כתובה לאישה שזנתה?
רמב"ם הלכות אישות פרק כד הלכה (ו) מי שזינת תחת בעלה - אין לה כתובה, לא עיקר ולא תוספת, ולא אחד מתנאי כתובה, שהרי מעשיה גרמו לה להיאסר על בעלה: מה עניין "כתובה" לאישה שזנתה? איך מסתדרת ההלכה עם תורה שבכתב? הרי יש ציווי תורה הקובע: את דינם של הנואף והנואפת? ויקרא כ (י) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת: דברים כב (כב) כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם הָאִשָּׁה וְהָאִשָּׁה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל: איך מסתדרת ההלכה הזו עם הדברים הבאים? מסכת נדה דף יד/ב "אמר רבי ישמעאל "זהו שאומרין עליו דאדם גדול הוא היאך מניחין דברי הרב ושומעין דברי התלמיד" הרי מקל וחומר אם דברי "הרב" קודמים לדברי התלמיד, הרי תורה מהאלוהים, האם יש "רב"(רש"י שמות ד (טז) לאלהים-לרב ולשר:) "גדול" ממנו? אם כך: איך מבטלים דברי אלוהים ומקבלים דברי תלמיד(רב)? הרי אם משה "רָבְּנוּ", הרי כולם אחריו תלמידיו, אם כך: איך משנים דברי תורה לטוב או לרע? מסכת סנהדרין דף כט/א "דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין דברי הרב שומעין אמר חזקיה מניין שכל המוסיף גורע", תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סד עמוד א אמר רבי אבין הלוי: כל הדוחק את השעה - שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה - שעה נדחת מפניו, מדרבה ורב יוסף. דרב יוסף סיני, ורבה עוקר הרים. אצטריכא להו שעתא, שלחו להתם: סיני ועוקר הרים איזה מהם קודם? שלחו להו: סיני קודם, שהכל צריכין למרי חטיא. מה הרעיון אחר גמרא זו? ואיך מסתדרים הדברים הבאים? שולחן ערוך אבן העזר סימן ו סעיף (יד) וספק של איסור תורה לחומרא. שולחן ערוך יורה דעה סימן קיא סעיף (ג) היה האיסור של תורה, אין תולין להקל לומר לתוך האיסור נפל, עד שיהא ההיתר רבה על האיסור, כדי שיתבטל בתוכו מדברי תורה. קיצור שולחן ערוך סימן קסח סעיף (ה) ויש להחמיר בספק איסור דאורייתא.
רמב"ם הלכות כלאים פרק י הלכה כז וכבר בארנו בהלכות ביאות אסורות שכל איסור ספיקות מדברי סופרים ולפיכך הקלו בספק. +/השגת הראב"ד/ וכבר בארנו בביאות אסורות וכו'. א"א אמת הוא זה שכל הספקות אינן של תורה מיהו קי"ל כל ספק איסור תורה לחומרא ובדרבנן לקולא.+ רדב"ז הלכות כלאים פרק י הלכה (כז) כל ספק איסורא דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא ע"כ. לחם משנה הלכות שחיטה פרק ח הלכה (כא) ויש לדקדק דכל ספק דאורייתא הוא לחומרא
