אישה עבודה וחובות,

רמב"ם הלכות אישות פרק כא הלכה (ב) היה לו ולה ממון הרבה, אפילו היה להם כמה שפחות - אינה יושבת להבטלה בלא מלאכה כלל, שהבטלה מביאה לידי זימה; אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו, אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה. המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה כלל, יוציא וייתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי זימה: הלכה (ג) וכן כל אישה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המיטה, ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתיתן לו מים או כלי או תיטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו; אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו, או בפני בנו. ומלאכות אלו, עושה אותן היא בעצמה; ואפילו היו להם כמה שפחות, אין עושין מלאכות אלו לבעל אלא אשתו: הלכה (ז) נמצאו כל המלאכות שכל אישה עושה אותן לבעלה, חמש מלאכות - טווה, ורוחצת פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת את המיטה, ועומדת לשמש בפניו; והמלאכות שמקצת הנשים עושות אותן ומקצתן אינן עושות, שש מלאכות - מטחנת, ואופה, ומבשלת, ומכבסת, ומניקה, ונותנת תבן לפני בהמתו: הלכה (י) כל אישה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן - כופין אותה ועושה, אפילו בשוט. טען הוא שאינה עושה, והיא אומרת שאינה נמנעת מלעשות - מושיבין אישה ביניהן או שכנים; ודבר זה, כמו שיראה הדיין שאפשר בדבר: הלכה (טו) הגרושה - אין לה מזונות, אף על פי שהיא מניקה את בנה; אבל נותן לה יותר על שכרה, דברים שהקטן צריך להן מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בזה. אבל המעוברת, אין לה כלום: הלכה (טז) שלמו חודשיו וגמלתו, אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה, אין מפרישין אותו ממנה, עד שיהיה בן שש שנים גמורות; אלא כופין את אביו, ונותן לו מזונות והוא אצל אימו. ואחר שש שנים, יש לאב לומר - אם הוא אצלי, אתן לו מזונות, ואם הוא אצל אימו, איני נותן לו כלום; והבת אצל אימה לעולם, ואפילו לאחר שש:

רמב"ם הלכות אישות פרק כד

הלכה (ו) מי שזינת תחת בעלה - אין לה כתובה, לא עיקר ולא תוספת, ולא אחד מתנאי כתובה, שהרי מעשיה גרמו לה להיאסר על בעלה: מה עניין "כתובה" לאישה שזנתה? איך מסתדרת ההלכה עם תורה שבכתב? הרי יש ציווי תורה הקובע: מה דינם של הנואף והנואפת? ויקרא כ (י) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת: דברים כב (כב) כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם הָאִשָּׁה וְהָאִשָּׁה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל: איך מסתדרת ההלכה הזו עם הדברים הבאים? מסכת נדה דף יד/ב "אמר רבי ישמעאל "זהו שאומרין עליו דאדם גדול הוא היאך מניחין דברי הרב ושומעין דברי התלמיד" הרי מקל וחומר אם דברי "הרב" קודמים לדברי התלמיד, הרי תורה מהאלוהים, האם יש "רב"(רש"י שמות ד (טז) לאלהים-לרב ולשר:) "גדול" ממנו? אם כך: איך מבטלים דברי אלוהים ומקבלים דברי תלמיד(רב)? הרי אם משה היה "רָבְּנוּ", הרי שכולם אחריו תלמידיו, אם כך: איך משנים דברי תורה לטוב או לרע? מסכת סנהדרין דף כט/א "דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין דברי הרב שומעין אמר חזקיה מניין שכל המוסיף גורע", תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סד עמוד א אמר רבי אבין הלוי: כל הדוחק את השעה - שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה - שעה נדחת מפניו, מדרבה ורב יוסף. דרב יוסף סיני, ורבה עוקר הרים. אצטריכא להו שעתא, שלחו להתם: סיני ועוקר הרים איזה מהם קודם? שלחו להו: סיני קודם, שהכל צריכין למרי חטיא. מה הרעיון אחר גמרא זו? ואיך מסתדרים הדברים הבאים? שולחן ערוך אבן העזר סימן ו סעיף (יד) וספק של איסור תורה לחומרא. שולחן ערוך יורה דעה סימן קיא סעיף (ג) היה האיסור של תורה, אין תולין להקל לומר לתוך האיסור נפל, עד שיהא ההיתר רבה על האיסור, כדי שיתבטל בתוכו מדברי תורה.

קיצור שולחן ערוך סימן קסח סעיף (ה) ויש להחמיר בספק איסור דאורייתא.

רמב"ם הלכות כלאים פרק י הלכה כז וכבר בארנו בהלכות ביאות אסורות שכל איסור ספיקות מדברי סופרים ולפיכך הקלו בספק. +/השגת הראב"ד/ וכבר בארנו בביאות אסורות וכו'. א"א אמת הוא זה שכל הספקות אינן של תורה מיהו קי"ל כל ספק איסור תורה לחומרא ובדרבנן לקולא.+  רדב"ז הלכות כלאים פרק י הלכה (כז) כל ספק איסורא דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא ע"כ. לחם משנה הלכות שחיטה פרק ח הלכה (כא) ויש לדקדק דכל ספק דאורייתא הוא לחומרא

רמב"ם הלכות אישות פרק כד

הלכה (ט) מי שזינת תחת בעלה - אין לה כתובה, לא עיקר ולא תוספת; ואין מוציאין מן הבעל דבר ממה שאבד או נגנב מנכסי צאן ברזל שלה, ואין צריך לומר נכסי מלוג. ולא המזנה בלבד, אלא אף העוברת על דת משה או על דת יהודית, או היוצאת משום שם רע - אין לה כתובה, לא עיקר ולא תוספת, ולא תנאי מתנאי כתובה. וכל אחת מהן, נוטלת הנמצא מנדוניתה ויוצאה; ואין הבעל חייב לשלם כלום, לא מה שפחת ולא מה שאבד: הלכה (י) ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן עברה על דת משה - יוצאה בשוק ושיער ראשה גלוי, או שנודרת או נשבעת ואינה מקיימת, או ששימשה מיטתה והיא נידה, או שאינה קוצה לה חלה; או שהאכילה את בעלה דברים אסורים, ואין צריך לומר שקצים ונבילות, אלא דברים שאינם מעושרין: הלכה (יב) ואיזו היא דת יהודית - הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל; ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן עברה על דת יהודית, יוצאה לשוק או למבוי מפולש, וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אף על פי ששיערה מכוסה במטפחת; או שהייתה טווה בשוק, וורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה או על לחייה, כדרך שעושות הגויות הפרוצות; או שטווה בשוק, ומראה זרועותיה לבני אדם; או שהייתה משחקת עם הבחורים; או שהייתה תובעת התשמיש מבעלה בקול רם, עד ששכנותיה שומעות אותה מדברת על עסקי תשמיש; או שהייתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה: הלכה (יד) העוברת על דת - צריכה התראה ועדים, ואחר כך תפסיד כתובתה, עברה בינו לבינה, וידע שהיא עוברת על דת, והתרה בה בלא עדים, וחזרה ועברה - הוא טוען ואומר, עברה אחר התראה, והיא אומרת, לא עברתי כלל, או לא התרה בי - אם רצה להוציא, הרי זה נותן כתובה, אחר שתישבע שלא עברה, שאם תודה שעברה אחר התראה, אין לה כלום: הלכה (טו) כיצד היא יוצאה משום שם רע - כגון שהיו שם עדים שעשת דבר מכוער ביותר, שהדברים מראין שהייתה שם עבירה, אף על פי שאין שם עדות ברורה בזנות. כיצד, כגון שהייתה בחצר לבדה, וראו רוכל יוצא ונכנסו מיד בשעת יציאתו, ומצאו אותה עומדת מעל המיטה, והיא לובשת המכנסיים או חוגרת איזורה; או שמצאו רוק לח, למעלה מן הכילה; או שהיו שניהן יוצאין ממקום אפל, או מעלין זה את זה מן הבור, וכיוצא בו; או שראו אותו מנשק על פי חלוקה; או שראו אותן מנשקין זה את זה, או מגפפין זה את זה; או שנכנסו זה אחר זה, והגיפו הדלתות; וכיוצא בדברים אלו. אם רצה בעלה להוציאה, תצא ואין לה כתובה; ואין זו צריכה התראה: הלכה (טז) עוברת על דת משה או דת יהודית, וכן זו שעשת דבר מכוער - אין כופין את הבעל להוציא, אלא אם רצה לא יוציא; ואף על פי שלא הוציא, אין לה כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות; אבל אלו הפרוצות, אין להן תקנה זו, אלא תהא קלה, וקלה להוציאה:

רמב"ם הלכות ייבום וחליצה פרק ה הלכה (יא) כל יבמה שנבעלה ליבמה, בין בעילה כשרה בין בעילה פסולה, ואפילו בעלה אחר שחלץ לה, בין הוא בין אחיו, בין לשם אישות בין לשם יבמות, ואפילו בעל צרתה אחר שבעל בעילה כשרה, בין הוא בין אחיו - הרי זו צריכה גט, שהרי נעשת אשת איש בבעילה:

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף כ עמוד ב והאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל אדם שאשתו תובעתו - הויין לו בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותם, שנאמר: +דברים א+ הבו לכם אנשים חכמים ונבונים, וכתיב: ואקח את ראשי שבטיכם ולא כתיב נבונים, וכתיב: +בראשית מט+ יששכר חמור גרם, וכתיב: +דברי הימים א' יב+ מבני יששכר יודעי בינה לעתים! ההיא דמרציא ארצויי. הדרן עלך ואלו מותרין.

ספר 'גדר עולם' על חובת הצניעות בכללות, ובפרט בענין כיסוי הראש באשה הנשואה, מאת מרן רבינו החפץ חיים זצ"ל

וכן כתב הרמב"ם (בפכ"ד מהלכות אישות) וז"ל: מי שזנתה תחת בעלה » אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת.

ולא המזנה בלבד אלא אף העוברת על דת משה או על דת יהודית, ואלו הן הדברים שאם עשתה אחת מהן עברה על דת משה, יוצאה בשוק ושער ראשה גלוי או שנודרת או שנשבעת ואינה מקיימת או ששימשה מטתה והיא נדה או שאינה קוצה לה חלתה או שהאכילה את בעלה דברים אסורים, עי"ש עוד, ואלו הן הדברים שאם עשתה אחת מהן עברה על דת-יהודית, יוצאה לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע ואין לה רדיד כדרך הנשים אע"פ ששערה מכוסה במטפחת או שהיתה משחקת עם בחורים, ועיי"ש עוד דברים (כ"ז לקטתי בקצרה מלשונו ממש) וכן כתב בטור אבן העזר סימן קט"ו, וכן בשו"ע אבן העזר סימן קט"ו ס"ד העתיק לשון הרמב"ם הנ"ל להלכה, וכן כל הפוסקים ראשונים ואחרונים כולם העתיקו דבר זה לדינא דאם האשה יוצאת לשוק ושערותיה מגולין היא עוברת בזה על איסור דאורייתא: