עם כמה נשים מותר ליהודי להתחתן?  

שולחן ערוך אבן העזר סימן א סעיף ט נושא אדם כמה נשים, והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו. ומ"מ נתנו חכמים עצה טובה שלא ישא אדם יותר מד'(4) נשים, כדי שיגיע לכל אחת עונה בחודש. ובמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת, אינו רשאי לישא אשה אחרת על אשתו. (ועיין לקמן ס"ס ב' דאסור לישא שתי נשים בשני מקומות).

שולחן ערוך אבן העזר סימן עו סעיף ז נושא אדם כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת בין בזו אחר זו, ואין אשתו יכולה לעכב, והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת; ואינו יכול לכוף אותן לדור בחצר אחד, אלא כל אחת לעצמה. וכמה היא עונתן, לפי מנין. כיצד, פועל שהיו לו שתי נשים, יש לזו עונה אחת בשבת ויש לזו עונה אחת בשבת. היו לו ארבעה נשים, נמצא עונת כל אחת מהן פעם אחת בב' שבתות; וכן אם היה מלח ויש לו ד' נשים, תהיה עונת כל אחת מהן פעם אחת בב' שנים; לפיכך צוו חכמים שלא ישא אדם יותר על ד' נשים, אע"פ שיש לו ממון הרבה, כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחדש.

רמב"ם הלכות אישות פרק י הלכה (יג) יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת, ביום אחד, ומברך ברכת חתנים לכול, כאחת. אבל לשמחה, צריך לשמוח עם כל אחת ואחת שמחה הראויה לה - אם בתולה, שבעה, ואם בעולה, שלושה; ואין מערבין שמחה בשמחה:

רמב"ם הלכות אישות פרק יד הלכה (ו) נושא אדם כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת, בין בזו אחר זו - ואין אשתו יכולה לעכב, והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה, כראוי לכל אחת ואחת. ואינו יכול לכוף אותן לשכון בחצר אחת, אלא כל אחת ואחת לעצמה: הלכה (ז) וכמה היא עונתן, לפי מניינן. כיצד, פועל שהיו לו שתי נשים, יש לזו עונה אחת בשבת, ולזו עונה אחת בשבת; היו לו ארבע נשים, נמצא עונת כל אחת מהן, פעם אחת בשתי שבתות. וכן אם היה מלח ויש לו ארבע נשים, תהיה עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שנים: הלכה (ח) לפיכך ציוו חכמים שלא יישא אדם יותר על ארבע נשים, אף על פי שיש לו ממון זהרבה, כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחודש:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כא עמוד א משנה. +דברים י"ז+ לא ירבה לו נשים - אלא שמנה עשרה. רבי יהודה אומר: מרבה הוא לו, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. רבי שמעון אומר: אפילו אחת ומסירה את לבו - הרי זה לא ישאנה, אם כן למה נאמר לא ירבה לו נשים - דאפילו כאביגיל.  אמנם כאן מדובר על מלך, אבל האם מתכוון ר' יהודה מעל שמונה עשרה נשים?

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כא עמוד א הני שמונה עשרה מנלן? - דכתיב +שמואל ב' ג'+ ויולדו לדוד בנים בחברון ויהי בכורו אמנון לאחינעם היזרעאלית ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל הכרמלי והשלישי אבשלום בן מעכה והרביעי אדניה בן חגית והחמישי שפטיה בן אביטל והששי יתרעם לעגלה אשת דוד אלה ילדו לדוד בחברון. וקאמר ליה נביא: +שמואל ב' י"ב+ אם מעט ואסיפה לך כהנה וכהנה. כהנה - שית(שש), וכהנה - שית. דהוו להו תמני(8) סרי. מתקיף לה רבינא: אימא כהנה - תרתי(12) סרי וכהנה עשרין וארבע! - תניא נמי הכי: לא ירבה לו נשים - יותר מעשרים וארבע. - למאן דדריש וי"ו - ארבעים ושמנה הוו! - תניא נמי הכי: לא ירבה לו נשים יותר מארבעים ושמנה. ותנא דידן מאי טעמיה? - אמר רב כהנא: מקיש כהנה בתרא(אחרון) לכהנה קמא(ראשון) מה כהנה קמא – שית(שש), אף כהנה בתרא - שית. איך מסתדר הוויכוח בין "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" בגמרא כאן עם הגמרא הבאה, תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.

הרי אם הגמרא מסיני מהאלוהים למשה, האם אין "תושב"ע/מסורת" מדויקת כמה נשים מותר למלך?

