אתנן זונה? >> מלכים ב –יב {יז} כֶּסֶף אָשָׁם וְכֶסֶף חַטָּאוֹת לֹא יוּבָא בֵּית יְהֹוָה לַכֹּהֲנִים יִהְיוּ:
דברים כג (יט) לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר כִּי תוֹעֲבַת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם:
רמב"ם הלכות איסורי מזבח פרק ד הלכה (ח) איזה הוא אתנן, האומר לזונה הא ליך דבר זה בשכריך - אחד זונה גויה, או שפחה, או ישראלית שהיא ערווה עליו, או מחייבי לאוין. אבל הפנויה - אפילו היה כוהן, אתננה מותר; וכן אשתו נידה, אתננה מותר - אף על פי שהיא ערווה. נשא אחת מחייבי לאוין - כל שייתן לה מחמת בעילה, הרי זה אתנן ואסור. והזכור, אתננו אסור; נתנה האישה אתנן לבועל, הרי זה מותר משום אתנן: אל מי מכוונות המילים "תוֹעֲבַת יְהוָֹה"? האם אל האֶתְנַן/המחיר, או אל הזוֹנָה והכלב? איך מסתדרת לרמב"ם ההלכה עם הפירוש למילים "קְדֵשָׁה" ו"קָדֵשׁ" בפירושו של הרשב"ם (ראה רשב"ם דברים כג (יח) קדשה. זונה. פנויה מנאפת: קדש. בא על פנויו'ה בלא כתובה וקדושין)? הרי אם פנויה השוכבת עם גבר היא זוֹנָה מנאפת, הרי כל אֶתְנַן שהיא תקבל הוא אֶתְנַן זְנוּת? ומה על ה"קָדֵשׁ"? הרי אם האדם השוכב עם פנויה הוא "קָדֵשׁ"? איך לוקחים מ"קָדֵשׁ" אשר אסור לו להיות/לשהות בעם ישראל, משהו לבית יהוה?
יחזקאל טז (לג) לְכָל זֹנוֹת יִתְּנוּ נֵדֶה וְאַתְּ נָתַתְּ אֶת נְדָנַיִךְ לְכָל מְאַהֲבַיִךְ וַתִּשְׁחֳדִי אוֹתָם לָבוֹא אֵלַיִךְ מִסָּבִיב בְּתַזְנוּתָיִךְ:(לד) וַיְהִי בָךְ הֵפֶךְ מִן הַנָּשִׁים בְּתַזְנוּתַיִךְ וְאַחֲרַיִךְ לֹא זוּנָּה וּבְתִתֵּךְ אֶתְנָן וְאֶתְנַן לֹא נִתַּן לָךְ וַתְּהִי לְהֶפֶךְ:(לה) לָכֵן זוֹנָה שִׁמְעִי דְּבַר יְהֹוָה: האם הנביא אינו מבין מה פירוש אֶתְנַן זוֹנָה? הרי איך היא נשארה זוֹנָה למרות שהיא הנותנת את האֶתְנַן ולא המקבלת? האם יכול להיות שאין קשר בין האֶתְנַן לאקט הזְנוּת? ובחורה יכולה להיות זוֹנָה גם אם לא קיבלה אֶתְנַן? לא התשלום/האֶתְנַן, הופך את הבחורה לְזוֹנָה, אלא המעשה!
רמב"ם הלכות איסורי מזבח פרק ד הלכה (י) פסק עם הזונה שייתן לה טלה אחד, ונתן לה הרבה, אפילו נתן אלף - כולן אתנן, ואסורין למזבח; נתן לה אתננה, ולא בא עליה, אלא אמר לה יהא אצליך עד שאבוא עלייך - כשיבוא עליה, ייאסר:(ייאסר הטלה) הלכה (יא) קדמה, והקריבתו קודם שיבוא עליה - כשר, והוא שיאמר לה בעת שנתן, אימתיי שתרצי קני אותו מעכשיו; אבל אם לא אמר כן, אינה יכולה להקריב דבר שאינה שלה. קדמה, והקדישתו קודם שיבוא עליה, ואחר כך בא עליה - הרי זה ספק אם הוא אתנן, הואיל ובא עליה קודם שתקריבנו, או אינו אתנן, שהרי הקדישתו קודם ביאה, לפיכך לא יקרב; ואם קרב, הורצה: הלכה (יב) בא עליה, ולא נתן, ולאחר זמן נתן לה, אפילו אחר כמה שנים - הרי זה אתנן. במה דברים אמורים, בגויה שאמר לה היבעלי לי בטלה זה, שאינה צריכה משיכה, או בישראלית שהיה הטלה בחצרה ואמר לה אם לא אתן ליך מעות ביום פלוני, הרי הוא שליך; אבל אם אמר לה היבעלי לי בטלה סתם, ובא עליה, ולאחר זמן שלח לה טלה - הרי זה מותר משום אתנן: הלכה (יג) אין אסור משום אתנן ומחיר, אלא גופן; לפיכך אינו חל אלא על דבר הראוי ליקרב לגבי המזבח, כגון בהמה טהורה ותורין ובני יונה ויין ושמן וסולת. נתן לה מעות, ולקחה בהן הקרבן - הרי זה כשר. נתן לה חיטים, ועשת אותן סולת, זיתים, ועשת אותן שמן, ענבים, ועשת אותן יין - הרי אלו כשרים, שכבר נשתנו: האם האֶתְנַן חייב להיות אותו אֶתְנַן שהתקבל? הזוֹנָה קיבלה כסף, וקנתה בזה "מצרכים", "המצרכים" כבר אינם נחשבים כ"אֶתְנַן זוֹנָה"? קיבלה מוצר והחליפה במוצר אחר, כבר אינו נחשב כ"אֶתְנַן זוֹנָה"? הלכה (יד) נתן לה בהמת קודשים באתננה, לא נאסרה למזבח, ואפילו מנה אותה על פסחו ועל חגיגתו באתננה, לא נפסלו המוקדשין - שכבר זכה בהן גבוה, משעה שהוקדשו. וכן אם נתן לה דבר שאינו שלו, אלא אם כן נתייאשו הבעלים; אבל אם נתן לה עופות - אף על פי שהן מוקדשין, אתנן חל עליהן ואסורין; ובדברי קבלה הוא זה: הלכה (טו) איזה הוא מחיר כלב, זה האומר לחברו הא לך טלה זה תחת כלב זה; וכן אם החליף כלב בכמה בהמות, או עופות, וכיוצא בהן - כולן אסורות למזבח: הלכה (טז) שני שותפין שחלקו, זה לקח עשרה טלאים, וזה לקח תשעה וכלב - שעם הכלב, מותרין. אבל העשרה שכנגדו - אם יש אחד מהן דמו כדמי הכלב, או יתר על דמי הכלב, מוציאו מן העשרה כנגד הכלב ויהיה מחירו, ושארן מותר; ואם כל אחד ואחד מהן דמיו פחותין מדמי הכלב, הרי העשרה כולן אסורין: הלכה (יז) נשתנה המחיר, כגון שהחליף כלב בחיטים ונעשו סולת - הרי זה מותר. אתנן כלב ומחיר זונה, מותרין. אתנן זונה ומחיר כלב - מותרין לבדק הבית, שהרי הן משתנין; אבל גופו של אתנן, לא ייעשה ריקועין לבית - שנאמר "לכל נדר" (דברים כג, יט), להביא את הריקועים: מה המושגים האלה "אתנן כלב" ו"מחיר זונה"? הרמב"ם הפך את המילים, ו"אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב" "הוכשרו"?
דברים כג (יח) לֹא-תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא-יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(יט) לֹא-תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לְכָל-נֶדֶר כִּי תוֹעֲבַת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ גַּם-שְׁנֵיהֶם:
רשב"ם קדשה. זונה. פנויה מנאפת: קדש. בא על פנויו'ה בלא כתובה וקדושין ולא מיוחד' לו כפילגשים: "קָדֵשׁ" זה הבא על פנויה?
חזקוני לא תביא אתנן זונה סמך זונה לקדשה, אתנן לשון מתנה שנתנו לה הזונים אחריה והאל"ף נוספת כמו אזרוע אסוך אתמול: מה עניין "מתנה" לכאן? הרי "אֶתְנַן" הוא התשלום עבור שרותיה של הזוֹנָה? מתנה אינה תשלום, היא הכרת תודה?
כלי יקר לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב וגו לפי שגם הכלבים עזי נפש מזנים בפרהסיא על כן לא ידעו שבעה כי אבר קטן משביעו רעב והזונה מצחה נחושה והרי שניהם שוים בזנות ובעזות ע"כ אין נכון להביאם למקום הקדושה כי שם גדר ערוה ושם הציץ המכפר על ומצח אשה זונה היה לך (ירמיה ג ג) והמה עדיין בעזותם ובפחזותם קיימים כי תועבת ה אלהיך גם שניהם היינו שינוייהם: איך אפשר לכתוב שטות כזו? האם שאר החיות עושות את זה בסתר?
האם מותר למכור בעלי חיים אחרים, שאינם כשרים, ולהביא מחירם ל"בֵּית יְהוָֹה"? כגון: חתולים שועלים חזירים ועוד? האם רק "אֶתְנַן זוֹנָה" נקבה, אסור להביא לבית יהוה? האם "אֶתְנַן" זְנוֹת של גבר, או אֶתְנַן ג'יגולו מותר להביא לבית יהוה?
במדבר יח (טו) כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהוָֹה בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה: למי מכוון הכתוב "בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה"? מי היא "הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה"? האם כוונת הכותב שסוס, גמל, פרד, או כל בהמה אחרת, אשר תגדל אצלך, הבכור שלהם חייב להיפדות? האם בפס' הבא זה המחירון? (טז) וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא: האם יכול להיות שכוונת הכתוב ב"לֹא תָבִיא... וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית יְהוָֹה", שב"מְחִיר כֶּלֶב" = בכורו לא נפדה? (יז) אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָֹה:
משנה מסכת יבמות פרק ו משנה (ה) כֹּהֵן הֶדְיוֹט לֹא יִשָֹא אַיְלוֹנִית, אֶלָּא אִם כֵּן יֶשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים, לֹא יִשָֹא אַיְלוֹנִית, שֶׁהִיא זוֹנָה הָאֲמוּרָה בַתּוֹרָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין זוֹנָה אֶלָּא גִיּוֹרֶת וּמְשֻׁחְרֶרֶת וְשֶׁנִּבְעֲלָה בְעִילַת זְנוּת: אם כך: מה זה זוֹנָה? או מי היא הזוֹנָה? האם תורה מתכוונת למשהו, ו"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" למשהו אחר?
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף נט עמוד ב הא מני? ר' מאיר היא, ורב דאמר כר' אלעזר. אי כרבי אלעזר, מאי איריא משום בעולה? תיפוק ליה דהויא לה זונה, דהא א"ר אלעזר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות - עשאה זונה! אמר רב יוסף: כגון שנבעלה לבהמה, דהתם משום בעולה איכא, משום זונה ליכא. אמר ליה אביי: ממה נפשך? אי בעולה הויא, זונה נמי הויא! ואי זונה לא הויא, בעולה נמי לא הויא! וכי תימא, מידי דהויא אמוכת עץ שלא כדרכה, אם כן, אין לך אשה שכשרה לכהונה, שלא נעשית מוכת עץ על ידי צרור! אלא אמר רבי זירא: בממאנת. אמר רב שימי בר חייא: נבעלה לבהמה - כשרה לכהונה. תניא נמי הכי: נבעלה למי שאינו איש, אע"פ שבסקילה - כשרה לכהונה. כי אתא רב דימי אמר: מעשה בריבה אחת בהיתלו שהיתה מכבדת את הבית, ורבעה כלב כופרי מאחריה, והכשירה רבי לכהונה. אמר שמואל: ולכהן גדול. בימי רבי כהן גדול מי הוה? אלא ראויה לכהן גדול. א"ל רבא מפרקין לרב אשי: מנא הא מילתא דאמור רבנן אין זנות לבהמה? דכתיב: +דברים כ"ג+ לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב, ותנן: אתנן כלב ומחיר זונה - מותרין, (משום) שנאמר: +דברים כ"ג+ גם שניהם, שנים ולא ארבעה. ת"ר: אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא, ואם נשא - נשוי; אנוסת חבירו ומפותת חבירו לא ישא, ואם נשא - ר' אליעזר בן יעקב אומר: הולד חלל, וחכמים אומרים: הולד כשר. אם כך: איך מסתדרת הגמרא הזו עם הפס' בתורה? דברים כג (יט) לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר כִּי תוֹעֲבַת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם: האם הגמרא רק הפכה את המילים והכשירה את ה"אֶתְנַן" וה"מְחִיר"?
מלכים ב –יב {יז} כֶּסֶף אָשָׁם וְכֶסֶף חַטָּאוֹת לֹא יוּבָא בֵּית יְהֹוָה לַכֹּהֲנִים יִהְיוּ:
לאחר קריאת מסמך זה אפשר להבין את דברי הנביאים ישעיהו, ירמיהו, והושע, ובמיוחד את הנביא ישעיהו בפרק ה פס' (כ), הרי טענתו של ישעיהו בפס' זה שהכול הפוך אצלם, אצל "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" אלו, והם "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" בעיני עצמם בלבד, או כלשונו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם",
ישעיהו ה (כ) הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר:(כא) הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים:(כב) הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר:(כג) מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ:
ישעיהו כט (ט) הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ שָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר:(י) כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם יְהֹוָה רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים כִּסָּה:(יא) וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ הַסֵּפֶר סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא:(יב) וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל אֲשֶׁר לֹא יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר:(יג) וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה:(יד) לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר:
ירמיהו ח (ח) אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְהֹוָה אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים:(ט) הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְהֹוָה מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם:
הושע ט (ז) בָּאוּ יְמֵי הַפְּקֻדָּה בָּאוּ יְמֵי הַשִּׁלֻּם יֵדְעוּ יִשְׂרָאֵל אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ עַל רֹב עֲוֹנְךָ וְרַבָּה מַשְׂטֵמָה:(ח) צֹפֶה אֶפְרַיִם עִם אֱלֹהָי נָבִיא פַּח יָקוֹשׁ עַל כָּל דְּרָכָיו מַשְׂטֵמָה בְּבֵית אֱלֹהָיו: כי מי יכול לכתוב כל כך הרבה שטויות? ועוד שיבואו אחריו ויאמרו אמן? הרי חייב להיות כאן אלוהים, שיגרום לטיפשות הזו להתקבל אצל בני אדם, מלכים א יח (לו) וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְיך עָשִֹיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:(לז) עֲנֵנִי יְהֹוָה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה יְהֹוָה הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית:
האיכרים והנהר (כל משלי קרילוב עמ' 157)
אחרי צרות מרות, שנגרמו לכפר, מהשתפכות פלגים עם הפשרת שלגים,
אמרו האיכרים לקבול לפני נהר, שלתוכו נשפך כל נחל וכל פלג,
והאמת נתנה להיאמר: היה להם על מה להתמרמר.
כאן נסתחף שדה פתוח, שם נגרפה טחנת הרוח,
בקר וצאן טובעו לרוב, ואלו הנהר צנוע הוא וטוב,
מימיו האדירים זורמים כל כך בנחת, הרבה ערים גדולות שוכנות עליו בלי פחד,
עליו לא יסופר שום מעשה מכלים, הוא הוא שירסן נכלי הנחלים,
כך שוחחו בינם האיכרים הללו, אך, בְּקָרְבָם ליאור, ראו פתאום כי שם, צף חלק מרכושם,
שהפלגים מהם גזלו, נתנו המסכנים עינם במחזה,
הניעו בראשם, היבטו זה אל זה, ואל הכפר לשוב נחפזו,
"לשווא" אמרו הייתה טרחה זו:
מה טעם לבקש משפט, מראש ורב, המקבל חלקו מגנבים?. הרי מדוע "הרב" אינו בודק מי הוא "התורם" לבית הכנסת שלו? ומה עיסוקו של "התורם"?
