פרשנות ו"מסורת": אם קיבלו "כל" ה"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" את אותה "מסורת" איך זה שכל אחד מוצא פרשנות אחרת לדברים?

שמות יב (מג) וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל משֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ:(מד) וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ:

רש"י ומלתה אותו אז יאכל בו - רבו (יבמות עא) מגיד שמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח דברי רבי יהושע. ר"א אומר אין מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח. א"כ מה ת"ל אז יאכל בו. העבד: האם לא קיבלו כולם את אותה "מסורת"?

רשב"ם במדבר כ פרשת חקת 

(י) המן הסלע הזה נוציא לכם מים - בשעת הרמת ידו במטה ויך בו את הסלע פעמים, אז אמר להם דרך כעס וחימה, סבורים אתם שמן הסלע הזה נוציא לכם מים? ומספק אמר משה כן, שטעה במה שאמר לו הק'ב"ה קח את המטה, ולא האמין שבדבורו עם הסלע יוציא ממנו מים אלא בהכאת המטה כמו שעשה ברפידים, ומה שאמר לו הקב"ה ודברתם, היה סבור שזו היא [רצונו של הק' לדבר אל] הסלע בהכאה במטה, ולכך הכה פעמים בסלע כעין חימה וכעס ומספק אם יוציא מים הרי טוב ואם אין אדבר אל הסלע אחרי כן. והקב"ה הסכים על ידי משה לצאת [מים] על ידי הכאתו, ואעפ"י כן נענש, שהק' מדקדק עם הצדיקים. וזהו שאמר הק' יען לא האמנתם בי להקדישני, על ידי דיבוריכם אל הסלע, לפי שהוא מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה. ולפי שידעתי אני המפרש שמשה רבינו לא היה כי אם שוגג לעבור על דברי הק', לפיכך אני זקוק לפרש כי משה רבינו טעה כמו שפרשתי: (יג) ויקדש בם - שהוקדש במים מכל מקום. ואע"פ שלא דברו אל הסלע: משה אבי הנביאים טעה, והוא קיבל ישיר מהאלוהים? אם כך: איך במשך אלפי שנים מעבירים "מסורת", "תורה" "שבע"פ", ואף אחד לא טועה? "מסורת" מדויקת עוברת מאב לבן בע"פ במשך אלפי שנים?

אבן עזרא פרשת חקת

(ח) קח את המטה יש בכאן פירושים רבים: יש בדברי יחיד, בעבור שאמר לישראל שמעו נא המורים, והם בני אברהם יצחק ויעקב. ואילו היה כן, למה אמר להם עוד ממרים הייתם (דבר' ט, ז): ואחרים אמרו, כי מלת ודברתם - כמו והכיתם, מאין בא הפרוש הזה שדיבור כמו הכאה? וכמוהו ותדבר את כל זרע המלוכה (דה"ב כב, י). ואין זה נכון, כי המלה מגזרת דבר, או מן ידבר עמים תחתנו (תה' מז, ד). והנה פי' ותדבר - (דה"ב כב, י), כמו ותאבד, וכן בספר השני. והנה פירוש ודברתם אל הסלע - ואבדתם. ועוד, אם כן הפירוש, למה נענש משה? גם הם השיבו, בעבור שהכה פעמים, א"כ למה נענש אהרן? ויאמר ר' משה הכהן ז"ל הספרדי, יש אותות נעשות בדבור, ויש בפועל ודבור, כמו מלח אלישע. והשם צוה שיקח המטה להכות בסלע כמשפט הצור, והוסיף מלת ודברתם - להוציא המים במכה ובדבור. האם משה ואהרון לא הבינו זאת וכל ה"חכמים" אחריהם הבינו? ובעבור שהכעיסו ישראל, אמר להם: המן הסלע הזה נוציא לכם מים? והיתה דעתו, כי אין יכולת בנו להוציא מים מהסלע, כי אם בכח השם. והנה לא פירש דבורו היטב, וחשבו אנשים בלבם, כי דבור, שלא יוכל השם להוציא מים מן הסלע. וזה טעם אשר לא קדשתם אותי (דבר' לב, נא). והביא ראיה מדברי המשורר שאמר, כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו (תה' קו, לג). והנה החטא היה בבטואו, לא במכה. גם זה איננו נכון, כי משה אמר זה, ולמה נענש אהרן? ועוד, כי אין במעשה זכר דבור, והראיה שהביא איננה ראיה, כי אין פי' כי המרו את רוחו (תה' קו, לג), כי אם אל השם, וכן כתוב והמה מרו ועצבו את רוח קדשו (ישעי' סג, י), וזה פירוש ויקציפו על מי מריבה (תה' קו, לב), והטעם שהקציפו השם, וכן כתוב המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ד' (יג). וירע למשה בעבורם, כי המרו את רוח השם, ויגזור על משה שלא יכנס לארץ. ואחרים אמרו, כי הדבור אל הסלע, שאיננו שומע, איננה כי אם במכה, ואם כן למה נענש משה? ואחרים אמרו, בעבור שלא אמרו שירה, כמו עלי באר ענו לה (במדבר כא, יז). וזה טעם אשר לא קדשתם (דב' לב, נא). והאחרים אמרו, כי השם צוה שידברו, והם לא דברו, רק הכה משה, על כן נענשו שניהם, ונאמר להם מעלתם (דבר' לב, נא), מריתם (כד) - לא האמנתם (יב), לא קדשתם (דבר' לב, נא). ואנשי שקול הדעת אמרו, שלא יתכן שיהיה שליח השם ימיר דבור השם. ואם הוא המיר, איך נאמין בתורתו? גם אלה לא דברו נכונה, כי אילו היה מחליף במצוה, מיד היה נענש. כי הנה נענש על דבר שאינו מצוה לעולם, ולא תורה לישראל, ולא נעשה בזדון רק בשגגה, בעבור שהכעיסוהו ישראל, וכן אמר, גם בי התאנף ד' בגללכם (שם א, לז). ואחרים אמרו, כי ישראל אמרו לו שיוציא מסלע אחר. וראייתם: המן הסלע הזה? ומשה פחד להחליף דבור השם. ובעבור שלא האמין להוציא מים מן הסלע שאמרו, על כן נענש. וזה טעם לא האמנתם בי (במדבר כ, יב). גם זה הפירוש איננו נכון, כי הכתוב אמר מריתם את פי ה' (כד) והנה לא מרו. והפירוש הנכון בעיני אגלנו ברמיזות. דע כי כאשר ידע החלק את הכל, ידבק בכל, ויחדש בכל אותות ומופתים. ואמת, כי השם אמר למשה ולאהרן ודברתם, ולא דברו בעבור מריבת העם עם משה. והנה החלק חלק. והכה הסלע, ולא יצאו מים עד שהכהו פעם שנית. והנה לא קדשו השם, אם כך: האם כולם טועים? ורק אבן עזרא יודע את האמת? ומרו, ומעלו בשגגה. גם יוכל המפרש לפרש ויבטא בשפתיו על משה, כי על כן נענש, כי לא היה ראוי שידבר דבר עד שימלא שליחות השם. גם יהיה דרש קדמונינו ז"ל, כי החטא היה בעבור שאמר שמעו נא המורים (יב), ורמזו זה הסוד. אל הסלע - שהודעתיך, או הנמצא סמוך למחנה. ונתן מימיו - בעבור מימיו, טעו רבים ואמרו, כי זה הסלע הוא הצור. ואלה עורי לב, כי הצור הוא בחורב, וזה הסלע היה בקצה ארץ אדום, כי בקדש היה. גם יתכן לפרש מימיו - המים שאתן בו: (י) המן הסלע הזה - יש לנו כח להוציא לכם מים ממנו: (יב) יען לא האמנתם בי - הוא הסוד שרמזתי שלא נקדש השם על ידם: (יג) ויקדש בם - במשה ואהרן, כטעם בקרובי אקדש (ויקרא י, ג):

רש"י פרשת חקת

המן הסלע הזה נוציא - לפי שלא היו מכירין אותו, לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים, כשנסתלק הבאר, והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים, לכך אמר להם המורים סרבנים, לשון יוני שוטים, מורים את מוריהם, המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים: סלע התיישב בין סלעים ו"לא היו מכירין אותו"? האם זה סלע מטייל?  והמורים ביוונית = שוטים? משה מדבר בעברית ומתכוון ביוונית?

(יא) פעמים - לפי שבראשונה לא הוציא אלא טיפין, לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע, והמה דברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכות כבראשונה, שנאמר (שמות יז, ו) והכית בצור, ונזדמן להם אותו סלע והכהו:

(יב) יען לא האמנתם בי - גלה הכתוב שאלולי חטא זה בלבד היו נכנסין לארץ, כדי שלא יאמרו עליהם כעון שאר דור המדבר, שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, כך היה עון משה ואהרן. והלא (במדבר יא, כב) הצאן ובקר ישחט קשה מזו, אלא לפי שבסתר חסך עליו הכתוב, וכאן שבמעמד כל ישראל, לא חסך עליו הכתוב מפני קדוש השם: מהיכן בא הפרוש הזה של רש"י הרי גם הציווי "הכה בסלע" או "דבר אל הסלע" היה בסתר רק בין האלוהים למשה ואהרון, והעם לא ידע, וכמו שבפעם הקודמת הכה גם הפעם הכה מה עניין היה בסתר או לא? ואיך מצא רש"י למשה עוד עוון שנסלח לו?

להקדישני - שאילו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו: לכן לא תביאו - בשבועה, כמו (שמואל א' ג, יד) לכן נשבעתי לבית עלי, נשבע בקפיצה כדי שלא ירבו בתפלה על כך:

(יג) המה מי מריבה - הם הנזכרים במקום אחר את אלו ראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל לוקה במים, לכך גזרו (שמות א, כב) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו: אפשר לראות את העתיד באצטגנינות? אם כך: מדוע צריך נביא? אנו צריכים אצטגנינים שיגלו לנו מה יקרה? והם ראו שמשה לוקה? והנביא משה לא ראה במה ילקה?

ויקדש בם - שמתו משה ואהרן על ידם. שכשהקב"ה עושה דין במקודשיו הוא יראוי ומתקדש על הבריות, וכן הוא אומר (תהלים סח, לו) נורא אלהים ממקדשיך, וכן הוא אומר (ויקרא י, ג) בקרובי אקדש:

רמב"ן פרשת חקת

(יג) ויקדש בם - שמתו משה ואהרן על ידם, כשהקב"ה עושה דין במקודשיו הוא מתירא ומתקדש על הבריות, שנאמר (ויקרא י ג) בקרובי אקדש, וכן הוא אומר (תהלים סח לו) נורא אלהים ממקדשיך, לשון רש"י. גם כן פירש ר"א. ואיננו נראה בעיני, כי עדיין לא מתו משה ואהרן, ואיננו מתפרסם לבריות שימותו בחטא הזה שיתירא הקב"ה על ידי כך כאשר היה בנדב ואביהוא ובפרץ עוזא (ש"ב ו ח). ועוד כי הכתוב אמר אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם, כי במריבים נתקדש, מלשון בקרובי אקדש, וראוי היה לדבריהם שיאמר "ויכבד על פניהם". והנכון בעיני, כי מעשה הצור הראשון היה לעיני זקני ישראל בלבד, כמו שמפורש שם (שמות יז ו ז), ובזה אמר ויקהילו משה ואהרן את הקהל וגו', על כן אמר הכתוב כי מי מריבה האלה שנגזרה בהם הגזרה על משה ועל אהרן המה אותם מי מריבה אשר רבו בני ישראל את השם ויקדש בם לעיני כלם, כענין שכתוב (יחזקאל לט כז) וקבצתי אתם מארצות איביהם ונקדשתי בם לעיני הגוים רבים:

ודע כי בראשונה היתה להם מריבה עם משה כמו שאמר (שמות יז ב) וירב העם עם משה, וכן אמר (שם פסוק ד) עוד מעט וסקלוני, והיו מנסים את השם היש ה' בקרבנו (שם פסוק ז), אבל בכאן היו מריבים כלפי מעלה ולא היה בכאן נסיון, ועל כן אמר כי אלה מי מריבה שנגזרה בהם הגזרה הזאת המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם לעיניהם ולא הראשונים אשר נסו את השם ולא נתקדש רק לעיני זקני ישראל. ובעבור היות ענין הסלע שני פעמים, הוצרך לבאר על איזה מהם נענשו הצדיקים: מה זה חשוב על איזה סלע מדובר? העיקר תפל והתפל עיקר,

ריקאנטי פרשת חקת

(יא) וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים וגו' [שם יא]. כוונת משה רבינו ע"ה(עליו השלום) בהכותו פעמים כדי להמשיך הברכה לתפארת ומשם לשכינה. ובענין החטא כתב הרמב"ן ז"ל החטא במשה ואהרן איננו מתפרסם בכתוב, אבל הענין סוד גדול מסתרי התורה, כי בראשונה אמר [שמות יז, ו] הנני עומד לפניך שם על הצור, כי שמו הגדול על הצור בחורב שהוא כבוד יי' האש האוכלת בראש ההר, ובעבור כן לא הכה אלא פעם אחת, אבל בכאן לא פירש לו כן, והסכימו שניהם להכות בצור בשם יי' פעמים, והנה זה חטא, ועל כן אמר לא האמנתם בי לשום אמנה בשמי, ובאמונה יעשה הנס, ונאמר מריתם פי, כי מרו את רוח קדשו הנקראת בכל מקום פי, ולכך אמר מעלתם בי, ואין מעילה אלא שקור, וכן החטא מפורש מוזכר בכתובים, וכן אמר המשורר [תהלים קיד, ח] ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעיינו מים, וכן תוכל להתבונן זה מתפלת משה רבינו ע"ה שאמר [דברים ג, כד] יי' אלהים אתה החלות וגו', שהתחנן לשם הנכבד יתברך שימחול לו, עכ"ד הרב ז"ל. האם יכול להיות שהאלוהים לא הבין את כוונת משה ואהרן? שרצו לקדש את השם בהכאה פעמים? אחד כנגד עטרה ואחד כנגד תפארת? הרי אם היה מבין האלוהים שלכבודו עשו זאת משה ואהרון הרי לא היה מענישם?

והנני מוסיף לך ביאור על רמיזותיו, דע כי הצור רמז לעטרה, ובהיות השם הגדול עליו הוא ייחוד ד' פנים, ולא היה צריך להכות אלא פעם אחת רמז שהשתים אחד, כי כח העטרה בא מן התפארת ויש כח ויכולת בעטרה להוציא מים, והם לא עשו כן אלא הכו פעמים אחד כנגד העטרה ואחד כנגד התפארת שיתן כח בעטרה ויעשה הנס, וזה היה חטאם שלא נתנו כח באמונה לעשות הנס. והנה עונשם שלא נכנסו לארץ מדה כנגד מדה. ובספר הזוהר [ח"ג קנו ע"ב] תא חזי משה הוה שמשא ובעא לאעלא לארעא, אמר ליה קב"ה משה כד אתי נהירא אתכלי סיהרא בגויה, השתא דאנת שמשא היך יקומון שמשא וסיהרא כחדא. אם כך: כל הבעיה שהכו פעמים ולא פעם אחת, והטעות אינה שהכה, במקום, לדבר אל הסלע? ומעניין שמשה לא הבין את הרמז "שהשתים אחד" והרקאנטי כן הבין?

מסתבר שכל "החכמים" האלה היו חכמים יותר ממשה, שהם הבינו כל מיני דברים שאבי הנביאים משה, לא הבין?

פרשת חקת במדבר כא (ח) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי:(ט) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי:

אבן עזרא (ח) עשה לך כדמות נחש שרף מנחשת, כי כן כתוב. על נס - שיהיה גבוה ויראו אותו הכל. ורבים השתבשו ואמרו, כי זאת הצורה לקבל כח עליונים. וחלילה חלילה, כי הדבר נעשה בצווי השם, ואין לנו לחפש למה צורת נחש. ואם לא כן, יראנו היש עץ שימתיק המים המרים? אפילו הדבש לא ימתיקם! ומה טעם לשום דבלת תאנים על השחין, ואין בתולדת הדבלה להסיר השחין? והאמת, כי נשגבה ממנו דעת עליון:

רש"י (ו) את הנחשים השרפים - ששורפים את האדם בארס שיניהם: מה זה שרף? האם לפי פירוש האבן עזרא או רש"י?

(ט) נחש נחשת - לא נאמר לו לעשותו של נחשת, אלא אמר משה הקב"ה קוראו נחש, ואני אעשנו של נחושת, לשון נופל על לשון:

במדבר כב פרשת בלק (יג) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן יְהֹוָה לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם:

רמב"ן לתתי להלך עמכם - אלא עם שרים גדולים, למדנו שרוחו גסה. ולא רצה לומר שהוא ברשותו של מקום אלא בלשון גסות, ולפיכך ויסף עוד בלק שלח שרים - לשון רש"י. ואינו נכון, כי כל כבודו שיתפאר ויתגדל בדבר השם. ועוד, שהוא לא היה חושב שיתן לו רשות ללכת עם שרים אחרים נכבדים. אבל טעמו, שאין השם חפץ שילך כלל. והנה בלק חשד אותו כי להרבות שכרו אמר כן, ולכך אמר לו (פסוק לז) למה לא הלכת אלי האמנם לא אוכל כבדך, ועל כן הוסיף שלוח שרים רבים ונכבדים להראות לו כי הוא חפץ בו מאד, ונדר לתת לו הון ועושר ככל אשר יצוה ויגזור עליו. ובלעם השיב להם (פסוק יח), אם יתן לי בלק וגו' לא אוכל לעבור את פי ה', כי הוא אלהי, ולא אוכל לעשות קטנה או גדולה אם אעבור את פיו, כי בשמו אני עושה. או יאמר, לא אוכל לעבור את פיו בדבר קטן או גדול, כי הוא אלהי ואני עבדו: אם רצה בלעם שרים גדולים יותר, מדוע אמר שהאלוהים אסר עליו? והאם בלעם כתב את הסיפור? הרי מספר הסיפור התנכי מספר סיפור שונה מפירוש רש"י, שבלעם לא קיבל רשות אלוהית? במדבר כב (ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם: (ט) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ:(י) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי:(יא) הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו:(יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא: (יג) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן יְהֹוָה לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם:(יד) וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב וַיָּבֹאוּ אֶל בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ:(טו) וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה:(טז) וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי:(יז) כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה:(יח) וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְהֹוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה:(יט) וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף יְהֹוָה דַּבֵּר עִמִּי:(כ) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה: בהנחה שהפירוש נכון הרי בפס' (טו) כבר הגיעו השרים שרצה בלעם, אם כך: מדוע בלעם אינו הולך?

רמב"ן פרשת ראה דברים טו (ג) את הנכרי תגש - זו מצות עשה, לשון רש"י מספרי (ראה קל). ופירושו מצות עשה באחיך, הנכרי תגוש ולא אחיך, ולאו שבא מכלל עשה עשה. ולפי ששנינו שם (ספרי קכט) לא יגוש, ליתן עליו לא תעשה, חזרו ושנו את הנכרי תגוש זו מצות עשה, לומר שעובר עליו בעשה ולא תעשה. וכך אמרו שם (ספרי תצא קכט) לנכרי תשיך (להלן כג כא), מצות עשה, ולאחיך לא תשיך, זו מצות לא תעשה, והוא כמו שפירשנו מצות עשה באחיך, וכך פירש שם רש"י, לא שיהיה מצוה להלוות לנכרי ברבית כלל, וכן מוכח בגמרא בפרק איזהו נשך (ב"מ ע ב). והרב רבי משה (הל' מלוה ולוה פ"א ה"ב ושם פ"ה ה"א) עשאן שתיהן מצות ממש, לנגוש את הנכרי ולהלוותו ברבית, טעה בלשון הזה השנוי בספרי. ושם הוא מורגל במקומות רבים, כל עוף טהור תאכלו, מצות עשה, כל שרץ העוף, מצות לא תעשה, וכן הזכירו בספרא (שמיני פרשה ג א). ובספרי (ראה צו) זאת הבהמה אשר תאכלו, מצות עשה. ודבר ברור הוא: אם כך: האם זו מצווה להשית ריבית על הגוי או לא? מי צודק רש"י או רמב"ם? והרמב"ן אומר שהרמב"ם טעה? ומה יהיה על האמרה "ממשה(הנביא) עד משה(הרמב"ם) לא קם כמשה(הנביא)"?

רמב"ם הלכות ממרים פרק א הלכה (ג) דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבנו, משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר: 

בעיית פרשנות: (פרשנות שונה לחוקרים שונים) כל קורא של תיאורים, יפרשן אחרת את התוכן, (יש בעיית סובייקטיביות(יחס פרטי, שיפוט אישי, קנה מידה עצמי, פרטיות, פנימיות, אי אובייקטיביות), לכן חשוב להבין, האם הפרשן אובייקטיבי(ללא משוא פנים, על סמך עובדות, ללא עירוב רגשות, ללא דעות קדומות, ענייני, מהותי, הוגן, קר), או שיש לו דעה משלו, והוא מתכוון להכניסה לפרשנותו)

הנושא שעוסקים בו, יכול להתפרש בצורה אחרת ע"י אנשים שונים, שחושבים דברים אחרים, לכן כדאי מאוד להיצמד לפשט הכתוב, לטקסט המקורי, ולמעט בפרשנות שאינה אובייקטיבית, ואל לנו לנתק את הקשר בין הטקסט לפרשנותו, כמו כן: עלינו להבין מתי התרחשו האירועים, ומי הם השחקנים הפועלים, ומה היא אמונתם,

ניתוח תוכן: ניתוח תכנים כתובים, האם ניתוח תוכן, מהווה עדות להתנהגות האנושית של הכותב,

האם מספר הפעמים בהם מובעת התייחסות לנושא או למילה מסוימת, מלמדים על חשיבות הנושא,

כדי לדעת נתונים על אוכלוסיה מסוימת, לא חייבים לבדוק את כל האוכלוסייה, מספיק מדגם, כמו כן אם רצוננו להבין דפוס התנהגות של אדם מסוים, איננו צריכים לשהות עם האדם במשך ימים, אלא לראות מדגם מיצג של כתביו, או מעשיו,