סיבות לגרושים במשנה,  גירושין למה? מדוע "צריך" להתגרש?

משנה מסכת כתובות פרק ז (ו) וְאֵלּוּ יוֹצְאוֹת שֶׁלֹּא בִכְתֻבָּה, הָעוֹבֶרֶת עַל דַּת מֹשֶׁה וִיהוּדִית. וְאֵיזוֹ הִיא דַּת מֹשֶׁה, מַאֲכִילַתּוּ שֶׁאֵינוֹ מְעֻשָֹר, וּמְשַׁמְּשַׁתּוּ נִדָּה, וְלֹא קוֹצָה לָהּ חַלָּה, וְנוֹדֶרֶת וְאֵינָהּ מְקַיֶּמֶת. וְאֵיזוֹהִי דַת יְהוּדִית, יוֹצְאָה וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ, וְטוֹוָה בַשּׁוּק, וּמְדַבֶּרֶת עִם כָּל אָדָם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף הַמְקַלֶּלֶת יוֹלְדָיו בְּפָנָיו. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אַף הַקּוֹלָנִית. וְאֵיזוֹ הִיא קוֹלָנִית, לִכְשֶׁהִיא מְדַבֶּרֶת בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ וּשְׁכֵנֶיהָ שׁוֹמְעִין קוֹלָהּ:

רמב"ם הלכות אישות פרק כה הלכה (יד) האיש שנולדו בו מומין אחר שנשא, אפילו נקטעה ידו או רגלו, או נסמית עינו, ולא רצת אשתו לישב עימו - אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה, אלא אם רצת, תשב; ואם לא רצת, תצא בלא כתובה כדין כל אישה מורדת: הלכה (טו) אבל אם נולד לו ריח הפה, או ריח החוטם, או שחזר ללקט צואת כלבים, או לחצוב נחושת מעיקרו, או לעבד עורות - כופין אותו להוציא, וליתן כתובה; ואם רצת לישב עם בעלה, תשב: הלכה (טז) נעשה האיש מוכה שחין, כופין אותו להוציא וליתן כתובה; ואף על פי שהיא רוצה לישב, אין שומעין לה, אלא מפרישין אותן בעל כורהן, מפני שהיא ממיקתו; ואם אמרה, אשב עימו בעדים, כדי שלא יבוא עליה - שומעין לה: הלכה (יז) מי שהיה בעלה בעל ריח הפה, או ריח החוטם, או מלקט צואת כלבים, וכיוצא בהן, ומת, ונפלה לפני אחיו, ויש בו אותו מום שהיה בבעלה - יכולה היא לומר, לאחיך הייתי יכולה לקבל, ולך איני יכולה לקבל; ויחלוץ, וייתן כתובה:

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף עב עמוד א מתני'. ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית. ואיזו היא דת משה? מאכילתו שאינו מעושר, ומשמשתו נדה, ולא קוצה לה חלה, ונודרת ואינה מקיימת. ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם. אבא שאול אומר: אף המקללת יולדיו בפניו. רבי טרפון אומר: אף הקולנית. ואיזוהי קולנית? לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכיניה שומעין קולה.

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף מא עמוד ב גמרא. תנו רבנן: שלושה דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו, אלו הן: עובדי כוכבים, ורוח רעה, ודקדוקי עניות. למאי נפקא מינה? - למיבעי רחמי עלייהו. שלושה אין רואין פני גיהנם, אלו הן: דקדוקי עניות, וחולי מעיין, והרשות. ויש אומרים: אף מי שיש לו אשה רעה. ואידך - אשה רעה מצוה לגרשה. ואידך - זימנין דכתובתה מרובה. אי נמי: אית ליה בנים מינה, ולא מצי מגרש לה. למאי נפקא מינה? - לקבולי מאהבה. 

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף עז עמוד א מתני'. ואלו שכופין אותו להוציא: מוכה שחין, ובעל פוליפוס, והמקמץ, והמצרף נחושת, והבורסי, בין שהיו עד שלא נישאו ובין משנישאו נולדו; ועל כולן אמר רבי מאיר: אע"פ שהתנה עמה, יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, ועכשיו איני יכולה לקבל; וחכ"א: מקבלת היא על כרחה, חוץ ממוכה שחין, מפני שממקתו. אדם שהוא קמצן, זו עילה לגרושים בכפיה? מאין לומדים זאת?

תוספות מסכת כתובות דף עז עמוד א

סבורה הייתי שאני יכולה לקבל - קצת תימה דאם כן כל אשה תערים ותשאנו כדי שיתן לה כתובה שתאמר איני יכולה לקבל ויגרשנה ושמא במקום שיש חשש ערמה אין לה כתובה. האם התוספות מקשה על רבי מאיר מהגמרא? גמרא שניתנה משמים ע"י האלוהים למשה והתוספות מקשה עליה?  תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.