ייחוד?
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה (ג) כשאירע מעשה אמנון ותמר, גזר דויד ובית דינו על ייחוד פנויה, ואף על פי שאינה ערווה, בכלל ייחוד עריות; ושמאי והילל גזרו על ייחוד גויים. נמצא כל המתייחד עם אישה שאסור להתייחד עימה, בין ישראלית בין גויה - מכין את שניהן מכת מרדות, האיש והאישה, ומכריזין עליהן, חוץ מאשת איש - שאף על פי שאסור להתייחד עימה, אם נתייחד אין לוקין, שלא להוציא לעז עליה שזינת, ונמצאו מוציאין לעז על הבנים שהם ממזרין: הרי כל הבעיה בייחוד זה הייחוד עם אשת איש? והנה בהלכה זו נפטרה לנו גם בעיית הממזרים? ומדוע לא נכתב אפילו סיפור אחד בתנ"ך על "בית דינו של דוד"? מדוע תהילים "שכתב" דוד, שזה ספר שירים, מופיע בתנ"ך, ושום הלכה של דוד ובית דינו אינה מופיעה בתנ"ך? ספר שירה של דוד מופיע בספר הספרים, וההלכות שקבעו דוד ובית דינו לא?
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כב
הלכה (ד) כל אישה שאסור להתייחד עימה, אם הייתה אשתו עימו, הרי זו מותרת להתייחד, מפני שאשתו משמרתו; אבל לא תתייחד ישראלית עם הגוי, ואף על פי שאשתו עימו, שאין אשתו של גוי משמרתו, ואין להן בושה:
הלכה (ה) וכן אין מוסרין תינוק ישראל לגוי ללמדו ספר וללמדו אומנות, מפני שכולן חשודין על משכב זכור. ואין מעמידין בהמה בפונדקייות של גויים, ואפילו זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקבות. ואין מוסרין בהמה חיה ועוף לרועה גוי, אפילו זכרים לזכר ונקבות לנקבה - מפני שכולן חשודין על הרבעת בהמה. וכבר ביארנו שהן אסורין בזכור ובבהמה, ונאמר "ולפני עיוור לא תיתן מכשול" (ויקרא יט, יד):
הלכה (ו) ומפני מה אין מוסרין בהמה נקבה לגויה, מפני שכולן בחזקת נואפין, וכשיבוא הנואף לשכב עם גויה זו, אפשר שלא ימצאנה, וישכב עם הבהמה; או אפילו ימצאנה, ישכב עם הבהמה:
הלכה (ז) לא תתייחד אישה אחת, אפילו עם אנשים הרבה - עד שתהיה שם אשתו של אחד מהן; וכן לא יתייחד איש אחד, אפילו עם נשים הרבה. נשים הרבה עם אנשים הרבה, אין חוששין לייחוד; היו האנשים מבחוץ והנשים מבפנים, או האנשים מבפנים והנשים מבחוץ, ופירשה אישה לבין האנשים, או איש לבין הנשים - אסורין משום ייחוד:
הלכה (ח) אפילו איש שעסקו ומלאכתו עם הנשים, אסור לו להתייחד עם הנשים. כיצד יעשה, יתעסק עימהן ואשתו עימו; או ייפנה למלאכה אחרת: הלכה (ט) מותר להתייחד עם שתי יבמות, או עם שתי צרות, או עם אישה וחמותה, או עם אישה ובת בעלה, או עם אישה ובת חמותה - מפני ששונאות זו את זו, אין מחפות זו על זו; וכן מותר להתייחד עם אישה שיש עימה תינוקת קטנה שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה - שאינה מזנה בפניה, שהרי זו מגלה את סודה: הלכה (י) תינוקת מבת שלוש ולמטה, ותינוק בן תשע ולמטה - מותר להתייחד עימהן, שלא גזרו אלא על ייחוד אישה הראויה לביאה, ואיש הראוי לביאה. אנדרוגינוס אינו מתייחד עם הנשים; ואם נתייחד, אין מכין אותו, מפני שהוא ספק. אבל האיש מתייחד עם האנדרוגינוס, ועם הטומטום: הלכה (יא) אשת איש שהיה בעלה בעיר - אינה חוששת לייחוד, מפני שאימת בעלה עליה; ואם היה זה גס בה כגון שגדלה עימו, או שהייתה קרובתו, לא יתייחד עימה, ואף על פי שבעלה בעיר. וכן כל המתייחד עם אישה, והיה הפתח פתוח לרשות הרבים - אין חוששין משום ייחוד: הלכה (יב) מי שאין לו אישה, לא ילמד תינוקות, מפני שאימות הבנים באות לבית הספר לבניהם, ונמצא מתגרה בנשים; וכן אישה, לא תלמד קטנים, מפני אבותיהם שהן באין בגלל בניהם, ונמצאו מתייחדין עימה. ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עימו בבית הספר, אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו: הלכה (יג) תיקנו חכמים שיהיו הנשים מספרות זו עם זו בבית הכיסא, כדי שלא ייכנס שם איש - משום ייחוד: הלכה (יד) אין ממנין אדם נאמן וכשר להיות שומר חצר שיש שם נשים, אף על פי שהוא עומד בחוץ - שאין אפיטרופוס לעריות; ואסור לאדם למנות אפיטרופוס על ביתו, שלא ינהיג אשתו לדבר עבירה:
הלכה (טו) אסור לתלמיד חכמים לשכון בחצר שיש בה אלמנה, אף על פי שאינו מתייחד עימה - מפני החשד - אלא אם כן הייתה אשתו עימו; וכן אלמנה אסורה לגדל כלב, מפני החשד. ולא תקנה אישה עבדים זכרים, אפילו קטנים - מפני החשד: איזה חשד יהיה באלמנה המגדלת כלב? איך מסתדרת ההלכה "אסור לתלמיד חכמים לשכון בחצר שיש בה אלמנה", עם הפס' הבאים במלכים א יז (ט) קוּם לֵךְ צָרְפָתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן וְיָשַׁבְתָּ שָׁם הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ: האם אלוהים יכול לטעות? האם אלוהים מצווה על אליהו הנביא לעשות משהו בניגוד ל"תורתו"? הרי "התורה" שבע"פ" היא גם "תורה" מסיני? (כ) וַיִּקְרָא אֶל יְהֹוָה וַיֹּאמַר יְהֹוָה אֱלֹהָי הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ: האם אליהו הנביא אינו נחשב תלמיד חכם? אליהו אינו מקיים את ההלכה "התורה" שבע"פ"? מה על "טובל ושרץ בידו"? האם לא יכול היה האלוהים לעשות סידור אחר לאליהו? סידור אשר אינו נוגד את "תורתו"/"התורה" שבע"פ"?
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה (טז) אין דורשין בסתרי עריות בשלושה - מפני שהאחד טרוד בשאילת הרב, והשניים נושאין ונותנין זה עם זה ואין דעתן פנויה לשמוע, ולפי שדעתו של אדם קרובה אצל עריות, אם נסתפק לו דבר ששמע מורה להקל; לפיכך אין דורשין אלא לשניים, כדי שיהיה האחד השומע מפנה ליבו ויודע מה שישמע מן הרב: הלכה (יז) אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם, אלא לפרוש מן העריות והביאות האסורות, אמרו חכמים, בשעה שנצטוו ישראל על העריות, בכו וקיבלו מצוה זו בתרעומת ובבכייה, שנאמר "בוכה למשפחותיו" (במדבר יא, י), על עסקי משפחות. ואמרו חכמים, גזל ועריות, נפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן. ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן, שאין בהן פרוצין בעריות וביאות אסורות. אמרו חכמים, רוב בגזל, מיעוט בעריות; והכול באבק לשון הרע: הלכה (יח) לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה, ולהרגיל עצמו בקדושה יתרה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להינצל מהן; וייזהר מן הייחוד, שהוא הגורם הגדול. גדולי החכמים היו אומרין לתלמידיהם, היזהרו בי מפני בתי, היזהרו בי מפני כלתי - כדי ללמד לתלמידיהם, שלא יתביישו מדבר זה, ויתרחקו מן הייחוד: הלכה (יט) וכן ינהוג להתרחק מן השחוק, ומן השכרות, ומדברי עגבים - שאלו גורמין גדולים הן, והן מעלות של עריות; ולא יישב בלא אישה, שמנהג זה גורם לטהרה. יתרה מכל זאת אמרו, יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה - שאין מחשבת עריות מתגברת, אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר "איילת אהבים, ויעלת חן - דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד" (משלי ה, יט):
