השבת אבידה תורה והלכה

דברים כב (א) לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ:(ב) וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ:(ג) וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם:

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יא הלכה (א) השב אבידה לישראל מצות עשה שנאמר (דברים כב, א) השב תשיבם לאחיך, והרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה והניחה עובר בלא תעשה שנאמר (דברים כב, א) לא תראה את שור אחיך והתעלמת מהם ובטל מצות עשה, ואם השיבה קיים מצות עשה: הלכה (ב) לקח את האבידה ולא השיבה בטל מצות עשה ועבר על שני לאוין על לא תוכל להתעלם ועל לא תגזול. אפילו היה בעל האבידה רשע ואוכל נבילה לתיאבון וכיוצא בו מצוה להשיב אבידתו, אבל אוכל נבילה להכעיס הרי הוא מין והמינין מישראל והאפיקורוסים ועובדי עבודה זרה ומחללי שבת בפרהסיה אסור להחזיר להן אבדה כגוי: הלכה (ג) אבידת הגוי מותרת שנאמר (דברים כב, ג) אבידת אחיך, והמחזירה הרי זה עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם, ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח, ובמקום שיש חלול השם אבידתו אסורה וחייב להחזירה, ובכל מקום מכניסין כליהם מפני הגנבים ככלי ישראל מפני דרכי שלום: אבידת הגוי מותרת? מפני שכתוב אבידת אחיך? אם כך: אולי כל אבידה מותרת, והכוונה רק לאבידתו של אחיך ממש? הרי לא כתוב אבידת רעך? ואם המחזירה עובר עבירה, איך אם החזירה, "לקדש את השם"? האם יש מצווה הבאה בעבירה? רמב"ם הלכות איסורי מזבח פרק ה הלכה (ח) מצוה הבאה בעבירה, שהקדוש ברוך הוא שונאה. מסכתות קטנות מסכת דרך ארץ פרק ב הלכה א: למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותאחז. הלכה ב: אם התרפית במצוה אחת, סופך להתרפות במצוה אחרת כיוצא בה. אם עקרת עצמך להקל מן מצוה זו, סופך להקל ממצוה אחרת כיוצא בה. אם עברת על דברי תורה ברצונך, לסוף מעבירין אותך בין ברצונך בין שלא ברצונך, ואין לך שכר בצערך. אם נטלת שאינו שלך, אף שלך יטלוהו ממך. איך מסתדרת להרמב"ם ההלכה שאבידת הגוי מותרת, עם הסיפור הבא? אליהו רבה (איש שלום) פרשה טז אמר לי, רבי מעשה היה בי, שמכרתי לגוי ארבעה כורים של תמרים, ומדדתי לו בבית אפל מחצה על מחצה, (אמרתי לו), [אמר לי] אתה ואלהים אשר בשמים יודע על מדה שאת מודד לי, מתוך שמדדתיו לא חסרתיו שלש סאין של תמרין, לאחר מיכן נטלתי את המעות ולקחתי בהן כד אחד של שמן, והנחתיו במקום שמכרתי התמרים לגוי, נקרע הכד ונשפך השמן והלך לו, אמרתי לו, בני הכתוב אומר, לא תעשוק את רעך (ויקרא י"ט י"ג), רעך הרי הוא כאחיך, ואחיך הרי הוא כרעך, הא למדת, שגזל הגוי גזל, ואין צריך לומר אפילו של אח, ומתוך שהקב"ה ראה את בני אדם בעונותיהן שהן עושקין וגוזלין וחומסין זה בזה, חזר ופירש בקבלה על ידי יחזקאל בן בוזי הכהן, ואביו כי עשק עושק וגזל גזל אח (יחזקאל י"ח י"ח). תרגום פשוט לסיפור בתנא אליהו: אמר אליהו: פעם אחת בא וישב לפני אדם אחד שהיה בו מקרא ואין בידו משנה, אמר לי: רבי מעשה היה בי, שמכרתי לגוי ארבעה כורים של תמרים, ומדדתים לו בבית אפל, מחצה על מחצה,  אמר לי הגוי: "אתה והאלוהים שבשמים יודעים במידה שאתה מודד לי", וחיסרתיו במדידה שלוש סאין של תמרים, לאחר מכן נטלתי המעות, ולקחתי בהן כד אחד של שמן, והנחתיו במקום שמכרתי את התמרים לגוי, נקרע הכד ונשפך השמן, אמרתי לו: בני! ברוך המקום, שאין לפניו משוא פנים, הכתוב אומר: ויקרא יט (יג) לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר: רעך הרי הוא כאחיך, הא למדת שגזל הגוי גזל, (תנא דבי אליהו טז) (עיין ילקוט שבע- שמות עמ' קלח-קלט)

