מה שרוצה עושה באשתו?

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ד

הלכה (ח) כל הנשים שיש להן וסת, בחזקת טהרה לבעליהן, עד שתאמר לו, טמאה אני; או עד שתוחזק נידה בשכונותיה. הלך בעלה למדינה אחרת, והניחה טהורה, כשיבוא אינו צריך לשאול לה, אפילו מצאה ישנה - הרי זה מותר לבוא עליה שלא בעונת וסתה, ואינו חושש שמא נידה היא; ואם הניחה נידה, אסורה לו, עד שתאמר לו, טהורה אני: כמו בהמה היא ישנה יאללה לשחרר?

הלכה (י) היה משמש עם הטהורה, ואמרה לו, נטמאתי - לא יפרוש מיד והוא בקישויו, שהניה לו ביציאתו כביאתו; ואם פירש והוא בקישויו, חייב כרת כמו שבעל נידה. והוא הדין, בשאר עריות. אלא כיצד יעשה, נועץ ציפורני רגליו בקרקע, ושוהה, ואינו מזדעזע, עד שימות האבר; ואחר כך נשמט ממנה:

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כא  

הלכה (י) אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה - בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך אברים. ואף על פי כן, מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות; ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות:הכל מותר, הידד לסוטים? התורה רוצה לעשות אותך מיוחד וקדוש, ו"חכמים" יאללה בהמות!!!

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף כ עמוד א

אמר רבי יוחנן בן דהבאי, ד' דברים סחו לי מלאכי השרת: חיגרין מפני מה הויין? מפני שהופכים את שולחנם, אילמים מפני מה הויין? מפני שמנשקים על אותו מקום, חרשים מפני מה הויין? מפני שמספרים בשעת תשמיש, סומין מפני מה הויין? מפני שמסתכלים באותו מקום. ורמינהו, שאלו את אימא שלום: מפני מה  עמוד ב  בניך יפיפין ביותר? אמרה להן: אינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה עליו כמי שכפאו שד; ואמרתי לו: מה טעם? ואמר לי: כדי שלא אתן את עיני באשה אחרת, ונמצאו בניו באין לידי ממזרות! לא קשיא: הא במילי דתשמיש, הא במילי אחרנייתא. א"ר יוחנן: זו דברי יוחנן בן דהבאי, אבל אמרו חכמים! אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח - אוכלו, צלי - אוכלו, מבושל - אוכלו, שלוק - אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד.

ההיא דאתאי(שבאה) לקמיה(לפני) דרבי, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו! אמר לה: בתי, תורה התירתך, ואני מה אעשה ליך. ההיא דאתאי(שבאה) לקמיה(לפני) דרב, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו! אמר: מאי(מה) שנא(שונה) מן ביניתא.  היכן התירה תורה לשכב עם אישה, מאחורה?

ואיך מסתדר בא עליה שלא כדרכה, או ערכתי לו שלחן והפכו? עם פירושו של הרמב"ן  בספר ויקרא פרק יח (יט) וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ: רמב"ן ואל אשה בנדת טומאתהאסר הכתוב הנדה מפני טעם שהזכרתי (לעיל בפסוק ו), שלא התירה התורה המשכב רק לקיום הזרע והנה הולד נוצר מדם האשה כולו או רובו כאשר הזכרתי כבר (לעיל יב ב), ומדם הנדות לא יהיה נוצר כלל, ואיך יעשה ממנו ולד, והוא סם המות ימית כל בעל חיים שישתה אותו או יאכלנו והנה בהיות ברחם דם נדה הרבה, לא תתעבר ממנו, כי לא יוצר כלל, ואף אם תתעבר מדם אחר ויהיה נזון מזה הוא ימיתנו וכבר הזכירו הרופאים עוד, שאם יהיה נזון מדם משובח וכל מזונו מדם טוב אלא שנשתקע בתוכו מדם הנדות יחמיץ אותו ויוליד בולד שחין ואבעבועות למיניהם, ועל דעת רבותינו (תנחומא מצורע א) אם ישאר ממנו בגופו קצת יהיה הולד מצורע ומכל הפנים האלו ראוי שתרחיק התורה משכב הנדה:             ועוד הגידו בו נסיון אמיתי, והוא ממפלאות תמים דעים בתולדה, כי הנדה בתחילת זובה אם תביט במראה של ברזל הבהיר ותאריך לראות בה יראו במראה טיפות אדומות כטיפות דם, כי הטבע הרע המזיק שבה תוליד גנאי, ורוע האויר ידבק במראה והנה היא כאפעה הממית בהבטתו, וכל שכן שתזיק לשוכב עמה אשר תדבק גופה ומחשבתה בו ובמחשבתו, ולכך גזר עליו הכתוב (לעיל טו כד) ותהי נדתה עליו, כי רעתה רוע מתדבק והוא שאמר "בנדת טומאתה", יאמר טומאת הנדה (יחזקאל לו יז), כי יזכיר בה לעולם טומאה, שהיא כשרץ וכאיש המצורע שטומאה להם בגופם ויתכן שזהו טעם את מקורה הערה והיא גלתה את מקור דמיה (להלן כ יח), כי המקור המושחת ההוא ראוי להסתר, לא שיגלה וישאב ממנו מים הרעים המזיקים מאד והנה נאסר לזרע הקודש כל ימי טומאתה עד שתטבול במים, כי אז תטהר גם במחשבתה ותהיה נקיה לגמרי: אם התירה תורה משכב רק לקיום הזרע? איך מקיימים את הזרע לפי ההלכה "ובא עליה..., ..שלא כדרכה, בין דרך אברים."? והאם הרמב"ם והרמב"ן לא קיבלו אותה תושב"ע במסורת?

לאחר קריאת מסמך זה אפשר להבין את דברי הנביאים ישעיהו, ירמיהו, והושע, על "חכמים" אלו,

ישעיהו פרק ה(כ) הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר:(כא) הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים:(כב) הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר: (כג) מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ:

ישעיהו פרק כט (ט) הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ שָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר:(י) כִּי נָסַךְ עֲלֵיכֶם יְהֹוָה רוּחַ תַּרְדֵּמָה וַיְעַצֵּם אֶת עֵינֵיכֶם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים כִּסָּה:(יא) וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ <הספר> סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא:(יב) וְנִתַּן הַסֵּפֶר עַל אֲשֶׁר לֹא יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר:(יג) וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה:(יד) לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר:

ירמיהו פרק ח (ח) אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְהֹוָה אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים:(ט) הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְהֹוָה מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם:

הושע פרק ט (ז) בָּאוּ יְמֵי הַפְּקֻדָּה בָּאוּ יְמֵי הַשִּׁלֻּם יֵדְעוּ יִשְׂרָאֵל אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ עַל רֹב עֲוֹנְךָ וְרַבָּה מַשְׂטֵמָה:(ח) צֹפֶה אֶפְרַיִם עִם אֱלֹהָי נָבִיא פַּח יָקוֹשׁ עַל כָּל דְּרָכָיו מַשְׂטֵמָה בְּבֵית אֱלֹהָיו: