כל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ? האם יש אפשרות כזו? האם תורה אמרה משהו שלא יכול לקרות?
ויקרא ד (יג) וְאִם כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל-מִצְוֹת יְהוָֹה אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ: איך יכול להיות דבר כזה שכולם ישגו? מה הכוונה ב"כל עדת ישראל"? לפי רש"י בבמדבר יד (א) וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: רש"י כל העדה סנהדראות: רש"י בבמדבר כז (כא) וכל העדה - סנהדרין:
אבן עזרא ויקרא ח (ג) ואת כל העדה - ראשי השבטים והזקנים אבן עזרא ויקרא כד (טז) כל העדה הם גדולי הארץ שהם גדולי ישראל
רמב"ן במדבר טז (יט) וטעם ויקהל עליהם קרח [את כל העדה] - את גדולי העם הנועדים תמיד אל פתח אהל מועד, או בכורי כל ישראל הראויים לעבודה. ולא הזכיר "העם" כמו בעגל ובמרגלים, כי אילו היו כל ישראל היה אומר "ואכלה אותם כרגע ואעשה אותך לגוי גדול":
בהנחה שנכון פירושם של רש"י, אבן עזרא, והרמב"ן, וכל העדה = סנהדרין, ראשי השבטים והזקנים, גדולי הארץ שהם גדולי ישראל? האם יכול להיות שכל הגדולים האלה ישגו/טעו/יטעו?
שמות יב (ג) דַּבְּרוּ אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמר בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבת שֶׂה לַבָּיִת:--- (ו) וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אתוֹ כּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם:--- (מז) כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אתוֹ:
שמות טז
(א) וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבאוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-מִדְבַּר-סִין אֲשֶׁר בֵּין-אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:--- (ב) וַיִּלּוֹנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-משֶׁה וְעַל-אַהֲרן בַּמִּדְבָּר:--- (ט) וַיּאמֶר משֶׁה אֶל-אַהֲרן אֱמר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי יְהוָֹה כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנּתֵיכֶם:(י) וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרן אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד יְהוָה נִרְאָה בֶּעָנָן:
שמות יז (א) וַיִּסְעוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר-סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל-פִּי יְהוָֹה וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתּת הָעָם:
שמות לה (א) וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָֹה לַעֲשׂת אתָם:--- (ד) וַיּאמֶר משֶׁה אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָֹה לֵאמר:--- (כ) וַיֵּצְאוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי משֶׁה:
ויקרא יט (ב) דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם:
במדבר א (ב) שְׂאוּ אֶת-ראשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם:
במדבר ח (ט) וְהִקְרַבְתָּ אֶת-הַלְוִיִּם לִפְנֵי אהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
במדבר יג (כו) וַיֵּלְכוּ וַיָּבאוּ אֶל-משֶׁה וְאֶל-אַהֲרן וְאֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אתָם דָּבָר וְאֶת-כָּל-הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת-פְּרִי הָאָרֶץ:
במדבר יד (ה) וַיִּפּל משֶׁה וְאַהֲרן עַל-פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל-קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ז) וַיּאמְרוּ אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאד מְאד:
במדבר טו (כה) וְכִפֶּר הַכּהֵן עַל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי-שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת-קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַיהוָה וְחַטָּאתָם לִפְנֵי יְהוָֹה עַל-שִׁגְגָתָם:
במדבר יז (ו) וַיִּלּנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל-משֶׁה וְעַל-אַהֲרן לֵאמר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת-עַם יְהוָֹה:
במדבר כה (ו) וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בכִים פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד:
במדבר כו (ב) שְׂאוּ אֶת-ראשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבתָם כָּל-יצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל:
במדבר כז (כ) וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
יהושע יח (א) וַיִּקָּהֲלוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת-אהֶל מוֹעֵד וְהָאָרֶץ נִכְבְּשָׁה לִפְנֵיהֶם:
יהושע כב (יב) וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקָּהֲלוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא:--- (יח) וְאַתֶּם תָּשֻׁבוּ הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי יְהוָה וְהָיָה אַתֶּם תִּמְרְדוּ הַיּוֹם בַּיהוָה וּמָחָר אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִקְצף:--- (כ) הֲלוֹא עָכָן בֶּן-זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם וְעַל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל הָיָה קָצֶף וְהוּא אִישׁ אֶחָד לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ:
ויקרא ד (יג) וְאִם כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל-מִצְוֹת יְהוָֹה אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ: נשאלת השאלה מה רצה האלוהים באמצעות כותב התנ"ך שנלמד מפס' זה? לטעמי: מה שצריך ללמוד מכאן, שלעולם אנו בני אדם, וכולנו יכולים לטעות, לפי שיטת הפרשנים, רש"י, האבן עזרא, והרמב"ן, ש"עֲדַת יִשְׂרָאֵל" = מנהיגי העם, הרי מקל וחומר פשוט, אם כך: אם אלו מנהיגי העם, הרי גם כל מנהיגי העם יכולים לטעות, וכשהם טועים כולם יכולים לטעות אחריהם, מסכת אבות פרק א משנה (יא) אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל: המשנה מזהירה חכמים, שיזהרו, הם יכולים לטעות, ולהטעות?
לפי רש"י כבר קרה שכל המערכת של ההנהגה והחינוך של עם ישראל קרסה? לפי פירושו לפס הבא בבמדבר כז (ה) וַיַּקְרֵב משֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְהוָֹה: רש"י ויקרב משה את משפטן - (סנהדרין ח) נתעלמה הלכה ממנו וכאן נפרע על שנטל עטרה לומר (דברים א) והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי (סנהדרין שם). ד"א ראויה היתה פרשה זו להכתב על ידי משה אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן: משה שקיבל תורה בשבעים שפות ופרושים מפי האלוהים נעלמה לו ההלכה? בהנחה שרש"י צודק הרי כתוב בפס' (ב) וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: עמדו בנות צלופחד לפני כולם? אם כך: נעלמה הלכה גם מ"אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן" ומ"הַנְּשִׂיאִם" ומ"וְכָל הָעֵדָה"? איך מסתדר לרש"י פירושו כאן עם פירושו בבמדבר יד (א) וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: רש"י כל העדה סנהדראות: רש"י במדבר כז (כא) וכל העדה - סנהדרין: אם כך: האם גם מהסנהדרין נעלמה ההלכה? אם כך: לפי רש"י קרסה כל מערכת המנהיגות והחינוך של עם ישראל במקרה זה?
לאחר כל זאת נותר רק לשאול שאלה אחת המתבקשת כאן: איך זה שבמשך כל תקופת התנ"ך עם ישראל כשל רוחנית וגשמית, ומאז שנסגר ספר התנ"ך יש לנו רק גאונים, תנאים, ואמוראים, וכל מיני "יצורי על" אשר אינם טועים ואינם מטעים לעולם, כולם שיא שלמות האדם בחוכמה, למרות שהחכם באדם שלמה מלך ישראל טעה גם הוא? איך מסתדרת הגמרא הבאה עם הפירוש של "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" שקרסה המערכת השלטונית בעם ישראל? תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיב/ב אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים: הרי אם קרסו כל המערכות בעם ישראל במשך תקופת התנ"ך, ממתי נחשבים "ראשונים" שהם "בני מלאכים", שהרי אינם טועים, מפני שכל "המסורת" שלנו "נמסרה" כביכול במשך אלפי שנים בע"פ עד שנרשמו הדברים בכתב, משה שוכח ועוד לא עברו ארבעים שנה, כל אלה שבדורו שוכחים, אבותינו עובדים אלילים בתקופת התנ"ך, הרי הטיס אלוהים את כולם אל הגולה, ופתאום קמה לה סדרה של "גאונים" אשר לא מאבדים פסיק? הרי גם בהנחה ונקבל את דבר ההבל הזה שיש "גאונים" כאלה הרי שהגמרא בתלמוד בבלי מסכת שבת דף קיב/ב היא הבל עצמה? הרי אינה עומדת מול המציאות שהיא אמורה להציג? אלה שהיו קודם שכחו/טעו ואלה שאחריהם לא? מעבירים אלפי שנים תורה בע"פ ללא איבוד של הלכה?
אמר החכם באדם משלי יד (טו) פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ: לפתי/הטיפש, אפשר למכור כל דבר, הוא מאמין לכול שטות, אבל חכם: יבין,