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יא הלכה (ד) טעות הגוי כאבידתו ומותרת והוא שטעה מעצמו אבל להטעותו אסור: הלכה (ה) כיצד, כגון שעשה הגוי חשבון וטעה, וצריך שיאמר לו ישראל ראה שעל חשבונך אני סומך ואיני יודע אלא מה שאתה אומר אני נותן לך כגון זה מותר אבל אם לא אמר לו כן אסור שמא יתכוין הגוי לבדקו ונמצא שם שמים מתחלל: הלכה (ו) עיר שישראל וגוים דרין בה ומחצה גוים ומחצה ישראל ומצא בה אבדה נוטל ומכריז, ואם בא ישראל ונתן סימניה חייב להחזיר: הלכה (ז) היה רוב העיר גוים אם מצא במקום מן העיר שרוב המצויים שם ישראל חייב להכריז, אבל אם מצא בסרטיא ופלטיא גדולה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהגוים מצויין שם תמיד ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי המציאה שלו, ואפילו בא ישראל ונתן סימניה, שהרי נתיאש ממנה כשנפלה מפני שהוא אומר גוי מצאה. אף על פי שהיא שלו הרוצה לילך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבדה לישראל כשיתן את סימניה: הלכה (ח) מצא בעיר זו שרובה גוים חבית של יין יינה אסור בהנייה וקנקנה מותר משום אבדה, ואם בא ישראל ונתן סימניה מותרת בשתייה לזה שמצאה: הלכה (י) המוצא אבידה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר שאינו פוסק אף על פי שיש בה סימן הרי זו של מוצאה שנאמר (דברים כב, ג) אשר תאבד ממנו ומצאתה, מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שאבודה ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתיאש ממנה: הלכה (יא) המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו, כיצד, הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו, השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו וכל כיוצא בזה, הרי זה אבד ממונו לדעתו, ואף על פי שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו אינו זקוק להחזיר שנאמר אשר תאבד פרט למאבד לדעתו:

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יב

הלכה (א) מי שאבדה לו אבדה ופגע באבדתו ואבדת חבירו, אם יכול להחזיר שתיהן חייב להחזיר ואם אינו יכול להחזיר אלא אחת מהן אבדתו קודמת, ואפילו לאבדת אביו או רבו שלו קודם לכל אדם: הלכה (ב) פגע באבדת רבו עם אבדת אביו אם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת ואם לאו של רבו קודמת והוא שיהיה רבו מובהק שרוב חכמתו של תורה ממנו:

מה עניין השבת אבידה להלכות ג,ד,? השבת אבידה=חסד, וכאן זה עסקים לכל דבר?

הלכה (ג) הניח אבדתו והחזיר אבדת חבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו, כיצד, שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים הניח את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו, ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי או שהתנה בפני בית דין חייב ליתן לו דמי שלו, ואף על פי שעלה חמור שלו מאליו, הואיל ולא נתעסק בו זכה במה שהתנה עמו: הלכה (ד) ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הראוי לו. וכן אם היה עוסק במלאכה ובטל ממלאכתו ששוה דינר והחזיר אבדה ששוה מאה דינרין לא יאמר לו תן לי דינר שהפסדתי אלא נותן לו שכרו כפועל בטל שיבטל מאותה מלאכה שהיה עוסק בה, ואם התנה עם הבעלים או בפני בית דין שיטול מה שיפסיד והרשוהו הרי זה נוטל, ואם אין שם בית דין ולא בעלים שלו קודם:

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יד

הלכה (ב) זה הכלל באבדה כל דבר שאין בו סימן כיון שאבד וידעו בו הבעלים שאבד הרי זה בחזקת שנתיאשו ממנו בעליו כגון מסמר אחד או מחט אחת או מטבע אחד שהרי אינן יכולים ליתן סימן להחזירו להן ולפיכך הרי הוא לזה שמצאו: הלכה (ג) וכל דבר שיש בו סימן כגון שמלה ובהמה הרי זה בחזקת שלא נתיאשו ממנו בעליו שהרי דעתן תלויה ליתן סימנין שיש בו ויחזור להן לפיכך המוצא אותו חייב להכריז אלא אם כן ידע שנתיאשו הבעלים כגון ששמע אותם אומרים ווי לחסרון כיס וכיוצא בדברים אלו שמראין שנתיאשו הרי אותה האבידה של מוצאה: הוא יודע עכשיו שאלו הבעלים איזה חכמים צדיקים לנו תודה לאל

הלכה (ד) וכן אם מצא דבר שיש בו סימן בים ובנהר וכיוצא בהן, או במקום שרובו גוים, הרי זה בחזקת שנתיאשו ממנו בעליו משעה שנפל ולפיכך הרי הוא של מוצאו אף על פי שלא שמע הבעלים שנתיאשו ממנו: הלכה (ה) יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש, כיצד, נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אף על פי שכשידע בו שנפל יתאיש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל, אבל אם עדיין הבעלים אומרים שמא נתתיו לפלוני או שמא במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא בדברים אלו אין זה יאוש: אינו יודע שאיבד, אינו ייאוש? אבל היודע שאיבד, = ייאוש?

הלכה (ו) הרואה חבירו שנפל ממנו דינר על הארץ ולא ידע בו ונטל הדינר קודם יאוש עובר על עשה ועל שני לאוין כמו שביארנו, ואפילו החזיר לו הדינר לאחר שנתיאש זו מתנה היא וכבר עבר על האיסורים: הלכה (ז) נטל הדינר לפני יאוש על מנת להחזירו ולאחר יאוש נתכוון לגזול אותו עובר משום השב תשיבם, המתין לה ולא הודיע לבעלים ולא נטל הדינר עד שידעו הבעלים שנפל שהרי נתיאשו כמו שביארנו ואחר כך נטל הדינר מעל הארץ אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם וכן כל כיוצא בזה: וזה כל מה שחשוב לדעת? על איזה עבירה עברת? לפי דין תורה או "חכמים"? לא אם זה גזל ולא אם זו אבידה?

הלכה (י) המוצא סלע בשוק מצאו חבירו ואמר לו שלי היא וחדשה היא ושל מדינה פלונית היא ושל מלך פלוני היא אפילו אמר שמי כתוב עליה לא אמר כלום ואינו חייב להחזיר, שאין סימני המטבע סימן מפני שחזקתו להוצאה אומרין אנו שלו היתה והוציאה מידו ונפלה מיד אחר, והואיל ואין סימניה סימן שסומכין עליו, משעת נפילה נתיאש והרי היא של מוצאה: הלכה (יא) המוצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז, בא בעל הסימן ונטל את שלו ואמר שזה בלבד נפל ממנו זכה המוצא בדבר שאין בו סימן: הלכה (יב) המוצא כלי חרש וכיוצא בהן מכלים שצורת כולן שוה, אם כלים חדשים הן הרי הם שלו שהרי הן כמו דינר משאר הדינרים שאין לו סימן ואין הבעלים מכירים אותן שהרי אינו יודע אם פך זה או צלוחית זו שלו או של אחר. ואם היו כלים ישנים שטבעתן העין חייב להכריז, שאם יבא תלמיד חכמים ויאמר אף על פי שאיני יכול ליתן בכלי כזה סימן יש לי בו טביעות עין חייב להראותו לו, אם הכירו ואמר שלי הוא מחזירין לו: הלכה (יג) במה דברים אמורים בתלמיד ותיק שאינו משנה בדבורו כלל אלא בדברי שלום או במסכתא או במטה או בבית שהוא מתארח בו. כיצד, היה עוסק במסכת נדה ואמר במקואות אני שונה כדי שלא ישאלו אותו שאלות בענין נדה, או שישן במטה זו ואמר בזו אני ישן שמא ימצא שם קרי, או שנתארח אצל שמעון ואמר אצל ראובן אני מתארח כדי שלא יטריחו על זה שנתארח אצלו, או שהביא שלום בין אדם לחבירו והוסיף וגרע כדי לחבבן זה לזה הרי זה מותר, אבל אם באו עדים ששנה בדבורו חוץ מדברים אלו אין מחזירין לו את האבידה בטביעות עין:  אסור ש"החברה" יפסידו? לכן: כל מה ששלנו "ה"חכמים" חייב לחזור?

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק טו  

הלכה (ד) מצאה רועה בין הכרמים חייב להחזיר משום אבידת הקרקע, לפיכך אם היו הכרמים של גוי אינה אבידה ואינו חייב להחזיר, ואם חשש שמא יהרוג אותה הגוי כשימצאנה מפני שהפסידה הכרם הרי זו אבידה ונוטל ומכריז: הלכה (ו) מצא גוזלות מקושרין בכנפיהן ומדדין אחר הגדר או אחר הגפה או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן שמא בעליהן הניחום שם, ואם נטלן הרי אלו שלו, ואם היו קשורין קשר שהוא סימן חייב להכריז, וכן אם מצאן קבועים במקומן חייב להכריז שהמקום סימן: כן יגע, או לא יגע? ואם לא יגע, איך שלו?

הלכה (ז) מצא באשפה כלי מכוסה הרי זה לא יגע בו כמו שביארנו, ואם אשפה שאינה עשויה להתפנות היא ונמלך עליה לפנותה אף על פי שמצאו מכוסה נוטל ומכריז, וכן אם היו כלים קטנים כגון סכין ושפוד וכיוצא בהן אפילו היו מכוסין באשפה הקבועה נוטל ומכריז: מה שבאשפה שבודאי נזרק חייב להכריז? אוי לעם שאילו "חכמיו" אין פלא על אלפיים שנות גלות, הרי מדוע אלוהים צריך טיפשים? הרי במשלי נאמר "רְצוֹן מֶלֶךְ לְעֶבֶד מַשְׂכִּיל" (משלי יד (לה)

הלכה (ח) מצא פירות מפוזרין, דרך הנחה לא יגע בהן, דרך נפילה הרי הן שלו, וכן אם מצא כריכות קטנות של שבלים ברשות הרבים, שהרי אין בהן סימן, או שמצא עיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים וחתיכות של בשר וגיזי צמר הבאות ממדינתן ואניצי פשתן ולשונות של ארגמן הרי אלו שלו מפני שאין בהן סימן, ואם יש בהן סימן נוטל ומכריז, שסימן העשוי לידרס הרי הוא סימן: הלכה (יח) גוזל הנמצא קרוב לשובך בתוך חמשים אמה הרי הוא של בעל השובך חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו שאין הגוזל מדדה יתר על חמשים אמה, נמצא בין שני שובכות הרי הוא של קרוב, מחצה למחצה יחלוקו. במה דברים אמורים כשהיו יוני שני השובכות שוים במניינן אבל אם היו יוני האחד רבים הלך אחר הרוב אף על פי שהוא רחוק:

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק טז הלכה (ג) המוצא מעות בכיס או כיס כמות שהוא חייב להכריז, מצא כיס ולפניו מעות מפוזרים הרי אלו שלו, ואם מראין הדברים שהכיס והמעות של אדם אחד ומן הכיס נפלו חייב להכריז: הלכה (ד) המוצא מעות בחנות אם היו בין תיבה לחנוני הרי הן של בעל החנות, ואם מצאן על התיבה ואין צריך לומר מתיבה ולחוץ הרי הן של מוצאן, ולמה לא תקנה החנות לבעל החנות לפי שאינה חצר המשתמרת ואף על פי שבעל החנות בתוכה צריך לומר תקנה לי חנותי כמו שיתבאר: הלכה (ה) מצא מעות בחנות השולחני בין כסא לשולחני הרי אלו של שולחני, מצאן על הכסא לפני השולחני אפילו היו צרורין ומונחין על השולחן הרי אלו של מוצאן והוא שיהיו רוב גוים כמו שביארנו, אבל אם היו רוב ישראל חייב להכריז, מפני שהן צרורים יש להם סימן:

הלכה (יא) ויראה לי שאין הדברים אמורים אלא בשטען בעל הבית שהמטמון שלו או שהיה יורש שאנו טוענין לו שמא של אביו הן אבל אם הודה שהן מציאה הרי הן של מוצאן, לפיכך אם היה משכיר ביתו לאחרים הרי הן של שוכר האחרון, ואם השכירו לשלשה גוים כאחת הרי עשאהו פונדק וכל הנמצא בו אפילו בתוך הבית הרי הוא של מוצאן מפני שאין אחד יכול לטעון שהן שלו או שהוא טמן שהרי עשאהו פונדק: האם מה שמצאת בבית מלון, שלך?

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יז הלכה (יב) מציאת חרש שוטה וקטן יש בה גזל מפני דרכי שלום, לפיכך אם עבר אחר וגזלה מידן אינה יוצאה בדיינים ואם כפר בה ונשבע אינו חייב בחומש: החירש השוטה והקטן שמצאו מציאה הרי היא כגזל, ולכן: מותר לגזול את המציאה מהם? איך בדיוק, ומאיזה תורה, המציא הרמב"ם ש"הגוזל "גזל" פטור"? תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד ב רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא, על לגביה רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא ורבנן, ואמרי לה: רב אדא בר אהבה ורבנן, ואמרו ליה: לעיין מר במיליה. אמר להו: ומי חשידנא בעינייכו? אמרו ליה: מי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא? אמר להו: אי איכא מאן דשמיע עלי מלתא - לימא. אמרו ליה: הכי שמיע לן דלא יהיב מר שבישא לאריסיה. אמר להו: מי קא שביק לי מידי מיניה? הא קא גניב ליה כוליה! אמרו ליה: היינו דאמרי אינשי: בתר גנבא גנוב, וטעמא טעים. אמר להו: קבילנא עלי דיהיבנא ליה. איכא דאמרי: הדר חלא והוה חמרא; ואיכא דאמרי: אייקר חלא ואיזדבן בדמי דחמרא. תרגום הגמרא לעברית רב הונא החמיצו לו ארבע מאות חביות יין, נכנסו אצלו(באו אליו) חכמים, אמרו לו: יפשפש מר במעשיו, אמר להם: וכי חשוד אני בעיניכם? אמרו לו: וכי חשוד הוא, הקדוש ברוך הוא, שיעשה דין בלא דין? אמר להם: אם יש מי ששמע עלי דבר, שיאמר, אמרו לו: כך שמענו, אין אתה נותן בזמורות(עצים לשם הסקה) לאריסך(לפועל שלך),  אמר להם: וכי הניח לי מהם דבר? הרי הוא גונב את הכול, אמרו לו: זוהי שהבריות אומרים: גנוב מן הגנב – ואתה טועם טעם גניבה, אמר להם מקובל עלי שאתן לו,