האם הרד"ק (רב דוד קימחי) מנחש, או יודע?
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.
בהנחה שגמרא זו נכונה, הרי הכול נמסר ממשה ל"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", ועבר מפה לאוזן, אם כך נשאלת השאלה: כיצד יש כל כך הרבה גרסאות, לפרשנות התנ"ך ע"י "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"? שהרי לא סביר שמשה מסר כמה גרסאות? ובהנחה שמשה מסר הכול בסיני הרי מסר רק גרסה אחת, הרי משה קיבל משמים מפי האלוהים, ולא יכול להיות שאלוהים אמר למשה את כל האפשרויות הבאות: "או או" "אולי" "דבר אחר" "יש אומרים ויש אומרים" "יש מפרשים ויש מפרשים" לכן בפרק זה נראה שפרשנות "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" לא נמסרה מאב לבן, ובטח לא ממשה, אלא כל "חכם" בדה ממוחו רעיונות פרשנות. ואולי לגיטימי שכל "חכם" ינסה לנחש מה היה? אבל לטעון שזו תורה משמים? על זה אמר שלמה החכם באדם במשלי יד (טו) פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ: לכן בהמשך נפריך את הרעיון שפרשנות "חכמים" היא תורה מסיני, והדוגמאות יוכיחו,
שמואל ב ד (א) וַיִּשְׁמַע בֶּן שָׁאוּל כִּי מֵת אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן וַיִּרְפּוּ יָדָיו וְכָל יִשְׂרָאֵל נִבְהָלוּ:(ב) וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים שָׂרֵי גְדוּדִים הָיוּ בֶן שָׁאוּל שֵׁם הָאֶחָד בַּעֲנָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִי רֵכָב בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי מִבְּנֵי בִנְיָמִן כִּי גַּם בְּאֵרוֹת תֵּחָשֵׁב עַל בִּנְיָמִן: == וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים משָׂרֵי הגְדוּדִים הָיוּ עם/לבֶן שָׁאוּל == (ג) וַיִּבְרְחוּ הַבְּאֵרֹתִים גִּתָּיְמָה וַיִּהְיוּ שָׁם גָּרִים עַד הַיּוֹם הַזֶּה: ויגורו שם,
רד"ק (ב) היו בן שאול - כמו לבן שאול או עם בן שאול כתרגום או שרי שזכר עומד במקום שנים כאילו אמר שרי בן שאול ומנחם פירשו היו כמו שברו וכן נהייתי ונחליתי ור"ל(ורצה לומר) המיתו אותו וספר ענין זה הנה להודיע כי אלה שהרגו בן שאול כבר היו עמו ושריו היו לפיכך לא נשמרו מהם בני הבית בבוא'ם תוך הבית ובחדר משכבו וחשבו שכדי לדבר עמו נכנסו ומה שאמר ויברחו הבארותי'ם לא ספר על מה ברחו אולי היו להם דברי מריבה עם שאול או עם בנו ועתה שבו אליו אולי השלימו עמו טרם בואם ובאו עד לביתו ולא נשמרו מהם ויהיה פי'רוש לוקחי חטים לזה הפי'רוש שבאו עם לוקחי חטים לדבר עם בן שאול ולפי' שפיר'ש מנחם המיתו יהיה פי'רוש הענין כן כי אלה השרים הרגו בן שאול ולא אמר זה על איש בשת אלא על בן אחר שהי'ה לשאול והרגו אותו או בחיי שאול או אחרי מותו לפיכך ברחו גתימ'ה והיו שם גרים עד היום הזה שבאו להרוג איש בשת למצוא חן בעיני דוד ולשוב לנחלת'ם בארו'תים וכשבאו לבית איש בשת התנכרו ועשו עצמם כלוקחי חטים וכת"י(וכן תרגם יונתן) כזבני חטין ונכנסו לביתו לחדר משכבו והרגוהו ובני הבית לא נשמרו מהם כי אמרו שידברו עמו לקחת חטים ממנו: מה עניין "או" ו"אולי"? הרי אמורה להיות מסורת מאב לבן ממשה? האם רד"ק מנחש או יודע?
מלכים ב א (טו) וַיְדַבֵּר מַלְאַךְ יְהֹוָה אֶל אֵלִיָּהוּ רֵד אוֹתוֹ אַל תִּירָא מִפָּנָיו וַיָּקָם וַיֵּרֶד אוֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ: רד"ק אל תירא מפניו - כי מתירא הי'ה שיוליכנו למלך והי'ה ירא מן המלך מפני שהתנבא עליו רע שימות או הי'ה ירא מפני איזבל אמו: האם זה ניחוש או "מסורת" אבות? הרי מה פרוש "או"?
מלכים ב ד (טז) וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה <אתי> אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ: רד"ק ויאמר למועד הזה - אפשר שנאמר לו באותה העת בנבואה או אמר מלבו ובטח באל יתברך שיקיים דברו כמו שכתוב באדם הצדיק ותגזר אומר ויקם לך וכן כתיב בשמואל הנביא ולא הפיל מכל דבריו ארצה וכן אמר בדרש רצון יראיו יעשה עשה הקב"ה רצונו של נביא והרתה וילדה: כעת חיה - למועד הזה כעת שתהיה ראויה שתהיה יולדת לשבעה חדשים או לתשעה והיולדת תקרא חיה בדברי רז"ל והחיה תנעול את הסנדל:
לסיכום זה מה שאומר האבן עזרא על הנותנים פרושים רבים לכתוב אחד,
ה. מקור התוקף של המצוות לסוגיהן
על המפרש המציע פרושים רבים לכתוב אחד אומר הראב"ע: "בשומו טעמים רבים לפסוק (לא ידע) אי זה יכשר הזה או זה, גם יתכן שלא יחבר (נוסח אחר: ידבר) בפירושיו פרוש האמת" (יסוד דיקדוק עמ' 86) לדעתו יש רק דרך נכונה אחת בפרוש הכתוב והיא הפשט המבוסס על אדני הדיקדוק וההגיון "כי כל מחבר ספר נביא היה או חכם, טעם אחד לדבריו" (שם)
מהו, אם כן, יחסו של הראב"ע למדרשי הלכה המקודשים במסורת, שעליהם מבוססות מצוות והלכות רבות? מה תוקפם ומה תפקידם בעיניו?
אחד הניסוחים הברורים ביותר של עמדת הראב"ע מצוי בהקדמת "שפה ברורה" (מהדורת וילנסקי עמ' 286 )
"ועתה בני שים לבך, כי קדמונינו ז"ל מעתיקי המצוות פרשו פרשיות, גם פסוקים לבדם גם מילות גם אותיות, על דרך הדרש, גם במשנה, גם בתלמוד ובבריתות, ואין ספק שהם ידעו הדרך הישרה (= דרך הפשט) כאשר היא. על כן אמרו כלל: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" והדרש הוא תוספת טעם. והדורות הבאים שמו כל דרש עיקר ושורש, כרב שלמה ז"ל (רש"י) שפירש התורה ונביאים וכתובים על דרך דרש והוא חושב, כי הוא על דרך פשט, ואין בספריו פשט רק אחד מני אלף, וחכמי דורינו יתהללו באלו הספרים". הועתק מספר "ראב"ע יסוד מורא וסוד תורה" שכתב אבי דר' יוסף כהן בהוצאת אוניברסיטת בר אילן עמ' 36- 35
