נוגע בחלל" (במדבר לא, יט), וכי תעלה על דעתך שזה ירה חץ והרג, זרק אבן והרג - נטמא שבעת ימים; אלא הורג נפש בחרב וכיוצא בה, מפני שנטמא בנגיעתו בכלי שהרג בו - שהרי נגע הכלי במת: מה קרה פתאום לרמב"ם שמחפש הגיון ולא מדקדק במילים? במדבר לא (יט) וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם: אם כך: מדוע "כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ" הרי לפי השמועה החרב כמת אם כך היה מספיק "וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל" מה עם 13 מידות  נלמדת תורה?

רמב"ם הלכות טומאת מת פרק ט הלכה (ה) מצא מת אחד בסוף עשרים אמה - צריך לבדוק ממנו עשרים אמה אחרות, לפי שרגליים לדבר. ואם היה אחד מאלו שמצא בתחילה או בסוף הרוג, או יושב, או מושכב שלא כדרכו שיהיה ראשו בין ירכותיו - אינו בודק עשרים אמה, אלא נוטלן ואת תבוסתן בלבד, שחזקתן גויים: הלכה (ו) הגויים, אין להן טומאת קברות, הואיל ואינן מטמאין באוהל, הרי הנוגע בקברן טהור - עד שייגע בעצמה של טומאה, או יישאנה. מת שחסר אבר שאם יינטל מן החי ימות - אין לו תבוסה, ולא שכונת קברות. ומתים הנמצאים גלויים על פני השדה - אין להם שכונת קברות, ולא תבוסה, אלא מלקט עצם עצם, והכול טהור. והנקבר שלא ברשות - יש לו תבוסה, ואין לו שכונת קברות: אם כך: אפשר להבין את ההליכה לקברות "צדיקים", הרי כולם קברי-גויים, ואין בעיה בקבר של גוי, הרי אין טומאה בקבר של גוי,

הלכה (יד) דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן, שהן משום ספק - הרי הן של דבריהם; ואין טמא מן התורה, אלא מי שנטמא טומאה ודאית. אבל כל הספקות - בין בטומאות, בין במאכלות אסורות, בין בעריות ושבתות - אין חוששין להן אלא מדברי סופרים, כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה ובכמה מקומות: איך מסתדרת ההלכה הזו עם הפס' הבאים? בדברים ד (ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: דברים יג (א) אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ: הרי מה הפרוש אינו טמא מן התורה אלא מדברי חכמים האם זו אינה תוספת?

רמב"ם הלכות טומאת מת פרק י הלכה (א) איזה הוא בית הפרס, זה המקום שנחרש בו קבר, שהרי נידקדקו עצמות המת בתוך העפר, ונתפרסו בכל השדה; וגזרו טומאה על כל השדה שנחרש בה הקבר, אפילו חרש על גבי הארון, ואפילו היה מושקע ברובדין ובאבנים, ואפילו היה על גבי הארון רום שתי קומות - הואיל וחרש קבר, הרי זה עושה בית הפרס: הלכה (ה) חזקת העצמות המכוסות - שהן של אדם, עד שייוודע שהן של בהמה; וחזקת העצמות המגולות - שהן של בהמה, עד שייוודע שהן של אדם: הלכה (ו) היה שם חריץ מלא עצמות אדם, או שהיו עצמות אדם צבורות על גב קרקע, וחרש עצמות אלו עם השדה, או שחרש שדה שאבד בה קבר - הרי זה אינו עושה בית הפרס, שלא גזרו טומאה אלא על שדה שנחרש בה קבר ודאי; וכן החורש את המת בשדה, אינו עושה בית הפרס, שכל אלו, דבר שאינו מצוי הוא; ולא גזרו אלא בקבר שנחרש, שהוא דבר המצוי: הלכה (ז) החורש את הקבר בשדה שאינה שלו - אינו עושה בית הפרס, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אפילו שותף, או אריס, או אפיטרופוס - אינו עושה בית הפרס. חרש קבר בשדה שלו ושל חברו כאחת - שלו, עושה בית הפרס; ושל חברו, אינו עושה בית הפרס. גוי שחרש קבר בשדהו - אינו עושה בית הפרס, שאין בית הפרס לגויים: לפי איזה כללים פועלים "חכמים"? שדה שאינה שלו לא הופכת לפרס מה ענין שייכות? הרי הבעיה צריכה להיות אם יש או אין עצמות מתים?

הלכה (ח) שדה בית פרס למעלה, ושדה טהורה למטה, ושטפו גשמים מעפר בית הפרס לטהורה - אפילו הייתה אדומה והלבינה, או לבנה והאדימה - טהורה, שאין בית הפרס עושה בית הפרס, ולא גזרו טומאה אלא על גוש כברייתו:

רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאות פרק יח הלכה (ג) לפיכך עצמות המת ועצם נבילה ברשות הרבים, או גוש מארץ טהורה וגושים מבית הפרס או מארץ העמים, ונגע באחד מהן או הסיטו, ואין ידוע במה נגע מהן ובמה הסיט; כזית מן המת וכזית מן הנבילה, והאהיל על אחד מהם ואין ידוע על איזה מהם האהיל; שני שבילין אחד טמא ואחד טהור, הלך באחד מהם ואין ידוע באיזה הלך; או שנגע באדם בדרך, ואין ידוע אם הוא טמא ואם הוא טהור; או שהיו שני אנשים אחד טמא ואחד טהור, ונגע באחד מהם ואין ידוע באיזה מהם נגע, בכל אלו הספקות, טהור: מה ענין אוהל כתוב "יִגַּע"? במדבר יט (טז) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים:--- (יח) וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר: האם "פְּנֵי הַשָּׂדֶה" אינו רשות הרבים? ומדוע כל ההתפלספות הזאת? נגע? או לא נגע? מה זה ספק נגע?

רמב"ם הלכות טומאת אוכלין פרק א הלכה (ג) אוכל שהיה בלול במי פירות כגון מי תותים ורמונים אף על פי שהוא בלול ונגע בו הזב או בשר המת הרי הוא טהור מפני שלא הוכשר באחד משבעה המשקין:  מהיכן בא ענין משקה? ואיך טהור? האם רמב"ם לא קרא תורה? הרי בבמדבר יט (טז-יח)(למעלה), ומקל וחומר אם בשדה או מתחת לאהל טמא, מדוע בלול לא טמא? במדבר יט (כ) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ יְהֹוָה טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא:(כא) וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב:(כב) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב: ויקרא טו (יא) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:

רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ג הלכה ד טמא מת אפילו המת עצמו מותר להכנס להר הבית שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחנה הלויה.

דברי הימים ב כג (יח) וַיָּשֶׂם יְהוֹיָדָע פְּקֻדֹּת בֵּית יְהֹוָה בְּיַד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֲשֶׁר חָלַק דָּוִיד עַל בֵּית יְהֹוָה לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת יְהֹוָה כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁיר עַל יְדֵי דָוִיד:(יט) וַיַּעֲמֵד הַשּׁוֹעֲרִים עַל שַׁעֲרֵי בֵּית יְהֹוָה וְלֹא יָבֹא טָמֵא לְכָל דָּבָר: אם בית-כנסת הוא מקדש-מעט/"בֵּית יְהֹוָה", אם כך: איך נכנסים טמאי-מתים או טמאים אחרים אליו? במדבר יט (יג) כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהֹוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ:--- (כ) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ יְהֹוָה טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא: אדם שהוא טמא-מת מטמא את מקדש-יהוה? אם כך: למה נחשב בית-כנסת = מקדש-מעט/"בֵּית יְהֹוָה"? האם אינו נחשב למקום קדוש? האם מותר לטמא-מת לגשת לקודש? ארון-הקודש? ספר-תורה?