גדולה עברה לשמה
שו"ת שאילת יעבץ חלק ב סימן צז אמנם בסה"ח (סת"ק) כתוב בפשיטות שלא קיים פ"ו אלא שמחמת הטעם שנתן שם. לפי שממזר אינו חי. משמע דהיינו דוקא ממזר דלא ידיע. אבל דידיע הא אמרינן דחי. וא"כ אף הוא מודה שיצא בו י"ח פ"ו. וצ"ע בהא דס"ל לר' יוחנן (וקיי"ל כוותיה) בהיו לו בנים ומתו לא קיים פ"ו אם אפי' מתו אחריו. אמרינן נמי הכי נ"מ לשכר מצוה דעוה"ב. ומסתברא דלא אמרו אלא בדאכתי אפשר ליה לקיומי פ"ו הוא דלא נפיק בהכי. מיהו היכא דאניס בתר הכי מ"מ שכר מצוה בידו. ולפ"ז אם חי הממזר אחר מות אביו (דפשיטא אף שאמרו ממזר דלא ידיע לא חיי אין המכוון רק לומר שלא יחיה וירא' זרע שלא ירבה פסולין בישראל. וגם על זה קשה מכמה הלכות שנאמרו בדין ממזרים ומסקנא דמשפח' שנטמע' נטמע' וכמה מעשים בפרק עשרה יוחסין דוק ודאי קשיין) וכה"ג הא קחיי ואי הכי לדס"ח נמי כה"ג יעלה לו לקיום מצות פ"ו. אמנם כל זה איננו שוה לי. וכתבתי במו"ק דתליא בפלוגתא אם מצות צריכות כוונה. ולדעת רוב הפוסקים הלכה כמ"ד צריכות כוונה. והא מיהת ליכא כוונה. אלא שעדיין יש מקום לומר דבכוונת בעילה סגי. לאפוקי מתעסק. (ב) רצוני לומר דנ"מ. אם נתעבר' ממנו אשה באמבטי. שקבל' ברחמ' זרע והוליד' (כענין בן סירא) שלא קיים פ"ו בכך. אע"פ שבא על ידו בן קיימא לעולם מאחר שלא עסק אפי' בבעיל'. אבל מתעסק בבעיל' שלא בכוונ' כלל. כגון בשינה או שתקפוהו על האשה בכפיה ועיבר' ממנו לא מצית לאשכוחי. כיון דאין קישוי אלא לדעת. מתעסק בבעיל' ליכא וה"נ קיי"ל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. מיהו בכוונת בעילה כל דהיא. נראה דסגי ויצא י"ח המצוה דלא בעינן כוונה לצאת. כשטת רוב הפוסקים בדין כל המצות המעשיות. כמ"ש אצלי באורך בעזה"י (עלח"ש רפ"ב דברכות ובמ"א). אלא שעדיין צל"ע. משום דהמצוה הבאה בעבר'ה אין יוצאין בה כדס"ל לגמרא דידן. ובירו' אף היא במחלוקת שנויה דאיכא מ"ד אין מצוה בעברה עמו"ק א"ח (סי' קצ"ו בהרחב'). ואפשר לומר דגם לענין מצוה הבאה בעבר' אף לפי שסובר שאינה חשובה מצוה כלל דילמא לענין קיום פ"ו חשוב מצוה דהא מצינו בכיוצא בזה. גדול' עברה לשמה כמצוה שלא לשמה. וצ"ע. (ג) אבל הבא על אשה בשינה וילדה ממנו. נרא' דלא קיים המצוה דישן לאו בר דעת הוא לגמרי לא למצוה ולא לעבר' לא נשכר ולא נענש. וכן מצינו בלוט שלא ידע בשכב' ובקומ'. כיוצא בה אמרו אין אונס בעריות אלא בישן (ע"ל ס"נ) לפ"ז יכולנו לומר בלוט. שאע"פ שבבכיר' לא יצא י"ח מצות פ"ו בצעיר' מיהא יצא. אע"ג דחשבינן ליה ופושעים יכשלו בם א"כ מקצת דעת הוי ליה בצעיר' וחשיבא כוונה ולפום מאי דאמרו גדולה עברה לשמה (אף שהוא לא נתכוין למצוה תיתי כמ"ד מצות א"צ כוונה לצאת) נמצא בעמון קיים מצות פ"ו. ודילמא ה"ט דאקדים קרא עמון למואב בכל מקום ובאם לבינה כתבתי שני דרכים אחרים ישרים בטעם הכתוב לא יבוא עמוני בעז"ה יע"ש. (ד) והממזר פשוט בעיני שחייב בפ"ו. גם ראיה לדבר מתלמוד ערוך בסוטה (כ"ו) אשת ממזר לממזר שותה. פשיטא מ"ד אפושי פסולין לא ליפוש. וק"ל. הנלע"ד. יעב"ץ.
שו"ת האלף לך שלמה חלק או"ח סימן נז שא' אם ראוי לענות אמן אחר ברכת תפילין של ראש כי הוא רק ספק ברכה ואף דרוב הפוסקים ס"ל דצריך לברך מ"מ יש לחוש למיעוטא כמו דאין עונין אחר נכרי המברך וכ' הב"ח מכח דחיישינן למיעוטא שמכוין לע"ז וכתב דהפמ"ג נסתפק בזה. הנה לדעתי אין בזה שום ספק דבשלמא אחר נכרי אם מכוין לע"ז הוי איסור ממש בעונה אמן דהוי כמברך לע"ז לכך יש בזה לחוש למיעוטא אבל באמן אין בו איסור רק באמן יתומה והיינו שיודע דהוי בחנם אבל כל שא"י שהוי בחנם ועונה מכח ספק אין בו חשש אמן יתומה והרי כמה אמן ואמן אנו אומרים בתפלה אף שלא אחר ברכה וגם המברך את ישראל חייב לענות והרי אינו ברכה לו ית' ובע"כ דכל שאינו בחנם ממש רק איזה צורך אין בו חיוב איסור אמן יתומה א"כ ה"נ אם עונה אמן מכח ספק אין בו חשש אמן יתומה אף אם באמת לא הוי צריך ברכה מן הדין כיון דעכ"פ הוא חייב לענות אמן מספק אין בו חיוב אמן יתומה ואינו דומה למברך ברכה שא"צ דאסור לענות אמן דהתם ידעינן שעושה עברה ולכך ע"ד עברה אין לענות אמן דהוי כמחזיק ידי ע"ע אבל כל דהמברך אינו עושה איסור דמברך מספק ודאי מכ"ש דהעונה אמן אינו עושה איסור וגם הרי אומר המברך בשכמל"ו ועל זה לבד נמי מותר לענות אמן דלא גרע מאמר בשכמל"ו ממברך לישראל דעונה אמן ואם בשכ"מ מוציא מידי חשש ספק ברכה מכ"ש דמוציא מחשש אמן יתומה. והנה מ"ש על פרש"י מנחות דף נ"ו ע"א דפי' סח בין תפלה לתפלה דעברה היא בידו היינו מה שלא בירך ולמה לא פי' דאף דבירך הוי בידו דגרם ברכה שא"צ כדמוכח ביומא. הנה התוס' במקומו פירשו כן והול"ל בקיצור למה לא פרש"י כתוס' אך נראה דס"ל לרש"י דנהי דאסור לגרום ברכה שא"צ מ"מ לא שייך בזה לחזור מעורכי המלחמה דהרי אמרינן בסוטה פ"ג דגדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה והרי אמרי' בקוברי המת ביו"ט א' דכשרים לעדות דסברי מצוה קעבדי וא"כ ה"נ המברך ברכה שא"צ עכ"פ הוא סבר מצוה קעביד והוי עברה לשמה ולמה אינו חוזר מעורכי המלחמה עבור מצוה שלא לשמה ובע"כ דבזה אינו חוזר וא"כ ה"ה נמי בעברה לשמה אינו חוזר מעורכי מלחמה משא"כ בסח ולא בירך בזה לא הוי כאן צד לשמה לכך חוזר מעורכי המלחמה גם מדנקט סתם סח ולא חילק מה הוי הסיחה אם הוי לדבר מצוה או לא ובשלמא אם לא בירך כלל שפיר הוי עברה בידו דלו יהא דהוי הסיחה מצוה מ"מ הו"ל לברך אח"כ אבל אם בירך רק דהעברה מכח ברכה שא"צ בזה אם הסיחה הוי לדבר מצוה לא הוי ברכה שא"צ כמ"ש המג"א בשם השל"ה דבשבת לא שייך גורם ברכה שא"צ ואף המג"א מודה דעכ"פ יכול לצאת שלא להביאם עד אחר בהמ"ז ובזה כל זמן דלא נטל השל ראש בידו להניחו הוי כמו אם לא הביאו עדיין לפניו וא"כ בזה לא הוי עברה ואם גם בזה הוי עברה עכ"פ הוי עברה לשמה והוי כמצוה שלא לשמה ולמה יחזור מעורכי מלחמה והול"ל סח שיחת חולין עברה בידו ומדאמר סתם סח מוכח אף אם הוי שיחה של מצוה ולכך מוכרח רש"י לפרש דמיירי בלא בירך כלל:
שו"ת האלף לך שלמה חלק או"ח סימן שעה שאלתו על המנהג בשמחת תורה ליל ערבית לאכול קודם קידוש. הנה לא יפה עושין הן האוכלים בלי קידוש הן המקדשים להוציא אחרים אם אין אוכלין שם מה דראוי להיות נחשב סעודה ואין לנו להמליץ עבורם כמו על שאר מנהגי ש"ת כגון הבערת פולוואר ואין לנו להמליץ אלא מה שאחז"ל דגדולה עברה לשמה אם מכוונין לש"ש לשמחה של מצוה וכבוד התורה.
שו"ת האלף לך שלמה חלק או"ח סימן קמה ד"ה לרוסיא. נדון הרי יש דעות דיש לנו רה"ר וכו' הנה בזה אין צריכין להחמיר כי המחבר סתם בפשיטות /או"ח/ בסי' ש"ג סעיף י"ח שנהגו להקל מטעם זה לצאת בזמנינו וכו' ומכ"ש ביארמלקי דהוי מילי דשמיא וגדולה עברה לשמה שמותר להם להקל בזה:
שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר חלק ב - אה"ע, חו"מ ומילואים סימן ט ד"ה והנה במג"א דבא מיעל ח"ו פסול היה לר"ע לשיטתו דס"ל דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, ותירץ דנתגייר אח"כ. ונעלם ממנו לפ"ז גמרא דנזיר דף כ"ג ע"ב והוריות דף יו"ד /י'/ ע"ב דלמד מיעל דגדולה עברה לשמה וכו' יעו"ש. וגם בל"ז קושיא מעיקרא ליתא די"ל ג"כ דחד מיוצאי חלציו נשא שפחה ומותר לכתחלה כמסקנת הסוגיא ונשתחרר הולד.
