טעם המן
במדבר יא (ד) וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:(ה) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים:
רש"י אשר נאכל במצרים חנם - א"ת(אם תאמר) שמצריים נותנים להם דגים חנם והלא כבר נאמר (שמות ה) ותבן לא ינתן לכם אם תבן לא היו נותנין להם חנם דגים היו נותנין להם חנם ומהו אומר חנם? חנם מן המצות (ספרי): את הקשאים - אמר ר' שמעון מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו מפני שהן קשים למניקות אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק משל למלך וכו' כדאיתא בספרי: הקשאים - הם קוקומברו"ש בלע"ז: אבטחים - בורק"ש: החציר - כרישין פוריל"ש ותרגומו ית בוציניא וכו': אם המן משתנה לכל דבר? מה הבקשה של העם? הרי מה שחשוב זה הטעם ולא הפרי עצמו? מה הקשקוש שאינו משתנה לאלו, שקשים למניקות, כגון בצל ושום, האם גם אבטיח וקישואים קשים למניקות? מה עניין חציר בין דברי האוכל, האם גם הבהמות התלוננו? או שאולי ביקשו אבותינו חציר מפני שהתנהגו כמו בהמות?
רמב"ן וטעם אשר נאכל במצרים חנם לפי פשוטו, כי היו הדייגים המצריים מעבידין אותן למשוך הדגים שנאחזים במצודה ובמכמורות, והיו נותנין להם מן הדגים כמנהג כל פורשי מכמורת והקשואים והאבטיחים והחציר והבצלים והשומים במצרים הרבה מאד, כי היא כגן הירק, וכאשר היו חופרין להן בגנות ובכל עבודה בשדה היו אוכלין מן הירקות אם המן היה משתנה לאיזה טעם שרצית? מדוע ביקשו ממש את השומים ואת הבצלים? האם עם ישראל היה כזה אהבל שלא ידע שהכל עניין של טעם בלבד? או שהיו שם ישראל עבדי המלך עושים מלאכתו, והיה מפרנס אותם בלחם צר ובמים לחץ, והיו נפוצים בעיר ונכנסין בגנות ובשדות והיו אוכלין מן הירקות ואין מכלים דבר כמנהג עבדי המלך, ונותנים להם על שפת היאור ממנת המלך דגים קטנים אשר אין להם דמים במצרים, כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות (א יא) וזאת תלונת בני ישראל, לא תלונת האספסוף והנה היו מתאוננים על משה, וצועקים עליו "תנה לנו בשר ונאכלה", כאשר יזכיר (בפסוק יג):
רמב"ן וטעם נפשנו יבשה שנתחמם טבעם מרוב התאוות ויבשה לה כדברי אונקלוס או נפשנו יבשה כי אין לה כל ללחלח אותה, כי המאכל מוליד הליחות בגוף וישיב הנפש רוה ואמרו בלתי אל המן עינינו, שאפילו המזון אשר אנו חיים בו איננו בידינו שתהיה נפשנו דשנה ושבעה בו, אבל נתאוה לו ונשא עינינו אליו בכל עת כי באולי יבא לנו, והנה אין כל בלתי תוחלת המן אמרו המשל הידוע (יומא עד:), אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו וספר הכתוב כמה מעלות במן, ואמר שטעמו כטעם לשד השמן, להגיד כי נפש אוכליו לא תיבש, כי הוא ילחלח וירוה ותהיה נפש אוכליו כגן רוה וכמוצא מים: כן לחלח או לא לחלח?
שמות טז (לא) וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ: במדבר יא (ז) וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח:(ח) שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן:(ט) וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו: האם זה שכתוב מהו טעמו של המן, לא חשוב לאף פרשן? הרי אם טעמו כל מה שאתה רוצה? מדוע "וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ" או ו"טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן"? מדוע גָדַר כותב התורה את טעם המן, אם יכול האדם לטעום כל טעם שירצה? ובהנחה שנכון פירוש "חכמים" שטעמו של המן הוא כל מה שרצית לטעום, האם היו אבותינו במדבר אהבלים מוחלטים? הרי לא הבינו שהפרי/מאכל אינו חשוב אלא טעמו? הרי מה זה משנה מה אתה אוכל? הכול אותו אוכל, השוני הוא רק בטעם. והנה בפס' הבאים שוב אבותינו מבקשים תאנה? גפן? רימון? מדוע, האם הם רצו לעבוד בגינה, או רצו לטעום טעם פירות?
במדבר כ
(א) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם:(ב) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן:(ג) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהֹוָה:(ד) וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהֹוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ:(ה) וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת:
במדבר כא
(ד) וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ:(ה) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: אם לפי דברי "חכמים" כל טעם שרצית היה למן, מה עניין לחם קלוקל?
מסתבר של"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" לא חשוב מה כתוב, אלא: מה שהם רוצים עושים במילים, הרי יהיה העם כזה דביל שיקבל כל דבר כ"תורה למשה מסיני", אמר החכם באדם במשלי יד (טו) פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ: לפתי, הטיפש, אפשר למכור כל דבר, אבל חכם יבין שזו שטות,