נטילת ידיים? מאין? הכוהנים בבית המקדש היו מחויבים לרחוץ לפני כניסתם לעבודה, אבל גם בהנחה ומכאן העתיקו את רעיון נטילת הידיים, הרי כתוב שגם רגליים צריך לרחוץ, רוב מצוות שקבעו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" הם העתקה ממצות אשר קיימו כוהנים בבית המקדש, תלמוד בבלי מסכת שבת דף מט עמוד ב דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי? אמר להו רבי חנינא בר חמא: כנגד עבודות המשכן. אם כך: מדוע לא לקיים הכול בצורה מושלמת? הרי גם בהנחה ורצונם של "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" היה: ליצור מצב שכאשר אדם מגיע לאכול, ייגש האדם לאכילה מתוך סוג של קדושה, הרי יש לו לבצע טכס שיזכיר לו את עבודת הכוהנים במקדש, ואולי ובהנחה, שגם מפני שכאשר אתה ניגש לאכילה, עליך לברך לבורא, ולכן: מתוך רצון שהאדם יגיע כביכול לידיי "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" עמוס ד (יב)

קיצור שולחן ערוך סימן יב סעיף א כתיב הכון לקראת אלהיך ישראל. פירוש שיכין את עצמו לפני השם יתברך, שילביש את עצמו במלבושי כבוד כשהולך להתפלל, כמו שהולך לפני שר נכבד. ואפילו אם מתפלל בביתו ביחידות ילביש את עצמו כראוי. מדוע אם כך: לא לרחוץ רגליים או להתקלח לגמרי? האם זה שבאת עם בגדי עבודה מסריחים ומלוכלכים, ורק רחצת ידיים עשית את "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל"?

שמות ל (יז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:(יח) וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחשֶׁת וְכַנּוֹ נְחשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם:(יט) וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם:(כ) בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהוָֹה:(כא) וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם:

שמות מ (ל) וַיָּשֶׂם אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן שָׁמָּה מַיִם לְרָחְצָה:(לא) וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם:(לב) בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּבְקָרְבָתָם אֶל הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת משֶׁה:

דברי הימים ב ד (ו) וַיַּעַשׂ כִּיּוֹרִים עֲשָׂרָה וַיִּתֵּן חֲמִשָּׁה מִיָּמִין וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאול לְרָחְצָה בָהֶם אֶת מַעֲשֵׂה הָעוֹלָה יָדִיחוּ בָם וְהַיָּם לְרָחְצָה לַכֹּהֲנִים בּוֹ:

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף כא עמוד ב אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים, יצתה בת קול ואמרה +משלי כ"ג+ בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, ואומר +משלי כ"ז+ חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר. שלמה תיקן נטילת ידיים? או שזו מצווה מהתורה? הכול נמסר בסיני או שלא?

ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות נטילת ידים, סעודה וברכות בשם אלהים ברא ארץ ושמים, צונו רבותינו ז"ל הלכות נטילת ידים, מקצת התעודה מהלכות סעודה, מקצת נערכות משאר ברכות, אם כך: מי תיקן שלמה, או משה נתן ב"תורה" "שבע"פ"  או "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" המציאו זאת?

תשובות הגאונים - שערי תשובה סימן מג והשיב הגאון רבינו האיי ז"ל כי ודאי כך הם הדברים אבל כל אותם השנים שהיו ישראל טרודין במלחמות ובאויבים ובכמה מיני צרות לא היה להם פנאי למדוד בין עיר לעיר ולתקן פתחי מבואות ולהניח עירובין שהיה להם במחנות ולא נהגו בעירוב כי במחנה הם פטורים כמו ששנינו ארבעה דברים פטורים במחנה מביאין עצים מ"מ ופטורים מנטילת ידים ומדמאי ומלערב וכשעמד שלמה שנאמר בימיו יהודה וישראל רבים כחול וכו' תקן להם ידים ועירובין שלא נהגו ישראל מקודם עד אותו זמן. האם עם ישראל לא נהגו נטילת ידיים כארבע מאות חמישים שנה? מהיכן כתוב/למדו שמותר לא לנטול ידיים במחנה המלחמה? איך זה מסתדר עם התלמוד בבלי מסכת סוטה דף ד עמוד (ב) כל האוכל לחם בלא נטילת ידים - כאילו בא על אשה זונה, והשולחן ערוך אורח חיים סימן קנח סעיף ט צריך ליזהר בנט"י(בנטילת ידים), שכל המזלזל בנטילת ידים חייב נידוי, ובא לידי עניות, ונעקר מן העולם.   

תלמוד בבלי מסכת חולין דף קו עמוד א דכתיב +ויקרא ט"ו+ וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים, אמר ר"א בן ערך: מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה. מה הקשר בין זב, לבין נטילת ידיים, על אכילה? ובהנחה שזו הסיבה לנטילת הידיים, מדוע לקחת רק פס' אחד מתוך טקסט שלם, בויקרא טו (א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(ב) דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא:(ג) וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא:(ד) כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו יִטְמָא:(ה) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:(ו) וְהַיֹּשֵׁב עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:(ז) וְהַנֹּגֵעַ בִּבְשַׂר הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:(ח) וְכִי יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:(ט) וְכָל הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא:(י) וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו יִטְמָא עַד הָעָרֶב וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:(יא) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:(יב) וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב יִשָּׁבֵר וְכָל כְּלִי עֵץ יִשָּׁטֵף בַּמָּיִם:(יג) וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר:(יד) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח לוֹ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וּבָא לִפְנֵי יְהֹוָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּנְתָנָם אֶל הַכֹּהֵן:(טו) וְעָשָׂה אֹתָם הַכֹּהֵן אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהֹוָה מִזּוֹבוֹ:

האם אין חשיבות לכל הפרק? 

ספר הלכות גדולות סימן א - הלכות ברכות פרק שישי עמוד עה מאי מצוה, אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים, רבא אמר מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים לחולין מן התורה. אם כך: האם נטילת ידיים מן התורה בגלל הזב? או בגלל שמיעה ל"חכמים"?

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ד עמוד ב דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרבי אמי, וזמנין אמר לה משמיה דרבי אסי: כל האוכל לחם בלא נטילת ידים - כאילו בא על אשה זונה, שנאמר: +משלי ו+ כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. אמר רבא: האי בעד אשה זונה עד ככר לחם, בעד ככר לחם עד אשה זונה מיבעי ליה!  איך נמצא כאן הקשר בין אישה זונה וזנות לנטילת ידיים? הרי גם מהפס' במשלי שהביאה הגמרא אין קשר למים או לכול נוזל אחר, הרי מדובר על כיכר לחם? האם מי שאינו אוכל לחם, רשאי לא לנטול ידיים לפני הארוחה?

שולחן ערוך אורח חיים סימן קנח סעיף ח מי שהיה במדבר או במקום סכנה ואין לו מים, פטור מנטילת ידים. אם אכילה ללא נטילה כביאה על זונה, או כדברי השולחן ערוך אורח חיים סימן קנח סעיף ט צריך ליזהר בנט"י(בנטילת ידים), שכל המזלזל בנטילת ידים חייב נידוי, ובא לידי עניות, ונעקר מן העולם. איך מסתדר נעקר מהעולם אבל פטור אם אין לו מים? עדיף למות במקום לא לאכול ללא נטילה? ובהנחה שאין מדובר ב"ונעקר מן העולם" במוות ממש, אלא רק שלא יהיה לך גן עדן כביכול, עדיף לאכול ולוותר על "גן עדן"/"חיי נצח", בשביל ארוחה במדבר ללא נטילת ידיים? משלי יד (טו) פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ:

                      המקפיד על נטילת ידיים, מתעשר?

ספר שבולי הלקט סדר ברכות סימן קלא והזהיר בנטילת ידים סופו מתעשר. דאמר רב חסדא אנא משאי מלא חפני מייא ויהבו לי מלא חפני טיבותא: הזהיר מתעשר? האם מקל וחומר: שהלא זהיר נעשה עני? האם החרדים קראו את זה? ובהנחה שנכון הקשקוש הזה, איך בדיוק זה מסתדר עם השולחן ערוך הקודם האומר: "מי שהיה במדבר או במקום סכנה ואין לו מים, פטור מנטילת ידים." הרי אם הוא לא יאכל במדבר מפני שאין לו לנטילת ידיים ימות, אם כך: העושר לאן יגיע, לעולם הבא? ומה יעשה עם "מיליארדים" שיהיו לו בעולם הבא, יקנה מרצדס או וילה על הים בגן עדן?

תלמוד בבלי מסכת שבת דף סב עמוד ב אמר רבי אבהו, ואמרי לה במתניתא תנא: שלושה דברים מביאין את האדם לידי עניות, ואלו הן: המשתין מים בפני מטתו ערום, ומזלזל בנטילת ידים, ושאשתו מקללתו בפניו. האם רוב החרדים מזלזלים בנטילת ידיים? הרי רובם עניים,

מנורת המאור פרק ו - המצוות עמוד 430  אמ'ר ר' יהודה, וסימניך ע"ל נ-טילת י"דים, ראשי אותיות עני, ר"ל(רצה לומר) בשביל זלזול נטילת ידים הוא עני.  

נטילת ידיים מצווה שנתחדשה אחרי מתן תורה? נטילת ידיים אינה מן התורה? או לא ניתנה בסיני?

השגות הרמב"ן לספר המצוות שורש א ובתחלת חבורו הגדול אמר במנין המצות ויש מצות אחרות שנתחדשו אחרי מתן תורה וקבעו אותן נביאים וחכמים ופשטו בכל ישראל כגון מקרא מגלה וחנכה ותשעה באב ונטילת ידים וערובין כל אלו המצות חייבין אנו לקבלם ולשמרם שנ' לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. מה פירוש נתחדשו אחרי מתן תורה? הם ניתנו במתן תורה ועם ישראל לא קיים אותן? או שהם לא ניתנו במתן תורה? ואם לא ניתנו במתן תורה איך יסתדר עם הגמרא הבאה שכל התורה כולה ניתנה בסיני כולל ה"תורה" "שבע"פ"? תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.

מותר לקבל מים לנטילת ידיים?  מגוי?  מאישה נידה?  ומקוף?

ספר התרומה - מפתח הסימנים הלכות איסור והיתר סימן עט ומותר לקבל מים לנטילת ידים מן האשה נדה ומן העכו"ם.  מה עם הלכה בהרמב"ם שהגויים כזבים תמיד, והנאמר בפרשת מצורע לגבי הזב, הרי עכו"ם כזב לעולם? 

שולחן ערוך אורח חיים סימן קנט סעיף יב  כג <טז> אם הקוף (פי' (עא) מין חיה סימיא"ה בלע"ז) נותן מים לידים, (עב) יש פוסלים (עג) ויש מכשירים, ונראים דבריהם (ומ"מ (עד) כד יש להחמיר).  איך ב"מסורת", "תורה" "שבע"פ" קיבלו ממשה גם הֵכְשֵר וגם פסילה?  האם משה אמר חלק יעשו ככה וחלק ככה?

סעיף יא הכל כשרים ליתן מים לידים, אפי'לו (סח) כב חש"ו(חרש שוטה וקטן), (סט) <טו> עו"ג(עובד גילולים) ונדה. (ואיכא מ"ד דקטן פחות מבן ו' (ע) דינו כקוף) (הגהות אשירי פ"ב דברכות). איך מסתדר השולחן ערוך עם הנאמר בפרשת מצורע? ועם ההלכה בהרמב"ם? הרי הלכה שעו"ג(שעובדי גילולים) כזבים תמיד? רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ד הלכה (ד) הגויים - אין חייבין עליהן משום נידה, ולא משום זבה, ולא משום יולדת; וחכמים גזרו על כל הגויים, זכרים ונקבות, שיהיו כזבים תמיד, בין ראו בין לא ראו - לעניין טומאה וטהרה: איך נדה מותרת? ויקרא טו פרשת מצרע (א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(ב) דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא:(ג) וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא:(ד) כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו יִטְמָא:(ה) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:(ו) וְהַיֹּשֵׁב עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:(ז) וְהַנֹּגֵעַ בִּבְשַׂר הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:(ח) וְכִי יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:(ט) וְכָל הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא:(י) וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו יִטְמָא עַד הָעָרֶב וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:(יא) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:(יב) וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב יִשָּׁבֵר וְכָל כְּלִי עֵץ יִשָּׁטֵף בַּמָּיִם:(יג) וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר:(יד) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח לוֹ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וּבָא לִפְנֵי יְהֹוָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּנְתָנָם אֶל הַכֹּהֵן:(טו) וְעָשָׂה אֹתָם הַכֹּהֵן אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהֹוָה מִזּוֹבוֹ:(טז) וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:(יז) וְכָל בֶּגֶד וְכָל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע וְכֻבַּס בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:(יח) וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב:(יט) וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב:(כ) וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא:(כא) וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:(כב) וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכָל כְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: (כג) וְאִם עַל הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר הִוא יֹשֶׁבֶת עָלָיו בְּנָגְעוֹ בוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב:(כד) וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא:(כה) וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא:(כו) כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו כָּל יְמֵי זוֹבָהּ כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ יִהְיֶה לָּהּ וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה כְּטֻמְאַת נִדָּתָהּ:(כז) וְכָל הַנּוֹגֵעַ בָּם יִטְמָא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:(כח) וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר:(כט) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(ל) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהֹוָה מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ:(לא) וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם:(לב) זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע לְטָמְאָה בָהּ:(לג) וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָה:

פרשת נשא במדבר ה (א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ: (ג) מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם:(ד) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אם חובה לשלוח מחוץ למחנה, שלא יטמא את המחנה, וקבעו "חכמים" שגויים כזבים לעולם, אז איך מקבלים מגוי?

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נב עמוד ב בית שמאי אומרים, מקנח וכו'. תנו רבנן, בית שמאי אומרים: מקנח ידיו במפה ומניחה על השלחן, שאם אתה אומר על הכסת - גזרה שמא יטמאו משקין שבמפה מחמת הכסת, ויחזרו ויטמאו את הידים. - ונטמייה כסת למפה! - אין כלי מטמא כלי. - ונטמייה כסת לגברא גופיה! - אין כלי מטמא אדם. באיזה/מאיזה תורה למדו בית שמאי? ויקרא טו פרשת מצרע (כ) וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא:(כא) וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: (כב) וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכָל כְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:

                                    האם נטילת ידיים מן התורה? או לא? 

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נב עמוד ב - בית שמאי סברי: אסור להשתמש בשלחן שני, גזרה משום אוכלי תרומה; ובית הלל סברי: מותר להשתמש בשלחן שני, אוכלי תרומה זריזין הם. ואיזה "מסורת" קיבלו הלל ושמאי משמעיה ואבטליון?  שהרי הלל ושמאי היו התלמידים של שמעיה ואבטליון, אם כך: איך התפצלו דעותיהם, אחד אוסר, ואחד מתיר?

דבר אחר: אין נטילת ידים לחולין מן התורה. מאי דבר אחר? - הכי קאמרי להו בית הלל לבית שמאי: וכי תימרו מאי שנא גבי אוכלין דחיישינן, ומאי שנא גבי ידים דלא חיישינן - אפילו הכי הא עדיפא, דאין נטילת ידים לחולין מן התורה. מוטב שיטמאו ידים דלית להו עיקר מדאורייתא - ואל יטמאו אוכלים דאית להו עיקר מדאורייתא.

סדר רב עמרם גאון סדר פסח ולאכל לחם, חייב ליטול ידיו ולברך על נט"י. דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים טמא הוא +ויקרא ט"ו, י"א+. הא שטף, טהור. ואמר ר' אלעזר בן ערך מכאן סמכו חכמים נטילת ידים לחולין מן התורה. לפיכך חייב ליטול ידיו וחייב לברך. אם כך: האם נטילת ידיים לחולין מן התורה? או לא?

תשובות הגאונים - הרכבי סימן שצו וקא מהדרי להו בית הלל אין נטילת ידים לחולין מן התורה והולכך גזרינן משום אוכלין ולא גזרינן משום ידים מוטב יטמאו ידים שאין להן עיקר מן התורה והולכך גזרינן משום אוכלין ולא גזרינן משום ידים מוטב יטמאו ידים שאין להן עיקר מן התורה ואל יטמאו אוכלין שיש להן עיקר מן התורה, האם בית הלל אינו הולך לפי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"? שהרי נטילת ידיים מן התורה לפי דבריהם של "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", ובית הלל טוען שלא, "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" ובית הלל לא קיבלו אותה מסורת תושב"ע? ואיך מסתדר הוויכוח הזה עם ההלכה הבאה? בהרמב"ם הלכות ממרים פרק א הלכה (ג) דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבנו, משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר: 

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ד עמוד ב א"ר(אמר רב) זריקא אמר ר"א(רב אליעזר): כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם.  אם כך: האם כל החילונים יעקרו מן העולם? מתי? רש"י המזלזל - שאוכל  המזלזל - שאוכל תמיד בלא נטילת ידים. נעקר - דעובר על דברי חכמים חייב מיתה דכתיב ופורץ גדר ישכנו נחש (קהלת י). מים ראשונים - שלפני המזון. אם נטילת ידים מן התורה? מה עניין "חכמים" לכאן? והאם צריך להרוג את כל "החילונים" שלא נוטלים ידיים? הרי מה פירוש "חייב מיתה"?

ספר שבולי הלקט סדר ברכות סימן קלא והזהיר בנטילת ידים סופו מתעשר. דאמר רב חסדא אנא משאי מלא חפני מייא ויהבו לי מלא חפני טיבותא: הַזָּהִיר מתעשר? ומי שלא זָּהִיר נעשה עני? האם החרדים קראו את זה? שהרי איך זה שהחרדים נחשבים לאוכלוסיה החלשה בחברה(מבחינה כלכלית)? יכול להיות שרק אלוהים לא יודע את ההלכה הזו, ולכן: הוא לא מעשיר את החרדים? או שאולי החרדים לא נוטלים ידיים כמו שצריך?

הגהות אשרי מסכת ברכות פרק ב סימן יא הגהה א נעשה בה מלאכה או לא ספק יש בהן כשיעור או לא ספק טמאים ספק טהורים ספיקן טהור. ור' יוסי מטמא. ואפי' חולין צריכין נטילה (על) [עד] גב היד. אין נוטלין ידים לפירות. אסור לאכול במפה בלא נטילת ידים. והרב משה בר מיימון מתיר. האוכל מחמת מאכיל צריך נטילה. לבשר אין צריך נטילה. מאכיל עצמו אין צריך נטילת ידים.  האם לא קיבלו כולם אותה תושב"ע במסורת? שאחד מתיר ואחד אוסר?

חידושי הריטב"א מסכת פסחים דף מו עמוד א וכתב עוד ז"ל ומכל מקום כל המפרשים מודים דלנטילת ידים דקאמר ריש לקיש היינו לאכול שאפי' לאכילה מתירין לו אם אין לו מים עד פרסה או שהם לאחריו בהרחק מיל, ונראה [דדוקא] בשאינו יכול לעמוד בעצמו להתענות שהדרך טורדתו ולפיכך הקלו בו כיון דנטילת ידים דרבנן,  נטילת ידיים מהתורה, מדרבנן, מהיכן? האם עוד לא הוחלט אצל "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"?

ספר מצוות קטן הקדמה ותוכן עניינים שלמו מצות התלוין ביד דאורייתא וזו היא נטילת ידים דרבנן.

סימן קפא נטילת ידים צונו הקב"ה לשמוע דברי חכמים, וסמכו דבריהם בפסוק לא תסור מן הדבר דברים י"ז.

ספר מצוות קטן מצוה קפא

ציונו הקדוש ברוך הוא לשמוע דברי חכמים שתקנו נטילת ידים וסמכו דבריהם (חגיגה י"ח) על הפסוק (דברים ח') לא תסור מן הדבר וגומר שאל אביך ויגדך,

בהנחה שצריך לקבל את דברי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" מפני שכתוב "כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" ואת "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל", הרי בטקסט נאמרו עוד דברים שאתה צריך לעשות, האם להם אין חשיבות? האם לא צריך לשאול מי הם אשר יגידו לך או יורוך? האם כל אדם יכול להורות? האם חכמים? האם רבנים? איזה שופט? ומי השופט? ומדוע הכוהנים מוזכרים בטקסט? ומי הם הכוהנים האלה? האם כל כהן יכול להורות?

דברים יז (ח) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: מדוע מודגשים הדברים שבגינם אתה מחויב לבוא אל המקדש? "דָּם לְדָם... דִּין לְדִין... נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ"? האם לא מספיק לומר "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ? כל "דָבָר"? מדוע החיוב לקום ולעלות למקום אשר בחר? הרי יש בית משפט בכל עיר? ויש "חכמים" בכל עיר? (ט) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: מדוע נאמר כוהנים ושופט? ולא נאמר חכמים, צדיקים, רבנים? מדוע הכוהנים הלווים ברבים והשופט ביחיד? (י) וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: מדוע חשוב לכותב התורה המקום, אשר בחר אלוהים? (יא) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל:(יב) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל: ושוב חוזר כותב התורה ומדגיש שהמקום צריך להיות המקום אשר בחר אלוהים? הרי מה פרוש "שָׁם"? מדוע שוב השופט הוא יחיד ולא רבים? האם כותב התורה לא שמע על הסנהדרין? הרי הסנהדרין לא הייתה מורכבת רק מכוהנים? או אולי כן? (יג) וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד:

מדוע אין חשיבות/התייחסות לזה שכותב התורה חוזר ומדגיש שהדברים צריכים להיאמר ב או מן "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ"? האם זה שכתוב "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם" לא חשוב? איך הפכו "חכמים" למחליפים של "הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם"?

ולסיום: סיפורי פוגי

ספר שבולי הלקט סדר ברכות סימן קלא מעשה בשעת הגזרה בחנווני ישראל שהיה מבשל בשר חזיר ובשר טהור ומוכר כדי שלא ירגישו בו שהוא יהודי וכך היה מנהגו כל מי שהיה נכנס בחנות שלו ולא נוטל ידיו יודע בו שהוא נכרי ונותן לפניו בשר חזיר וכל מי שנוטל ידיו ומברך יודע בו שהוא יהודי והאכילו בשר טהור. פעם אחת נכנס יהודי אחד לשם ולא נטל ידיו היו סבור בו שהוא נכרי נתן לפניו בשר חזיר אכל ולא בירך. בא לעשות עמו חשבון על הפת ועל הבשר ובשר חזיר הוא ביוקר אמר לו יש לי עליך כך וכך מבשר שהחתיכה עלי עשרה מנה אמר לו אתמול אכלתיה בשמנה והיום אתה רוצה בעשרה. אמר לו של חזיר היא שאכלתה. כיון שאמר לו כך עמדו שערותיו ונבהל אמר לו בצנעה יהודי אני ונתת לי בשר חזיר אמר לו תיפח רוחך כשראיתי שאכלת בלא נטילת ידים ובלא ברכה הייתי סבור שאתה נכרי מכאן אמרו חכמים מים ראשונים האכילוהו בשר חזיר. והזהיר בנטילת ידים סופו מתעשר. דאמר רב חסדא אנא משאי מלא חפני מייא ויהבו לי מלא חפני טיבותא:

תנו רבנן מעשה בר' עקיבה שהיה חבוש בבית האסורין והיה ר' יהושע הגרסי משרתו. בכל יום ויום היה מכניס לו מים במדה ולחם במשקל יום אחד מצאו שומר בבית האסורים אמר לו היום מימיך מרובין שמא לחתור בית האסורים אתה צריך שפוך חציין שפך חציין והניח חציין כשבא אצל ר' עקיבה אמר לו יהושע אי אתה יודע שזקן גדול אני וחיי תלויין בחייך שח לו כל אותו המאורע אמר לו תן לי מים ליטול ידי אמר לו לשתות אין מגיעין ליטול ידך מגיעין אמר לו ומה אעשה שחייבין עליו מיתה מוטב אמות מיתת עצמי ואל אעבור על דברי חביריי. אמרו לא טעם כלום עד שהביאו לו מים ונטל ידיו. וכששמעו חכמים בדבר אמרו בזקנותו כך בבחרותו על אחת כמה וכמה בבית האסורים כך שלא בבית האסורים על אחת כמה וכמה: האם עקיבא לא שמע על ההלכה בשולחן ערוך אורח חיים סימן קנח סעיף ח מי שהיה במדבר או במקום סכנה ואין לו מים, פטור מנטילת ידים. האם מותר למות על "קידוש" "מצוות נטילת ידיים"? האם לא נחשב מעשה זה כסוג של התאבדות? מדוע עקיבא אינו נחשב לחסיד-שוטה? המוכן למות מצמא העיקר שיעשה "נטילת ידיים"? הרי "נטילת ידיים" היא "מצוות" "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", ואיסור התאבדות זו מצוות תורה/אלוהים, עקיבא מעדיף להקפיד על ציווי "חבריו" "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" ולהניח לציווי תורה/אלוהים?