איך מסתדרים הסיפורים הבאים בתנ"ך עם "ה"מסורת"/"תורה" "שבע"פ"? ההלכה?

שופטים ח (ל) וּלְגִדְעוֹן הָיוּ שִׁבְעִים בָּנִים יֹצְאֵי יְרֵכוֹ כִּי נָשִׁים רַבּוֹת הָיוּ לוֹ:(לא) וּפִילַגְשׁוֹ אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם יָלְדָה לּוֹ גַם הִיא בֵּן וַיָּשֶׂם אֶת שְׁמוֹ אֲבִימֶלֶךְ: שופט ישראל נשוי לנשים רבות? ומחזיק פילגש?

כמה נשים לשלמה? איך לא קיים הלכה שהמציא רש"י/"חכמים"? היכן הסנהדרין שלא "מחו/מיחו"?

מלכים א יא (א) וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת:(ב) מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם אָכֵן יַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה:(ג) וַיְהִי לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיַטּוּ נָשָׁיו אֶת לִבּוֹ:

כמה נשים לרחבעם בן שלמה? איך לא קיים הלכה שהמציא רש"י/"חכמים"? היכן הסנהדרין שלא "מחו/מיחו"?

דברי הימים ב יא (יז) וַיְחַזְּקוּ אֶת מַלְכוּת יְהוּדָה וַיְאַמְּצוּ אֶת רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה לְשָׁנִים שָׁלוֹשׁ כִּי הָלְכוּ בְּדֶרֶךְ דָּוִיד וּשְׁלֹמֹה לְשָׁנִים שָׁלוֹשׁ:(יח) וַיִּקַּח לוֹ רְחַבְעָם אִשָּׁה אֶת מָחֲלַת <בן> בַּת יְרִימוֹת בֶּן דָּוִיד אֲבִיהַיִל בַּת אֱלִיאָב בֶּן יִשָׁי:(יט) וַתֵּלֶד לוֹ בָּנִים אֶת יְעוּשׁ וְאֶת שְׁמַרְיָה וְאֶת זָהַם:(כ) וְאַחֲרֶיהָ לָקַח אֶת מַעֲכָה בַּת אַבְשָׁלוֹם וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אֲבִיָּה וְאֶת עַתַּי וְאֶת זִיזָא וְאֶת שְׁלֹמִית:(כא) וַיֶּאֱהַב רְחַבְעָם אֶת מַעֲכָה בַת אַבְשָׁלוֹם מִכָּל נָשָׁיו וּפִילַגְשָׁיו כִּי נָשִׁים שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה נָשָׂא וּפִילַגְשִׁים שִׁשִּׁים וַיּוֹלֶד עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה בָּנִים וְשִׁשִּׁים בָּנוֹת:(כב) וַיַּעֲמֵד לָרֹאשׁ רְחַבְעָם אֶת אֲבִיָּה בֶן מַעֲכָה לְנָגִיד בְּאֶחָיו כִּי לְהַמְלִיכוֹ:(כג) וַיָּבֶן וַיִּפְרֹץ מִכָּל בָּנָיו לְכָל אַרְצוֹת יְהוּדָה וּבִנְיָמִן לְכֹל עָרֵי הַמְּצֻרוֹת וַיִּתֵּן לָהֶם הַמָּזוֹן לָרֹב וַיִּשְׁאַל הֲמוֹן נָשִׁים:

לסיכום: נשאלת השאלה איך מסתדרות ההלכות למעלה שמותר ליהודי להתחתן עם כמה נשים שירצה, עם "חרם דרבינו גרשום"? שהרי יש הלכה "מצווה לעולם עומדת" או שלא? ואסור לגרוע מצווה, או שאין מצווה פרו ורבו?

רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה (א) דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי, ולא גירעון ולא תוספת, שנאמר "את כל הדבר אשר אנוכי מצוה אתכם, אותו תשמרון לעשות - לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו" (דברים יג, א); ונאמר "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כט, כח). הא למדת שכל דברי תורה, מצווין אנו לעשותן עד עולם; וכן הוא אומר "חוקת עולם לדורותיכם" (ויקרא כג, יד), ונאמר "לא בשמיים, היא" (דברים ל, יב). הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר, מעתה: הלכה (ב) לפיכך אם יעמוד איש, בין מישראל בין מן האומות, ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה, או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצוות לפי זמן היו - הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה; ומיתתו בחנק, על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא ציווהו, שהוא ברוך שמו ציווה למשה שהמצוה הזאת "לנו ולבנינו עד עולם" (דברים כט, כח), ו"לא איש אל ויכזב" (במדבר כג, יט):  האם זה ש"הרב" לא אמר שציווי אלוהי להוריד ממצוות התורה, מאפשר לו להוריד מצווה? ולמי שישאל איזו מצווה התבטלה ע"י חרם דרבינו גרשום? מצוות פרו ורבו, או שאולי אין מצווה כזו?  ואיך מסתדר הסיפור הבא על הגאון מווילנא?

ספר: הרב המנהיג והרופא ר' שמואל הלר זצ"ל רבה של צפת (תולדות חייו ופעלו של ר' שמואל העליר זצוק"ל אב"ד צפת תקפד – תרמ"ד)

ציטוט מהספר "פרק רביעי עולמות נפגשים" דף 53 "כאשר ר' עקיבא יוסף שלזינגר הדפיס את ספרו "בית יוסף חדש"(ירושלים תרל"ו) שם פסק (דף ק"ח ע"כ) להקל בחרם רגמ"ה(רבינו גרשום מאור הגולה) והתיר לשאת אישה על אשתו במקרים מסוימים, יצאו עליו עוררים שהתקיפוהו קשות, וכאשר שמע כי לרבי שמואל ישנה מסורת בעניין זה, פנה אליו בבקשה להודיעו את תכנה, ובמכתב תשובתו אליו מיום י"ד טבת תרל"ו שנדפס בסוף הספר הנ"ל הוא כותב: "ובעניין אשר שאל אשר שמע ממני בעניין חרגמ"ה(חרם רבינו גרשום מאור הגולה) ולא ידע מה, מעיד אני שמים וארץ, כי שמעתי כמה פעמים מאת כבוד הרב החסיד הגאון כקש"ת מו"ה ישראל בעהמ"ח ספר פאת השולחן זצוק"ל, אשר שמע מאת הגאון האמיתי מוה"ר אלי' מווילנא זיע"א, כי אם היה עולה בידו שני דברים, היה מבטל תורה ותפילה ומסבב מעיר לעיר, והוא א', לבטל חרם דר"ג(דרבינו גרשום) בעניין שתי נשים כי בזה יהיה התקרבות הגאולה(עי' יבמות ס"ב ע"ב "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף") והשני הוא, שישאו הכוהנים ידיהם ויברכו ברכת כוהנים בכל יום, ובזה לא ביאר טעמו,"

ולזה אשר יאמר שאין כאן הורדת מצווה בזה שאסור לאדם לשאת כמה נשים? נשאלת השאלה הבאה? איך מסתדרים הדברים הבאים עם הגדרות שגדרו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"? הרי בזה שהוסיפו גדר מנעו דברים שתורה לא אסרה?

תלמוד ירושלמי מסכת נדרים פרק ט דף מא טור ב ר' דימי בשם ר' יצחק לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסו'ר עליך דברי'ם אחרי'ם לאסור אסר,

תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק ד דף סו טור ב ר' חזקיה ר' כהן בשם רב עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראת עינו ולא אכל רבי לעזר חשש להדא שמועתא ומצמית ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא הדרן עלך עשרה יוחסין וכולא מסכתא דקידושין וכולא סידרא דנשים

רמב"ם הלכות דעות פרק ג הלכה א שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.

איך מסתדרת הגמרא הבאה עם "חרם דרבינו גרשום"? תלמוד בבלי מסכת נדה דף יג עמוד ב דא"ר יוסי: אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שנאמר +ישעיהו נז+ כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. הרי הרעיון שכביכול עומד אחרי גמרא זו שיש מכסת בני אדם או "יהודים" שצריכים להיוולד ולאחר שתסתיים המכסה, אז יבוא משיח בן דוד, הרי בזה שיש הגבלה על אישה אחת, בעצם במקום ללדת הרבה ילדים ולסיים את המכסה מייד, הגביל רב גרשום את מכסת הילודה ועכשיו יש עיקוב בביאת משיח,

משלי ה (יח) יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ:(יט) אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד:(כ) וְלָמָּה תִשְׁגֶּה בְנִי בְזָרָה וּתְחַבֵּק חֵק נָכְרִיָּה:

קהלת ט (ט) רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:

משלי יח (כב) מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְהֹוָה:

משלי יט (יד) בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵיְהֹוָה אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת: