חוק גרושים?

שמות כא                שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְענָתָהּ?

(ז) וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים:(ח) אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ:(ט) וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ:(י) אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע:--- (יא) וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף: מדובר כאן בשפחה, ואם אינו נותן לה שלש אלה חייב לשחררה, וכל זאת כדי שלא יחזיק אותה אצלו סתם, את הנשים היו קונים, וכדי שלא יחזיקו בנשים כאילו זה "חפץ שאין לו הופכים", ניתן ציווי זה, מפני שיודע האלוהים את טבע האדם, שלא יסכים אף אדם לממן מישהו שלא נותן לו תמורה, ולכן: הציווי שישחרר אותה אם אינו דואג לצרכיה,

דברים כד (א) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ:(ב) וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר:(ג) וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה:(ד) לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְהֹוָה וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:

דברים כד (א) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ: רש"י כי מצא בה ערות דבר - מצוה עליו לגרשה שלא תמצא חן בעיניו (ס"א מצוה שלא תמצא חן בעיניו):  איך מסתדר פרוש רש"י עם הציווי הבא? בדברים כב (כח) כִּי-יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא-ארָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ:(כט) וְנָתַן הָאִישׁ הַשּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ-תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא-יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל-יָמָיו: הרי בהנחה שמצא בא ערוות דבר, חובה עליו לגרשה? וכאן נאמר שאינו יכול לגרשה לעולם איך זה מסתדר? אולי זו אינה מצווה? אלא פשוט היתר לגרושים? אבל: וודאי שאין זו מצווה!

דברים כד (ב) וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר:

רש"י לאיש אחר - אין זה בן זוגו של ראשון הוא הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכניסה: בן זוגו של ראשון? רשעה? האם גרושה נחשבת לרשעה? ומה יהיה על יצאה בת קול ואמרה בן פלוני לבת פלוני, האם טעתה בת קול בזיווג הראשון?

דברים כד (ג) וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה: רש"י ושנאה האיש האחרון - הכתוב מבשרו שסופו לשנאותה ואם לאו קוברתו שנאמר או כי ימות: האם מי שמתחתן עם גרושה, סופו שיגרש אותה או ימות?

דברים כד (ד) לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְהוָֹה וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:

רמב"ן אחרי אשר הטמאה לרבות סוטה הנסתרת, לשון רש"י ופירושו אשה שזנתה תחת בעלה אבל הסוטה הנסתרת בלבד לא נודע שהיא טמאה ואינו עובר עליה בלאו הזה וכך מפורש בפרק ראשון של יבמות (יא:), האם הרמב"ן חולק על רש"י? מאי ונסתרה נבעלה, ואמאי קרי ליה נסתרה לישנא מעליא נקט, ושאלו נבעלה בהדיא כתיב בה טומאה (במדבר ה יג) ונסתרה והיא נטמאה, למיקם עלה בלאו ואם כן, יאמר הכתוב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה ואחרי אשר הטמאה, והנה הם שני לאוין, יזהיר במחזיר גרושתו משנשאת, ויזהיר במחזיר אשתו שנטמאה בזנות ועל דרך הפשט אחרי אשר הוטמאה לבעל הראשון, ירמוז כי כאשר ידעה איש אחר תחשב לו טמאה ואלו מצות מחודשות בגט ובחזירה וטעם הלאו הזה, כדי שלא יחליפו נשותיהן זה לזה, יכתוב לה גט בערב ובבוקר היא שבה אליו, וזה טעם ולא תחטיא את הארץ, כי זה סבה לחטאים גדולים ובספרי (תצא קלו) ולא תחטיא את הארץ, להזהיר ב"ד על כך: איך מסתדר פירוש הרמב"ן בעניין "האזהרות" הרי אם התגרש מאשתו, והיא שכבה עם כל הגברים בעולם, ולא נישאה/התחתנה עם אחד מהם, היא יכולה לחזור לבעלה ואפילו קבעו זאת "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" כמצווה? רמב"ם הלכות גירושין פרק יא הלכה (יד) המגרש את אשתו, ונתקדשה לאחר, אף על פי שלא בעלה, נאסרה על הראשון; ואם החזיר הראשון, ובעלה - לוקה, וכופין אותו להוציא, שנאמר "לא יוכל בעלה הראשון. . ." (דברים כד, ד). זינת עם אחר, כשהיא גרושה - הרי זו מותרת לחזור לבעלה,

דברים כד (ה) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח:(ו) לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל:

ירמיה ג (א) לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם יְהוָֹה: 

                                             מה פירוש "וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ"?

דברים כד (א) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ:(ב) וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר:(ג) וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה:(ד) לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְהוָֹה וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:(ה) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח:(ו) לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל: ירמיה ג (א) לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם יְהוָֹה: מה הפרוש של השילוח? מדוע אינם מחלקים את הרכוש? היכן מופיע כאן שהיא יוצאת עם ילדיה? היכן כאן יש מזונות אישה? או מזונות ילדים?

                                           מה הוא "סֵפֶר כְּרִיתֻת"?

ירמיה ג (ח) וָאֵרֶא כִּי עַל כָּל אֹדוֹת אֲשֶׁר נִאֲפָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל שִׁלַּחְתִּיהָ וָאֶתֵּן אֶת סֵפֶר כְּרִיתֻתֶיהָ אֵלֶיהָ וְלֹא יָרְאָה בֹּגֵדָה יְהוּדָה אֲחוֹתָהּ וַתֵּלֶךְ וַתִּזֶן גַּם הִיא:(ט) וְהָיָה מִקֹּל זְנוּתָהּ וַתֶּחֱנַף אֶת הָאָרֶץ וַתִּנְאַף אֶת הָאֶבֶן וְאֶת הָעֵץ: מה ענין "וְלֹא יָרְאָה"

"יְהוּדָה" מפני "סֵפֶר כְּרִיתֻתֶיהָ"? מדוע היא צריכה לפחד מזה שקיבלה "סֵפֶר כְּרִיתֻת"?

רמב"ם הלכות גירושין פרק ח הלכה (א) המגרש על תנאי - אם נתקיים התנאי, הרי זו מגורשת; ואם לא נתקיים התנאי, אינה מגורשת. וכבר ביארנו בפרק שישי מהלכות אישות, משפטי התנאין כולן. ושם נתבאר שהמגרש על תנאי, כשיתקיים התנאי, תהיה מגורשת בשעה שיתקיים, לא בשעת נתינת הגט לידה; לפיכך יש לבעל לבטל הגט, או להוסיף על תנאו, או להתנות תנאי אחר - כל זמן שלא נתקיים התנאי הראשון, אף על פי שהגיע הגט לידה. ואם מת הבעל, או אבד הגט, או נשרף, קודם שיתקיים התנאי - אינה מגורשת. ולכתחילה לא תינשא, עד שיתקיים התנאי; ואם נישאת, לא תצא, אלא אם כן לא נשאר בידה לקיימו, שהרי בטיל התנאי:

רמב"ם הלכות גירושין פרק יא הלכה (יד) המגרש את אשתו, ונתקדשה לאחר, אף על פי שלא בעלה, נאסרה על הראשון; ואם החזיר הראשון, ובעלה - לוקה, וכופין אותו להוציא, שנאמר "לא יוכל בעלה הראשון..." (דברים כד, ד). זינת עם אחר, כשהיא גרושה - הרי זו מותרת לחזור לבעלה, שנאמר "ויצאה, מביתו; והלכה, והייתה לאיש אחר" (דברים כד, ב), הוויתה לאיש אחר שהיא הקידושין, היא שאוסרת אותה על בעלה לחזור לו: הלכה (טו) ובכלל לאו זה, שכל אישה שזינת תחת בעלה, נאסרה על בעלה, ולוקה עליה - שנאמר "אחרי אשר הוטמאה" (דברים כד, ד), והרי נטמאה, אלא אם כן הייתה אשת ישראל שנאנסה. לפיכך כל אישה שנאסרה על בעלה על ידי קינוי וסתירה - אם בעל אותה, מכין אותו מכת מרדות; ואם עבר והחזירה אחר שגירשה, יוציא בגט:  איך מסתדרת ההלכה כאן? אם היא התחתנה ולא שכבה עם בעלה השני, היא אסורה על בעלה הראשון? ואם היא שכבה עם גבר אחר ללא נישואין, עשתה ִזְנוֹת, היא מותרת לחזור לבעלה? איזה חכמה ואיזה חכם? איך חוזרת לבעלה אם זִנְּתָה/זָנְתָה? איך הרמב"ם לא מתייחס לתורה, מה עניין אשה נשואה שזִנְּתָה/זָנְתָה אסורה לבעלה? הרי אישה נשואה שזִנְּתָה/זָנְתָה דינה מוות? ויקרא כ (י) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת: דברים כב (כב) כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם הָאִשָּׁה וְהָאִשָּׁה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל: ובפס' הבא אפילו רווקה מאורשת שאינה נשואה מוצאת להורג? (כג) כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ:(כד) וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ אֶת הַנַּעֲרָ עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: גם אם נאנסה בעיר ולא צעקה מוצאת להורג? אז איך זו שזִנְּתָה/זָנְתָה נאסרה על בעלה? הרי מה עניין אסורה, אם דינה מוות? (כה) וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ:(כו) וְלַנַּעֲר לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה:(כז) כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ:(כח) כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ:(כט) וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו:  

דברים כד (ד) לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְהוָֹה וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה: רמב"ן אחרי אשר הטמאה לרבות סוטה הנסתרת, לשון רש"י ופירושו אשה שזנתה תחת בעלה אבל הסוטה הנסתרת בלבד לא נודע שהיא טמאה ואינו עובר עליה בלאו הזה וכך מפורש בפרק ראשון של יבמות (יא:), מאי ונסתרה נבעלה, ואמאי קרי ליה נסתרה לישנא מעליא נקט, ושאלו נבעלה בהדיא כתיב בה טומאה (במדבר ה יג) ונסתרה והיא נטמאה, למיקם עלה בלאו ואם כן, יאמר הכתוב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה ואחרי אשר הטמאה, והנה הם שני לאוין, יזהיר במחזיר גרושתו משנשאת, ויזהיר במחזיר אשתו שנטמאה בזנות ועל דרך הפשט אחרי אשר הוטמאה לבעל הראשון, ירמוז כי כאשר ידעה איש אחר תחשב לו טמאה ואלו מצות מחודשות בגט ובחזירה וטעם הלאו הזה, כדי שלא יחליפו נשותיהן זה לזה, יכתוב לה גט בערב ובבוקר היא שבה אליו, וזה טעם ולא תחטיא את הארץ, כי זה סבה לחטאים גדולים ובספרי (תצא קלו) ולא תחטיא את הארץ, להזהיר ב"ד על כך: הרי אם זה הרעיון אחרי איסור החזרה של גרושה אל בעלה הראשון, איך מסתדר שמותר להחזיר את גרושתך רק אם היא לא נישאה/התחתנה, אבל אם היא קיימה יחסים עם כמה גברים ללא נישואין, היא יכולה לחזור לבעלה ואפילו ברוב טיפשותם של "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" קבעו: שמצווה להחזיר את גרושתו אם לא נישאה לאחר.

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף יא עמוד ב דתניא, ר' יוסי בן כיפר אומר משום רבי אלעזר: המחזיר גרושתו, מן הנישואין - אסורה, מן האירוסין - מותרת, משום שנאמר: +דברים כ"ד+ אחרי אשר הוטמאה; וחכ"א(וחכמים אומרים): אחת זו ואחת זו אסורה, אלא מה אני מקיים אחרי הוטמאה? לרבות סוטה שנסתרה! ומאי נסתרה? נבעלה, ואמאי קרי ליה נסתרה? לישנא מעליא נקט. נבעלה - טומאה בהדיא כתיב בה: +במדבר ה'+ ונסתרה והיא נטמאה! למיקם עלה בלאו. האם רב אליעזר ו"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" לא קיבלו את אותה "מסורת", "תורה" "שבע"פ"? איך מסתדרת לרמב"ם ההלכה שהָזוֹנָה בגרושיה מותרת לחזור לבעלה, עם הגמרא כאן? הרי כאן מדובר "נבעלה - טומאה"? ובפס' נאמר דברים כד (ד) לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְהוָֹה וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה: מה עניין "הֻטַּמָּאָה" אצל נשואה לפי ההלכה? ומה עניין "הֻטַּמָּאָה" לאחר שהתגרשה לפי ההלכה? היכן כאן טומאתה? האם הרמב"ם אינו מבין שכוונת כותב התורה "הֻטַּמָּאָה" זו אשה אשר שכבה עם גבר? ויקרא טו (טז) וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:(יז) וְכָל בֶּגֶד וְכָל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע וְכֻבַּס בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:(יח) וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב: הרי אם מותר להחזיר את גרושתו אשר לא נישאה? ולפי דברי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", כן, מותר, ואף רצוי, אם כך: מדוע חשוב "וּבְעָלָהּ"? מה עניין "הֻטַּמָּאָה"? ואיזה קשר יש בין טומאה לנישואין? האם רק אישה שהתחתנה בשנית נטמאת? ואישה העושה זְנוּת אינה נטמאת ומותרת לשוב לבעלה מפני שלא נישאה? הנה בסיפור דוד ובת שבע מספר כותב התנ"ך על בת שבע שהיא צריכה להתקדש מטומאתה, שמואל ב יא (ד) וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ וַתָּשָׁב אֶל בֵּיתָהּ: לפי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" בת שבע גרושה הייתה, אם כך: מה עניין "מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ", מאיזה טומאה היא צריכה להתקדש? גרושה אסורה על בעלה הראשון, אם שכבה עם גבר אחר בין אם מזְנוּת ובין אם מנישואין!!  והנשואה אשר שכבה עם גבר אחר דינה מוות!!  

איך מסתדר להרמב"ם דברי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" בגמרא: "וחכ"א(וחכמים אומרים): אחת זו ואחת זו אסורה," שאוסרים אפילו את הארוסה אשר עוד לא שכבה עם ארוסה? הרי מקל וחומר אישה שעוד לא קיימה יחסי מין אסורה על בעלה הראשון? אם כך: איך זאת שזִנְּתָה/זָנְתָה ללא נישואין מותרת?

דברים כד (א) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ: מדוע חשוב "וּבְעָלָהּ"? (ב) וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר: מדוע כאן לא נאמר "וּבְעָלָהּ"? או לא "וּבְעָלָהּ"? אלא רק "וְהָיְתָה"? האם לא ברורה הכוונה שרק בזה ש"וְהָיְתָה" עם אחר, היא כבר אסורה על בעלה הראשון? (ג) וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה:(ד) לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְהוָֹה וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:

רמב"ם הלכות גירושין פרק יא הלכה (טז) חירש שגירש ברמיזה, כמו שביארנו, והלכה ונתקדשה לחירש אחר, ואין צריך לומר לפיקח - אסורה לחזור לבעלה החירש; אבל אשתו של פיקח שנתגרשה, והלכה ונישאת לחירש, ונתגרשה - מותרת לחזור לבעלה הפיקח: מאין הרמב"ם לומד זאת? היכן בתורה נכתב ציווי לגבי נישואיו של חירש? ואם מהפרשה הבאה לומדים "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"? ויקרא כא (יז) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו:(יח) כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ:(יט) אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד:(כ) אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ:(כא) כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי יְהֹוָה מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב: היכן? או מה? כאן הקשר בין הקרבת קרבן, לבין נישואין וגירושין?

רמב"ם הלכות גירושין פרק יא הלכה (כג) שפחה שנשתחררה, וגיורת שנתגיירה - ממתינין תשעים יום; ואפילו גר ואשתו שנתגיירו, מפרישין אותן תשעים יום, כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה, לזרע שלא נזרע בקדושה. וכן יפת תואר - אף על פי שנתנה לה תורה שלושים יום לתקנת עצמה, צריכה להמתין תשעים יום לתקנת הוולד; והשלושים, מכלל התשעים: הלכה (כד) הממאנת, אינה צריכה להמתין תשעים יום - לא גזרו אלא בגרושה. וכן המזנה, אינה צריכה להמתין, מפני שהיא משמרת עצמה, שלא תתעבר; וכן אנוסה ומפותה, אינן צריכות להמתין:

רמב"ם הלכות גירושין פרק יג הלכה (ט) ישראל שאמר, הרגתי פלוני - הרי זו תינשא על פיו, שאין אדם משים עצמו רשע, והרי העיד שמת:

רמב"ם הלכות אישות פרק ו הלכה (א) המקדש על תנאי - אם נתקיים התנאי, מקודשת; ואם לאו, אינה מקודשת, בין שהיה התנאי מן האיש, בין שהיה מן האישה. וכל תנאי שבעולם, בין בקידושין, בין בגירושין, בין במקח וממכר, בין בשאר דיני ממון - צריך להיות בתנאי, ארבעה דברים: הלכה (ב) ואלו הם הארבעה דברים של כל תנאי - שיהיה תנאי כפול, ושיהיה הין שלו קודם ללאו, ושיהיה התנאי קודם למעשה, ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו. ואם חסר התנאי אחד מהן, הרי התנאי בטיל וכאלו אין שם תנאי כלל; אלא תהיה זו מקודשת או מגורשת ויתקיים המקח או המתנה מיד, וכאלו לא התנה כלל - הואיל וחסר התנאי, אחד מן הארבעה: הלכה (יג) שים אלו הדברים של תנאים לנגד עיניך תמיד, וכל מקום שאתה שומע המקדש על תנאי כך וכך, או הנותן גט על תנאי כך וכך, או המוכר, או הנותן על תנאי - תדע שהתנאי יש בו ארבעה דברים אלו שביארנו, כדי שלא נהיה צריכין לפרש אותן בכל מקום ומקום; ואם חסר אחד מהן, אין כאן תנאי: הלכה (יד) יש מקצת גאונים אחרונים שאמרו שאין אדם צריך לכפול תנאו, אלא בגיטין וקידושין בלבד; אבל בדיני ממון, אינו צריך לכפול. ואין ראוי לסמוך על דבר זה, שכפילת התנאי עם שאר הארבעה דברים, מתנאי בני גד ובני ראובן למדו אותן חכמים, "אם יעברו בני גד. . . ואם לא יעברו" (במדבר לב, כט -ל) - ותנאי זה, לא היה לא בגיטין ולא בקידושין. וכזה הורו גדולי הגאונים הראשונים, וכן ראוי לעשות:

                         אין חובה  במזונות של ילדים מעל שש?

רמב"ם הלכות אישות פרק יב הלכה (יא) כשם שאדם חייב במזונות אשתו, כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים, עד שיהיו בני שש שנים. מכאן ואילך, מאכילן עד שיגדילו בתקנת חכמים; ואם לא רצה, גוערין בו, ומכלימין אותו, ופוצרין בו. אם לא רצה, מכריזין עליו בציבור ואומרין, פלוני אכזרי הוא, ואינו רוצה לזון בניו; והרי הוא פחות מעוף טמא, שהוא זן את אפרוחיו. ואין כופין אותו לזונם אחר שש:

                                  גרושין? מדוע?

משנה מסכת כתובות פרק ז (ו) וְאֵלּוּ יוֹצְאוֹת שֶׁלֹּא בִכְתֻבָּה, הָעוֹבֶרֶת עַל דַּת מֹשֶׁה וִיהוּדִית. וְאֵיזוֹ הִיא דַּת מֹשֶׁה, מַאֲכִילַתּוּ שֶׁאֵינוֹ מְעֻשָֹר, וּמְשַׁמְּשַׁתּוּ נִדָּה, וְלֹא קוֹצָה לָהּ חַלָּה, וְנוֹדֶרֶת וְאֵינָהּ מְקַיֶּמֶת. וְאֵיזוֹהִי דַת יְהוּדִית, יוֹצְאָה וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ, וְטוֹוָה בַשּׁוּק, וּמְדַבֶּרֶת עִם כָּל אָדָם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף הַמְקַלֶּלֶת יוֹלְדָיו בְּפָנָיו. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אַף הַקּוֹלָנִית. וְאֵיזוֹ הִיא קוֹלָנִית, לִכְשֶׁהִיא מְדַבֶּרֶת בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ וּשְׁכֵנֶיהָ שׁוֹמְעִין קוֹלָהּ:

        האם אברהם גרש את הגר, ולא לפי ההלכה?

בראשית כא (ט) וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק:(י) וַתּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזּאת וְאֶת-בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזּאת עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק:(יא) וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדת בְּנוֹ:(יב) וַיּאמֶר אֱלֹהִים אֶל- אַבְרָהָם אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ כּל אֲשֶׁר תּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע:(יג) וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא:(יד) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבּקֶר וַיִּקַּח-לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר שָׂם עַל-שִׁכְמָהּ וְאֶת-הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע:(טו) וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן-הַחֶמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת-הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם:

           אשה ערירית חייב הבעל לקחת אישה שנייה לאחר עשר שנים?

בראשית טז פרשת לך לך (ג) וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה: רש"י מקץ עשר שנים - מועד הקבוע לאשה ששהתה עשר שנים ולא ילדה לבעלה חייב לישא אחרת: לשבת אברם וגו' - מגיד שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין, לפי שלא נאמר לו (לעיל יב ב) ואעשך לגוי גדול, עד שיבא לארץ ישראל:  אברהם יודע תורה ומקיים תורה מגיל 0 לפי האגדה, או מגיל שלוש לפי אגדה אחרת, ועד גיל 86 אינו נושא אישה אחרת על שרה? מדוע צריכה שרה לומר לאברהם קח את שפחתי? הרי אברהם מצווה על פריה ורביה ולא שרה? אם כך: מדוע אברהם צריך להתלונן לאלוהים אין לי ילדים, מדוע לא לקח עוד נשים? האם לא יכול היה אברהם לגייר עוד נשים? הרי גיירו אברהם ושרה לפי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" רש"י בראשית יב פרשת לך לך (ה) אשר עשו בחרן. שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרי מגיירת הנשים, --- "ריש לקיש אמר: "כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו (עשאו)", ולמד זאת מהפסוק בבראשית "ואת הנפש עשר עשו בחרן" (המדבר על אברהם ושרה שהיו מגיירים את הבריות ומכניסים אותם תחת כנפי השכינה)" זוהר בראשית פרשת לך לך דף עט ע"א "אַבְרָהָם מְגַיֵּיר גּוּבְרִין וְשָׂרָה מְגַיֶּירֶת נָשִׁין" אם כך: אם אברהם מגייר אנשים הרי שהוא יודע את ההלכה, אם כך: מדוע לא לקח עוד אישה ונשא אותה מאלה שגייר? הרי מותר לאדם לשאת כמה נשים שירצה? שולחן ערוך אבן העזר סימן עו סעיף ז נושא אדם כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת בין בזו אחר זו, ואין אשתו יכולה לעכב, אברהם שקיים לפי הגמרא הבאה את כול תרי"ג מצוות אינו יודע הלכה פשוטה? תלמוד בבלי מסכת יומא דף כח עמוד ב אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה,... אמר (רב) +מסורת הש"ס: [רבא]+ ואיתימא רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר תורתי - אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה. או שאולי לא ידע אברהם שמותר לגייר עוד נשים ולשאת אותן? הרי את הגר שפחת שרה "גיירו", אם כך: מה הייתה הבעיה של אברהם לגייר נשים אחרות? ולא להתלונן אל האלוהים שאין לו ילדים? או שאולי כל ההלכה ה"מסורת", "תורה" "שבע"פ", היא הבל ושטות?

איך מסתדר פירוש רש"י עם יצחק ורבקה? הרי יצחק נשא את רבקה כאשר הוא בגיל ארבעים, ורבקה ילדה ליצחק כשהוא בגיל שישים? האם לא קיים יצחק את ההלכה? הרי היה חייב יצחק לגרש את רבקה ולשאת אחרת? ואם לא לגרש לפחות לשאת אישה אחרת? בראשית כה פרשת תולדת (כ) וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה: (כו) וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם:

                                                  המחזיר גרושתו

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף ח עמוד ב משנה. אין נושאין נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות, ולא מייבמין, מפני ששמחה היא לו, אבל מחזיר הוא את גרושתו. ועושה אשה תכשיטיה במועד, ומה עם הנביא? ירמיהו ג (א) לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם יְהֹוָה:

משנה מסכת מועד קטן פרק א משנה [ז] אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מיבמין מפני ששמחה היא לו אבל מחזיר הוא את גרושתו ועושה אשה תכשיטיה במועד ר' יהודה אומר לא תסוד מפני שניוול הוא לה: מותר להחזיר גרושתו במועד/חג? ובהלכה הבאה לפי רב עקיבא "המחזיר גרושתו" הילד יוצא ממזר?

משנה מסכת יבמות פרק ד משנה יב [יב] המחזיר גרושתו והנושא חלוצתו והנושא קרובת חלוצתו יוציא והולד ממזר דברי רבי עקיבא וחכמים אומרים אין הולד ממזר ומודים בנושא קרובת גרושתו שהולד ממזר: איך בדיוק יוצא ילד ממזר, כאשר ממזר לפי תורה הוא: ילד הנולד לאישה נשואה השוכבת עם גבר שאינו בעלה? איך זה שהמשנה ש"ניתנה/נמסרה" כביכול בסיני, "ניתנה/נמסרה" עם מחלוקת בין רב עקיבא ל"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"? האם בשמיים עוד לא סגרו מה דעתם בנוגע לקושיה זו, ונתנו לכדור הארץ להחליט?

משנה מסכת סוטה פרק ח משנה ג [ב] ואלו שאינן חוזרין הבונה בית שער אכסדרה מרפסת הנוטע ארבעה אילני מאכל וחמשה אילני סרק המחזיר את גרושתו אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין לא היה חוזר רבי יהודה אומר אף הבונה בית על מכונו לא היה חוזר רבי אליעזר אומר אף הבונה בית לבנים בשרון לא היה חוזר: איך היא גרושתו, והיא גם אלמנה מכהן גדול?

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף יא עמוד ב דתניא, ר' יוסי בן כיפר אומר משום רבי אלעזר: המחזיר גרושתו, מן הנישואין - אסורה, מן האירוסין - מותרת, משום שנאמר: +דברים כ"ד+ אחרי אשר הוטמאה; וחכ"א: אחת זו ואחת זו אסורה, אלא מה אני מקיים אחרי הוטמאה? לרבות סוטה שנסתרה! ומאי נסתרה? נבעלה, ואמאי קרי ליה נסתרה? לישנא מעליא נקט. נבעלה - טומאה בהדיא כתיב בה: +במדבר ה'+ ונסתרה והיא נטמאה! למיקם עלה בלאו.

    גרושין רק אם רוצה הבעל?

משנה מסכת יבמות פרק יד משנה א [א] חרש שנשא פקחת ופקח שנשא חרשת אם רצה יוציא ואם רצה יקיים כשם שהוא כונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה פקח שנשא פקחת ונתחרשה אם רצה יוציא ואם רצה יקיים נשתטית לא יוציא נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציא עולמית הלכה [ב] אמר רבי יוחנן בן נורי מפני מה האשה שנתחרשה יוצאה והאיש שנתחרש אינו מוציא אמרו לו אינו דומה האיש המגרש לאשה מתגרשת שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו:

רמב"ם הלכות גירושין פרק א הלכה (ב) ומניין שעשרה דברים אלו מן התורה, שנאמר "והיה אם לא תמצא חן בעיניו. . וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושילחה מביתו" (דברים כד, א). "אם לא תמצא חן בעיניו" - מלמד שאינו מגרש, אלא ברצונו, ואם נתגרשה שלא ברצונו, אינה מגורשת; אבל האישה מתגרשת ברצונה, ושלא ברצונה: אם כך: איך מסתדרת ההלכה "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני"? הרי אם הוא נאנס, הרי זה אינו מרצונו? היכן הרצון אצל אדם שנאנס? האם כאשר שמים "סכין" על גרונו של אדם, ואומרים לו תאמר: "רוצה אני" האם זה נחשב כרצונו? משנה מסכת ערכין פרק ה משנה [ו] חייבי ערכים ממשכנין אותן חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר (ויקרא א') לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכן אתה אומר בגטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:

איך אפשר ע"י אונס לומר שהאדם הסכים/רוצה? האם אדם שאנס אישה, ויאמר שהיא אמרה מסכימה לאחר שהצמיד לה סכין, או איים עליה ברצח. האם זה אינו נחשב לאונס? האם זה נחשב רצונה של הנאנסת? 

האם להושיב אדם בכלא, ולקחת לו את חירותו, יחשב כהסכמה של אותו איש כאשר יאמר בסדר אני רוצה/מוכן לתת גט? אפשר להכריח אדם לעשות נגד רצונו ע"י זה שמענים אותו, ואז הוא יאמר רוצה/מסכים אני? זה נחשב לרצונו?

לכן: מעניינים מאוד דברי הנביאים: ירמיהו ח (ה) מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה הָעָם הַזֶּה יְרוּשָׁלִַם מְשֻׁבָה נִצַּחַת הֶחֱזִיקוּ בַּתַּרְמִית מֵאֲנוּ לָשׁוּב:(ו) הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע לוֹא כֵן יְדַבֵּרוּ אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי כֻּלֹּה שָׁב במרצותם בִּמְרוּצָתָם כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה: (ז) גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וסוס וְסִיס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט יְהֹוָה:(ח) אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְהֹוָה אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים:(ט) הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְהֹוָה מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם:

וישעיהו ה (כ) הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר:(כא) הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים:(כב) הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר:(כג) מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ:

דור שכולו  גרושים

זכריה יב (יא) בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְ רִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן:(יב) וְסָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד מִשְׁפַּחַת בֵּית דָּוִיד לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד מִשְׁפַּחַת בֵּית נָתָן לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד:(יג) מִשְׁפַּחַת בֵּית לֵוִי לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד מִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד:(יד) כֹּל הַמִּשְׁפָּחוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת מִשְׁפָּחֹת מִשְׁפָּחֹת לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד: