מתפלל ובא כנגדו נכרי?
שולחן ערוך אורח חיים סימן קיג סעיף ג * <ד> הכורע בו"כל קומה לפניך תשתחוה", או בו"לך לבדך אנחנו מודים", או (ח) בהודאה דהלל וברכת המזון, הרי זה (ט) ג מגונה. (פי' שאין לכרוע אלא במקום שתקנו חכמים).
סעיף ח המתפלל ו ובא כנגדו נכרי, ויש לו שתי וערב (יד) בידו, והגיע למקום ששוחין בו, לא ישחה, (טו) אע"פ שלבו לשמים. (שוחין = השתחוות לא ישחה = לא ישתחווה) מדוע השולחן ערוך רואה בעיה באדם המשתחווה במקומות אחרים ממה שקבעו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"? מה אכפת ל"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" שאני אשתחווה לאלוהים כל יום, כל היום, בכל מצב? ומה עניין בא כנגדו נכרי לא ישתחווה? הרי אני משתחווה לאלוהים, או שלא? הרי אין כוונת המתפלל להשתחוות לאותו נכרי אלא לאלוהים? מדוע מתו אנשים על "קידוש השם" כביכול, כאשר לא רצו להשתחוות לפסלים, כאשר כוונת הלב היא הקובעת ולא המעשה, ההשתחוות? ואם יטען הטוען שמפני שלא יחשבו שאתה מתפלל כאילו לנכרי, או לעבודה זרה, הרי מה מעניין אותי מה חושב מאן דהוא? אם אני מקיים כביכול את מצוות האלוהים, להתפלל אליו, ולהשתחוות לו?
איך מסתדר "אע"פ שלבו לשמים", עם זה שבבתי הכנסת יש תמונות על "הפרוכת" ואפילו תבליטים על "הארון קודש" של אריות כתרים או "סמלי/דגלי" השבטים?
