אין לומדים הלכה מנביא? "ולא הרשנו הקב"ה ללמוד מן הנביאים, אלא מן החכמים," מאין לומד זאת הרמב"ם? איך בדיוק מסתדרים הפס' הבאים, שהם תורה שבכתב, עם ההלכה בהרמב"ם?

דברים יח (טו) נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן:(טז) כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת:(יז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ:(יח) נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ:(יט) וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ:(כ) אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא:(כא) וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְהֹוָה:(כב) אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְהֹוָה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְהֹוָה בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ: איך מסתדר פירושי רש"י הבאים עם ההלכה שאין לומדים מנביאים? רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ארגיע - אניח: ורש"י ויקרא כב (ל)  אני ה' - דע מי גזר על הדבר ואל יקל בעיניך: רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יח הלכה (יא) ספק איסור של תורה לחומרא. שולחן ערוך אבן העזר סימן ו סעיף (יד) וספק של איסור תורה לחומרא. שולחן ערוך יורה דעה סימן קיא סעיף (ג) היה האיסור של תורה, אין תולין להקל לומר לתוך האיסור נפל, עד שיהא ההיתר רבה על האיסור, כדי שיתבטל בתוכו מדברי תורה.

קיצור שולחן ערוך סימן קסח סעיף (ה) ויש להחמיר בספק איסור דאורייתא. רמב"ם הלכות כלאים פרק י הלכה כז וכבר בארנו בהלכות ביאות אסורות שכל איסור ספיקות מדברי סופרים ולפיכך הקלו בספק. +/השגת הראב"ד/ וכבר בארנו בביאות אסורות וכו'. א"א אמת הוא זה שכל הספקות אינן של תורה מיהו קי"ל כל ספק איסור תורה לחומרא ובדרבנן לקולא.+

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.

הרי אם "דברי נביאים תורה", והכול ניתן בסיני, כולל נביאים וכתובים, אם כך: איך אין לומדים הלכה מנביא? האם אלה ואלה אינם דברי אלוהים חיים? 

האם הרמב"ם לא קיבל "מסורת" "תורה שבע"פ" כרש"י ש"דברי נביאים תורה הוא"? האם הרמב"ם אינו מקבל את הגמרא הקובעת שנביאים וכתובים תורה למשה מסיני, שמשתמע מכך, שדברי נביאים הם דברי אלוהים? אם כך: איך יכול הרמב"ם לקבוע שאלף חכמים ואחד, גדולים מאלף נביאים, האם "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" יכולים לשנות את דבר האלוהים? הרי מספיק נביא אחד האומר דבר אלוהים, ואלף חכמים חייבים לשתוק. רש"י משלי כא (ל) אין חכמה וגו' - אין כל חכם ונבון חשוב לנגד ה' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב: הרי אם דבר הנביא הוא דבר אלוהים, איך אפשר לטעון שאין שומעים לו? ומה יהיה על הגמרא הבאה? תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מב עמוד (ב) שלוחו של אדם כמותו! ... דאמרינן: דברי הרב ודברי תלמיד - דברי מי שומעים?, תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כט עמוד (א) - דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין? דברי הרב שומעין.

אם כך: איך קובע הרמב"ם הלכה? "ולא הרשנו הקב"ה ללמוד מן הנביאים, אלא מן החכמים" רמב"ם פירוש המשניות - הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות ועל זה הענין יש לך שההיה סובר כל מה שיצוה אותך בו הנביא, וכל שתמצא במקרא מעניו הנביא, שהוא סותר דבר מן המצות. וזה העיקר מפתח לכל העניו ההוא. ובזה לבדו יבדל הנביא משאר בני אדם במצות. אבל בעיון וסברא ובהשכל המצות הוא כשאר החכמים שהם כמוהו שאין להם נבואה. שהנביא כשיסבור סברא, ויסבור כמו כן מי שאינו נביא סברא, ויאמר הנביא כי הקב"ה אמר אלי שסברתי אמת, לא תשמע אליו. רק אלף נביאים כלם כאליהו ואלישע יהיו סוברין סברא אחת, ואלף חכמים וחכם סוברין הפך הסברא ההיא, אחרי רבים להטות, וההלכה כדברי האלף חכמים וחכם, לא כדברי האלף הנביאים הנכבדים. וכן אמרו החכמים (חולין קכד.), האלהים, אילו אמרה לי יהושע בן נון בפומיה לא צייתנא ליה ולא שמענא מיניה. וכן עוד אמרו (יבמות דף קב.), אם יבוא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו, בסנדל אין שומעין לו. ירצו לומר, שאין להוסיף ואין לגרוע במצוה על דרך נבואה, בשום פנים. וכן אם יעיד הנביא שהקב"ה אמר אליו שהדין במצוה פלונית כך, וכי סברת פלוני היא אמת, יהרג הנביא ההוא, שהוא נביא שקר, כמו שיסדנו, שאין תורה נתונה אחרי הנביא הראשון, ואין להוסיף ואין לגרוע, כמו שנאמר (דברים ל), לא בשמים היא. ולא הרשנו הקב"ה ללמוד מן הנביאים, אלא מן החכמים, אנשי הסברות והדעות. לא אמר ובאת אל הנביא אשר יהיה בימים ההם, אלא ובאת אל הכהנים הלוים, ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, (שם יז), וכבר הפליגו החכמים לדבר בענין זה מאד, והוא האמת:

היכן בתורה שבכתב יש ציווי לשמוע ל"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", ולא לשמוע לנביאים? היכן מופיע המושג "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" בתורה שבכתב, בהקשר של קיום מצוות?

משנה מסכת ידים פרק ד משנה ג [ג] בו ביום אמרו עמון ומואב מה הן בשביעית גזר ר"ט מעשר עני וגזר ר"א בן עזריה מעשר שני א"ר ישמעאל אלעזר בן עזריה עליך ראיה ללמד שאתה מחמיר שכל המחמיר עליו ראיה ללמד אמר לו ר"א בן עזריה ישמעאל אחי אני לא שניתי מסדר השנים טרפון אחי שינה ועליו ראיה ללמד השיב ר"ט מצרים ח"ל =חוץ לארץ= עמון ומואב ח"ל מה מצרים מעשר עני בשביעית אף עמון ומואב מעשר עני בשביעית השיב ר"א בן עזריה בבל ח"ל עמון ומואב ח"ל מה בבל מעשר שני בשביעית אף עמון ומואב מעשר שני בשביעית אמר ר"ט מצרים שהיא קרובה עשאוה מעשר עני שיהיו עניי ישראל נסמכים עליה בשביעית אף עמון ומואב שהם קרובים נעשים מעשר עני שיהיו עניי ישראל נסמכים עליהם בשביעית אמר לו ר"א בן עזריה הרי אתה כמהנן ממון ואין אתה אלא כמפסיד נפשות קובע אתה את השמים מלהוריד טל ומטר שנאמר (מלאכי ג') היקבע אדם אלהים כי אתם קובעים אותי ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה א"ר יהושע הריני כמשיב על טרפון אחי אבל לא לענין דבריו מצרים מעשה חדש ובבל מעשה ישן והנדון שלפנינו מעשה חדש ידון מעשה חדש ממעשה חדש ואל ידון מעשה חדש ממעשה ישן מצרים מעשה זקנים ובבל מעשה נביאים והנדון שלפנינו מעשה זקנים ידון מעשה זקנים ממעשה זקנים ואל ידון מעשה זקנים ממעשה נביאים נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית וכשבא ר' יוסי בן דורמסקית אצל רבי אליעזר בלוד אמר לו מה חדוש היה לכם בבית המדרש היום אמר לו נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרים מעשר עני בשביעית בכה רבי אליעזר ואמר (תהלים כה) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם צא ואמור להם אל תחושו למנינכם מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו עד הלכה למשה מסיני שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית:

ר' עובדיה מברטנורא מסכת ידים פרק ד משנה ג עמון ומואב מה הן בשביעית - אין זה עמון ומואב שטהרו בסיחון שהיא נחלת ראובן וגד, דההיא ארץ ישראל היא, אפילו אם תמצא לומר שלא כבשוה עולי בבל על כרחך שביעית נוהגת בה, דהא תנן במסכת שביעית פרק הפיגם, שלש ארצות לביעור, יהודה ועבר הירדן והגליל. ועבר הירדן היא ארץ סיחון. אלא בשאר ארץ עמון ומואב שלא טהרו בסיחון ולא כבשו מעולם איירי. תדע, מדמייתי עלה מבבל וממצרים: לא שיניתי מסדר השנים - של עולם. אחר השנה של מעשר עני מביאין מעשר שני, והרי בששית מעשר עני, לפיכך ראוי בשביעית מעשר שני: המעשר והתרומה - ועל כרחך המעשר האמור כאן מעשר שני הוא, דומיא דתרומה שהיא קודש, ולא מעשר עני שהוא חול גמור, ואין לדחות מעשר שני מפני עניים: כמשיב על דברי טרפון - לסייע לו: אבל לא לענין דבריו - כלומר ולא מטעמיה: מצרים מעשה חדש - שהזקנים שהיו אחר עזרא תיקנו להפריש מעשר במצרים:ובכל מעשה ישן - תקנת נביאים שהיו קודם חרבן הבית, ונשכח הדבר, דשמא לא היה צורך עניים באותה שעה:

עשה נביאים - ועל פי נבואה עשו הוראת שעה, ואין למדים ממנה: הלכה למשה מסיני - לאו דוקא. דאין זה מן התורה, אלא כאילו היא הלכה למשה מסיני. מיהו בתוספתא משמע דהלכה למשה מסיני ממש קאמר:

רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה (יד) כל השומע ברכת השם, חייב לקרוע, ואפילו על ברכת הכינוי, חייב לקרוע, והוא שישמענה מישראל אחד השומע ואחד השומע מפי השומע, חייב לקרוע; אבל השומע מן הגוי, אינו חייב לקרוע. ולא קרעו אליקים ושבנא, אלא מפני שרבשקה משומד היה: אם כך: איך לא קרעו כל השומעים את מקלל השם במדבר? ואם תאמר שקרעו רק לא נכתב, מדוע קרעו רק אליקים ושבנא, ולא קרעו כל העם על החומה? ומדוע נכתב בפס' הבא שקרעו? במדבר יד פרשת שלח (ו) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם: מדוע ישעיהו הנביא אינו קורע בגדיו? 

אנציקלופדיה תלמודית כרך א, [אין למדין מקודם מתן תורה] טור תרלה

מעולם, אין אומרים אין למדין מן הכללות, אלא הלשון "כל" בדוקא הוא.

אין למדין מקדם מתן תורה. אין ללמוד דין ממה שעשו אבותינו קודם מתן תורה.

אין למדים הלכה מהמסופר בתורה שנהגו האבות קודם מתן תורה, ולפיכך, אין ללמוד אבלות שבעת ימים מן התורה מהפסוק: ויעש לאביו אבל שבעת ימים⁽¹. וכן אמרו: "אנן מאברהם ניקום ונגמר"^{(בתמיה יומא כח)2}, ופירשו ראשונים: שאין ללמוד מאברהם שקיים התורה עד שלא ניתנה, "ואין לנו ללמוד ממנהג הנביאים אלא כגון דניאל וכיוצא בו מפני שנהגו כהלכה למשה מסיני אחרי שניתנה התורה"³, לפי שניתנה תורה ונתחדשה הלכה⁴, והאבות עשו רק לעצמם ולא בתורת הלכה לדורות⁵. ולכן אין למדים דין קבורת המת ממה שמצינו לאברהם יצחק ויעקב שקברו מתיהם, לפי שמנהג הוא שנהגו כן⁶.

אפילו דבר שנצטוו עליו האבות מהשם, אין אותו ציווי חובה עלינו "שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה על ידי משה רבנו ע"ה, לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו, כגון זה שאין אנו אוכלין אבר מן החי אינו מפני שהקב"ה אסרו לנח, אלא לפי שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שצוה בסיני שיתקיים איסור אבר מן החי, וכמו כן אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב"ה ציוה אותנו על ידי משה רבנו שנמול כמו שמל אברהם אבינו ע"ה, וכן גיד הנשה אין אנו הולכים אחר איסור יעקב אבינו אלא מצות משה רבנו עליו השלום"⁷. ויש אומרים שלכן לא מנו במנין המצות מה שאמרו: כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, שנאמר: והיה שמך אברהם⁸, איך מסתדרים האיסורים "אבר מן החי" ו"גיד הנשה" שכביכול נאמרו ע"י משה, הרי היכן יש איסור בתורה? משנה מסכת ידים פרק ד משנה ג א"ר ישמעאל אלעזר בן עזריה עליך ראיה ללמד שאתה מחמיר שכל המחמיר עליו ראיה ללמד,

מראה מקום

1. בראשית נ י. ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה: ולמדין דבר מקודם מ"ת, ור"ל בתמיה, עי"ש בקה"ע ופ"מ, ועי' תוס' מו"ק כ א ושיטת ר"י מפאריש שם. וע"ע אבלות: מצות האבלות ומקורה.

2. בתמיה. יומא כח ב.

3. רבנו חננאל שם; ערוך ע' שחר. ועי"ש ברש"י פי' אחר.

4. ריטב"א יומא שם, ועי' רמב"ם אבל פ"א ה"א. ועי' פ"מ לירוש' מו"ק שם.

5. ריטב"א שם.

6. סנהדרין מו ב ורש"י ד"ה ונימא.

7. פהמ"ש להרמב"ם חולין סופ"ז.

8. ברכות יג א.