מקווה = מאגר מים.
בראשית א (ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן:(י) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:
שמות ז (יט) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים:
ויקרא יא (לו) אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא:
האם אספו במדבר רק מים מהגשם? כדי ליצור לכוהנים מקווה באוהל מועד? הרי בני ישראל צעקו שאין להם מים לשתות ומים מהגשם הם לא יכלו לאסוף להם?
שמות ל (יז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:(יח) וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחשֶׁת וְכַנּוֹ נְחשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם:(יט) וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם:(כ) בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהוָֹה:(כא) וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם:
שמות מ (ל) וַיָּשֶׂם אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן שָׁמָּה מַיִם לְרָחְצָה:(לא) וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם:(לב) בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּבְקָרְבָתָם אֶל הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת משֶׁה:
דברי הימים ב ד (ו) וַיַּעַשׂ כִּיּוֹרִים עֲשָׂרָה וַיִּתֵּן חֲמִשָּׁה מִיָּמִין וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאול לְרָחְצָה בָהֶם אֶת מַעֲשֵׂה הָעוֹלָה יָדִיחוּ בָם וְהַיָּם לְרָחְצָה לַכֹּהֲנִים בּוֹ:
רמב"ם הלכות מקוות פרק א הלכה (א) כל הטמאין בין אדם בין כלים בין שנטמאו טומאה חמורה של תורה בין שנטמאו בטומאה של דבריהן אין להן טהרה אלא בטבילה במים הנקוין בקרקע: הלכה (ב) כל מקום שנאמר בתורה רחיצת בשר וכיבוס בגדים מן הטומאה אינו אלא טבילת כל הגוף במקוה, וזה שנאמר בזב וידיו לא שטף במים כלומר שיטבול כל גופו, והוא הדין לשאר הטמאין שאם טבל כולו חוץ מראש אצבע הקטנה עדיין הוא בטומאתו, וכל הדברים האלה אף על פי שהן מפי השמועה הרי נאמר במים יובא וטמא עד הערב וטהר בניין אב לכל הטמאים שיבואו במים: מה שכתוב זה לא מה שכתוב? כתוב ככה אבל התכוונו לאחרת? אז למה לא כתב פשוט למה התכוון?
הלכה (ח) כל הטובל צריך להתכוין לטבילה ואם לא נתכוין עלתה לו טבילה לחולין, אפילו נדה שטבלה בלא כוונה כגון שנפלה לתוך המים או ירדה להקר הרי זו מותרת לבעלה, אבל לתרומה ולקדשים אינה טהורה עד שתטבול בכוונה:
רמב"ם הלכות מקוות פרק ב
הלכה (א) אלו חוצצין באדם, לפלוף שחוץ לעין, וגלד שחוץ למכה, והדם יבש שעל גבי המכה, והרטייה שעליה, וגלדי צואה שעל בשרו, ובצק או טיט שתחת הציפורן, והמלמולין שעל הגוף, וטיט היון וטיט היוצרים וטיט של דרכים הנמצא שם תמיד אפילו בימות החמה כל אלו חוצצין, ושאר כל הטיט כשהוא לח אינו חוצץ שהרי נמחה במים וכשהוא יבש חוצץ: הלכה (ג) בית הסתרים באשה חוצץ עד שתדיח תחילה, שהזיעה שם תמיד והאבק מתקבץ וחוצץ, במה דברים אמורים בנשואה אבל בפנויה הואיל ואינה מקפדת אינו חוצץ: מה עניין מקפידה או חוצץ או לא?
הלכה (ט) אספלנית מלוגמה ורטייה שעל בית הסתרים חוצצין אף על פי שאינו צריך שיכנסו בהן המים צריכין שיהיו ראויין ולא יהא בהן דבר חוצץ כמו שביארנו, היתה בו שערה אחת או שתים חוץ למכה וראשה מודבק למכה או שהיו שתי שערות ראשם מודבק בטיט או בצואה או שהיו שתי שערות בריסי עיניו מלמטה ונקבן והוציאן בריסי עיניו מלמעלה הרי אלו חוצצין: הלכה (יד) ואלו שאין חוצצין באדם, קלקלי הראש ובית השחי ובית הסתרים שבאיש, ולפלוף שבעין, וגלד שהעלתה המכה, ולכלוכי צואה שעל בשרו, וצואה שתחת הציפורן, וציפורן המדולדלת, וכשות הקטן והוא השיער הדק שעל בשרו, כל אלו אינן חוצצין:
רמב"ם הלכות מקוות פרק ה
הלכה (ט) מקוה שאין בו ארבעים סאה ונפל לתוכו פחות משלשה לוגין מים טמאין שאובין הרי זה כשר לחלה ולתרומה וליטול מהן לידים, ופסולין להקוות עליהן, ירדו עליהן גשמים ורבו עליהן הרי אלו כשרים להקוות עליהם, נפל לתוכו שלשה לוגין מים שאובין טמאים הרי זה פסול לחלה ולתרומה וליטול ממנו לידים, ופסולין להקוות עליו, ירדו גשמים ורבו עליהן הרי הן כשרין לחלה ולתרומה וליטול מהן לידים ופסולין להקוות עליהן עד שיצאו כל המים הראשונים שנעשו כולן כשאובין ולא ישאר מהן אלא פחות משלשה לוגין, וכן מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר דינר ונפלו לתוכו שלשה לוגין מים שאובין טמאין הרי זה פסול לחלה ולתרומה וליטול ממנו לידים ופסולין להקוות עליהן, נפל לתוכו פחות משלשה לוגין מים אפילו כולן טמאין ואחר כך נפלו לתוכו משקל דינר מי גשמים שהשלימו כשר, כשם שטהור לטבילה כך טהור לכל דבר:
רמב"ם הלכות מקוות פרק ט
הלכה (יז) גל שנתלש מן הים ונפל על האדם או על הכלים אם יש בו ארבעים סאה הרי אלו טהורין לחולין שאין הטובל לחולין צריך כוונה כמו שביארנו בהלכות שאר אבות הטומאות, ואם נתכוון והיה יושב ומצפה עד שיפול עליו הגל עלתה לו טבילה לדבר שנתכוון לו:
הלכה (יח) אין מטבילין בגל כשהוא באויר קודם שיפול על הארץ ואף על פי שיש בו ארבעים סאה, לפי שאין מטבילין בזוחלים קל וחומר באויר, היו שני ראשי הגל נוגעין בארץ מטבילין בו ואין מטבילין בכיפה שלו מפני שהוא אויר:
רמב"ם הלכות מקוות פרק יא
הלכה (א) כבר ביארנו שנטילת ידים וטבילתן מדברי סופרים, וידים שצריכות טבילה אין מטבילן אותן אלא במקוה כשר שיש בו ארבעים סאה, שבמקום שהאדם טובל בו כלים ידים טובלין, אבל ידים שאין צריכות אלא נטילה בלבד אם הטבילן במי מקוה טהורין, ואם הטבילן במים שאובין בין בכלים בין בקרקעות לא טהרו ידיו עד שיפלו המים השאובים מן הכלי על ידיו, שאין נוטלין לידים אלא מן הכלים ומכח נותן כמו שביארנו בהלכות ברכות: הלכה (ב) כל החוצץ בטבילה חוצץ בידים בין בטבילתן בין בנטילתן, וכל העולה למדת המקוה כטיט הנרוק עולה לשיעור הרביעית שנוטלין בהן הידים, וכל הנוטל ידיו צריך לשפשף:
