ניחוש או ידע? ומחלוקת?

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. בהנחה שגמרא זו נכונה, הרי אם הכול נמסר ממשה ל"חכמים", ועבר מפה לאוזן, אם כך נשאלת השאלה: כיצד יש כל כך הרבה גרסאות לפרשנות התנ"ך ע"י "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"? הרי לא סביר שמשה מסר כמה גרסאות? ובהנחה שמשה מסר הכול בסיני, הרי מסר רק גרסה אחת, הרי משה קיבל משמים מפי האלוהים, ולא יכול להיות שאלוהים אמר למשה את כל האפשרויות הבאות: "או או" "אולי" "דבר אחר" "יש אומרים ויש אומרים" "יש מפרשים ויש מפרשים" לכן: בפרק זה נראה שפרשנות "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" לא נמסרה מאב לבן, ובטח לא ממשה, אלא כל "חכם" בדה ממוחו רעיונות פרשנות. ואולי לגיטימי שכל "חכם" ינסה לנחש מה היה? אבל לטעון שזו תורה משמים? על זה אמר שלמה החכם באדם במשלי יד (טו) פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ: לכן: בהמשך נפריך את הרעיון שפרשנות "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" היא תורה מסיני,  והדוגמאות יוכיחו,

האם פרשנות "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" היא ניחוש או ידע?

רמב"ן בראשית א (ד) וירא אלהים את האור כי טוב כתב רבינו שלמה(רש"י), אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה, ראה שאינו ראוי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא ולפי פשוטו כך פרשהו, ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחשך להשתמש בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה ורבי אברהם(אבן עזרא) אמר, וירא, כמו וראיתי אני (קהלת ב יג), והיא במחשבת הלב, וטעם "ויבדל", בקריאת השמות: הרמב"ן אומר שרש"י ואברהם האבן עזרא אינם אומרים דברים נכונים? הרמב"ן קובע חד משמעית שאין דבריהם נכונים? יכול להיות שטעו שני אלה? והוא הרמב"ן אפילו לא מהסס לקבוע שזו טעות? ואין דברי שניהם נכונים, שאם כן יראה כענין המלכה ועצה חדשה, שיאמר כי אחרי שאמר אלהים יהי אור, והיה אור, ראה אותו כי טוב הוא, ולכן הבדיל בינו ובין החשך, כענין באדם שלא ידע טיבו של דבר עד היותו: ואולי שלושתם טועים?

רמב"ן בראשית ד (יא) ארור אתה מן האדמה יותר ממה שנתקללה היא כבר בעונה, וגם בזו הוסיפה לחטוא אשר פצתה את פיה, והנני מוסיף לה קללה, לא תוסף תת כחה, לשון רש"י ואיננו נכון, כי בכאן לא ארר האדמה בעבורו כאשר באביו, פירושו של רש"י אינו נכון?

פירושיהם של רש"י והרמב"ן על למך

רש"י בראשית ד (כג) שמען קולי - שהיו נשיו פורשות ממנו מתשמיש לפי שהרג את קין ואת תובל קין בנו שהיה למך סומא ותובל קין מושכו וראה את קין ונדמה לו כחיה ואמר לאביו למשוך בקשת והרגו וכיון שידע שהוא קין זקנו הכה כף אל כף וספק את בנו ביניהם והרגו והיו נשיו פורשות ממנו והוא מפייסן: רש"י אומר שעיוור היה למך?

רמב"ן בראשית ד (כג) אבל הנראה בעיני, כי היה למך איש חכם מאד בכל מלאכת מחשבת, ולמד לבנו הבכור ענין המרעה כפי טבעי הבהמות, ולמד את השני חכמת הנגון, ולמד את השלישי ללטוש ולעשות חרבות ורמחים וחניתות וכל כלי המלחמה והיו נשיו מתפחדות שלא יענש, כי הביא החרב והרציחה בעולם, והנה הוא תופש מעשה אבותיו בידו, כי הוא בן המרצח הראשון, וברא משחית לחבל והוא אמר להן אני לא הרגתי איש לפצעים ולא ילד לחבורות כאשר עשה קין, ולא יענישני השם, אבל ישמרני מן ההריגה יותר ממנו והזכיר כן לומר, כי לא בחרב וחנית יכול אדם להרוג בפצעים וחבורות, שימית במיתה רעה יותר מן החרב, ואין החרב גורם הרציחה, ואין על העושו חטא: רמב"ן אומר חכם היה למך, ולימד את בניו מלאכות? והמלאכות שלימד למך מחייבות ראייה? אם כך: מי צודק רש"י הטוען שלמך היה עיוור, או הרמב"ן שמדבריו משתמע שלא היה למך עיוור? מה עניין אצל הרמב"ן "נראה בעיני"? האם הרמב"ן אומר את דעתו, או מביא מה"מסורת", ה"תורה" "שבע"פ"?

בראשית ח (ד) וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט:

רש"י בחדש השביעי - סיון והוא שביעי לכסליו שבו פסקו הגשמים: ממתי כסליו הוא חודש ראשון שממנו מתחילים את ספירת שנה? בשבעה עשר יום - מכאן אתה למד שהיתה התיבה משוקעת במים י"א אמה שהרי כתיב בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים זה אב שהוא עשירי למרחשון לירידת גשמים והם היו גבוהים על ההרים חמש עשרה אמה וחסרו מיום אחד בסיון עד אחד באב חמש עשרה אמה לששים יום הרי אמה לד' ימים נמצא שבי"ו בסיון לא חסרו אלא ד' אמות ונחה התיבה ליום המחרת למדת שהיתה משוקעת י"א אמה במים שעל ראשי ההרים:

רמב"ן ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש כתב רש"י מכאן אתה למד שהיתה משוקעת במים י"א אמה, כפי החשבון הכתוב בפירושיו והוא כן בבראשית רבה (לג ז), אבל כיון שרש"י מדקדק במקומות אחרי מדרשי ההגדות וטורח לבאר פשטי המקרא, הרשה אותנו לעשות כן, כי שבעים פנים לתורה ומדרשים רבים חלוקים בדברי החכמים: ואומר אני שאין החשבון הזה שאמרו נאות בלשון הכתוב, כי אם נסבול לפרש ותנח התיבה בחדש השביעי, ליום הזה הנזכר שכלא בו הגשם ושבו המים מעל הארץ הלוך וחסור, שלא כמנין החדש השני הנזכר בהתחלת הפרשה (ז יא), וכמנין האמור בסוף הפרשה (ח יד), איך יתכן שיחזור מיד בפסוק השני ויאמר עד החדש העשירי למנין אחר, שיהיה העשירי לירידת הגשמים: והראיה מן התיבה שהיתה משוקעת במים מפני שנותן חסרון שוה לכל הימים, אמה לד' ימים, אינה ראיה, כי מן הידוע בחסרון המים, כי הנחל הגדול כאשר יחסר בתחלתו אמה לד' ימים, יחסר בסופו ד' אמות ליום אחד והרי לפי החשבון הזה באחד לחדש אב נראו ראשי ההרים, ובאחד בתשרי חרבו המים, והנה בששים יום חסרו כל גובה ההרים הגבוהים שהם כמה אלפים אמה:  ועוד, כי שלח היונה בשבעה עשר יום לחדש אלול, והמים על פני כל הארץ והאילנות מכוסים, והנה חרבו כולם בשנים עשר ימים ועל דרך הסברא, אם היתה משוקעת במים י"א אמה, והוא יותר משליש קומתה, תטבע, בעבור היותה רחבה מלמטה וכלה אל אמה, כי היא הפך הספינות, ויש בה כבדות גדולה: והנראה בדרך הפשט, כי חמשים ומאת יום האמורים בתגברות המים (לעיל ז כד) יכללו ארבעים יום של ירידת הגשם, כי בהם עיקר הרבוי והתגברות והנה החלו לחסור בשבעה עשר בניסן, ותנח התיבה אחר שלשים יום על הרי אררט בשבעה עשר יום לחדש אייר, הוא החדש השביעי לירידת הגשם ואחרי ע"ג ימים באחד לחדש אב, הוא החדש העשירי לירידה, נראו ראשי ההרים והנה תקננו תקון מועט בלשון הכתוב: והנכון בעיני, כי חמשים ומאת יום היו משבעה עשר יום לחדש השני, הוא חדש מרחשון, עד שבעה עשר יום לחדש השביעי, הוא חדש ניסן, והוא יום מנוח התיבה, כי אז העביר השם רוח קדים עזה כל הלילה וישם את המים לחרבה, שחסרו מאד, ותנח התיבה והראיה, כי לא אמר הכתוב בכאן "ויחסרו המים בחדש פלוני ביום פלוני והיו המים הלוך וחסור עד החדש השביעי ותנח התיבה וגו'", כאשר אמר בחסרון האחר שנראו בו ראשי ההרים, כי ביום החסרון נחה התיבה: הרמב"ן טוען שהחודש השני הוא מר חשוון, והחודש השביעי הוא ניסן? האם לא קיבלו כולם אותה ה"מסורת", "תורה" "שבע"פ"?

רש"י בראשית ח (ג) מקצה חמשים ומאת יום - התחילו לחסור והוא אחד בסיון כיצד בכ"ז בכסליו פסקו הגשמים הרי ג' מכסליו וכ"ט מטבת הרי ל"ב ושבט ואדר וניסן ואייר קי"ח הרי ק"נ:

בראשית ח (ה) וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים: רש"י בעשירי וגו' נראו ראשי ההרים - זה אב שהוא עשירי למרחשון שהתחיל הגשם. וא"ת הוא אלול ועשירי לכסליו שפסק הגשם כשם שאתה אומר בחדש השביעי סיון והוא שביעי להפסקה אי אפשר לומר כן על כרחך שביעי אי אתה מונה אלא להפסקה שהרי לא כלו ארבעים יום של ירידת גשמים ומאה וחמשים של תגבורת המים עד אחד בסיון ואם אתה אומר שביעי לירידה אין זה סיון והעשירי א"א למנות אלא לירידה שאם אתה אומר להפסקה והוא אלול אי אתה מוצא בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ שהרי מקץ ארבעים משנראו ראשי ההרים שלח את העורב וכ"א יום הוחיל בשליחות היונה הרי ששים יום משנראו ראשי ההרים עד שחרבו פני האדמה וא"ת באלול נראו נמצא שחרבו במרחשון והוא קורא אותו ראשון ואין זה אלא תשרי שהוא ראשון לבריאת עולם ולרבי יהושע הוא ניסן: "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" קיבלו במשך אלפי שנים "מסורת", "תורה" "שבע"פ", ובאיזה חודש התחילה בריאת העולם יש להם מחלוקת? האם אלוהים החליט לשנות את החודש שהיה ראש השנה בבריאת העולם? הרי ביציאת מצרים אלוהים מצווה שניסן הוא החודש הראשון? שמות יב (ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: ויקרא כג (ה) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיהוָֹה: במדבר ט (א) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר:(ב) וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ:

רמב"ן והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי טעמו מסורס, שהיו הלוך וחסור עד שנראו ראשי ההרים בחדש העשירי, הוא חדש תמוז והודיענו הכתוב שחסרו בע"ג יום חמש עשרה אמה אבל החסרון אשר מתחלה למנוח התיבה לא ידענו כמה היה, כי לא הוצרך הכתוב להודיע השקוע ולא החסרון:  והנראה לדעתי בשוט התיבה, כי היתה מפני היות המים נובעים מן התהומות, והיותם עוד רותחים כדברי רבותינו, כי בעבור כן תלך על פני המים ואם לא מפני זה היתה נטבעת בכבדותה כי רבים אשר בתוכה, והמאכל והמשקה היה הרבה מאד וכאשר שככו המים מנביעתם, או מרתיחתם גם כן, וחסרו ברוח, מיד נכנסה התיבה אל תוך המים בכובד משאה ותנח על ההר: ועל דעת המפרשים (הראב"ע, והרד"ק), המספר בתגבורת המים חמשים ומאת יום, ומנוח התיבה, וראיית ראשי ההרים, וארבעים יום אחרי כן, הכל ידענו בדרך הנבואה, כי הכתוב מודיע אותנו כן, אבל נח לא ידע, רק שהרגיש כי נחה התיבה, והמתין לפי דעתו זמן שחשב כי קלו המים: אלוהים דבר עם נח, ונח לא ידע? והרמב"ן מצהיר שהוא יודע מנבואה? והנה גם לדברינו גם לדברי רבותינו וכל המפרשים יהיו הרי אררט מן "ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים" (לעיל ז יט) שהיו המים עליהם ט"ו אמה, ולכן יקשה זה, כי הידוע בהר היוני שגבוה מהם הרבה מאד, וארץ אררט בשפל הכדור הקרוב לבבל ואולי נאמר כי היה החסרון בי"ז לחדש השביעי גדול מאד מט"ו אמה, וקודם לכן נראו ראשי ההרים הגבוהים, לא הרי אררט, ויקר מקרה התיבה שהיתה בארץ אררט בחדש השביעי, ותנח על ראשי ההרים ההם: והנה נח מעת שכלה הגשם היה פותח החלון וסוגר אותו כרצונו - ואחר ע"ג יום ממנוח התיבה השגיח מן החלון ונראו לו ראשי הרי אררט, וחזר וסגר אותו והגיד הכתוב כי אחר ארבעים יום שלח העורב, ולא אמר הכתוב "ויהי בחדש פלוני וביום פלוני ויפתח נח", ואמר "ויהי מקץ ארבעים יום", להגיד כי מעת שנראו לנח ראשי ההרים המתין ארבעים יום, כי חשב בלבו שבזמן הזה נראו המגדלים ונגלו האילנות, וימצאו העופות להם מנוח באשר תקנינה, ופתח החלון לשלוח העורב ובחדש הראשון, הוא חדש תשרי, חרבו המים ובחדש השני, הוא חדש מרחשון, בשבעה ועשרים בו יבשה הארץ, ובו ביום יצאו מן התיבה והנה כל מנין הפרשה כפשוטו ומשמעו:

ודע, כי אחרי שהסכימו שבתשרי נברא העולם, מה פירוש "הסכימו"? האם לא קיבלו ממשה מתי נברא העולם? אלא ישבו ועשו התייעצות והחליטו להסכים על תשרי שהוא חודש בריאת העולם? האם אין "מסורת" ממשה בסיני מתי נברא העולם? כאשר תקנו "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון", וכן הוא סדר הזמנים, זרע וקציר וקור וחום, יהיה ראש השנים מתשרי וכן החדשים ממנו הם נמנים, עד שהגענו ליציאת מצרים, ואז צוה הקב"ה למנות בחדשים מנין אחר, האלוהים החליט לשנות את החודש הראשון? מתשרי לניסן?  שנאמר (שמות יב ב) החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה ומשם ואילך בכל הכתוב ימנה תשרי החדש השביעי, ועדיין נשאר בשנים החשבון ממנו, דכתיימו שבתשרי נברא העולם, כאשר תקנו "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון", וכן הוא סדר הזמנים, זרע וקציר וקור וחום, יהיה ראש השימו שבתשרי נברא העולם, כאשר תקנו "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון", וכן הוא סדר הזמנים, זרע וקציר וקור וחום, יהיה ראש השנים מתשרי וכן החדשים ממנו הם נמנים, עד שהגענו ליציאת מצרים, ואז צוה הקב"ה למנות בחדשים מנין אחר, שנאמר (שמות יב ב) החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה ומשם ואילך בכל הכתוב ימנה תשרי החדש השביעי, ועדיין נשאר בשנים החשבון ממנו, דכתיב (שמות לד כב) וחג האסיף תקופת השנה וכך תרגם יונתן בן עוזיאל "בירח האיתנים בחג הוא החדש השביעי" (מ"א ח ב), אמר בירחא דעתיקיא דקרן ליה ירחא קדמאה וכען הוא ירחא שביעאה ובמכילתא (בא א ח) החדש הזה לכם, ולא מנה בו אדם הראשון:

רמב"ן בראשית ח (יא) והנה עלה זית טרף בפיה מפשוטו של פסוק זה יראה שלא נעקרו האילנות ולא נמחו במבול, כי לא היה שם נחל שוטף, בעבור כי נתמלא כל העולם מים אבל בבראשית רבה (לג ו) אמרו מהיכן הביאה אותו, רבי לוי אמר, מהר המשחה הביאה אותו דלא טפת ארעא דישראל במיא דמבולא, הוא שהקדוש ברוך הוא אמר ליחזקאל בן אדם אמור לה את ארץ לא מטוהרה היא לא גושמה ביום זעם (יחזקאל כב כד) רבי ביריי אמר, נפתחו לה שערי גן עדן והביאה אותו: והנה כוונתם שנעקרו האילנות ונמחו במקומות המבול, ואף כי יהיה העלה נבל - וכן אמרו (ב"ר ל ח) אפילו איצטרובולין של ריחים נמוחו במבול, ודרשו בו אבנים שחקו מים (איוב יד יט): בראשית ז (כא) וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם:(כב) כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ:(כג) וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה: האם לא חשוב מה כתוב בתורה? הרי לא הזכיר כותב התורה את העצים? ומה פירוש "כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו"? הרי אם הכול נמחה במבול מה עניין נשמת רוח חיים? או שגם לעצים יש נשמת רוח חיים?

ומאמרם "דלא טפת ארעא דישראל במיא דמבולא", שלא היה עליה גשם המבול, כדכתיב לא גושמה, ולא נפתחו בה מעינות תהום רבה, אבל המים נתפשטו בכל העולם וכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים, כמו שכתוב מפורש (לעיל ז יט), ואין סביב ארץ ישראל גדר לעכב המים שלא יבאו בה וכך אמרו בפרקי רבי אליעזר (פרק כג), ארץ ישראל לא ירד עליה מי המבול מן השמים אלא נתגלגלו המים מן הארצות ונכנסו לתוכה, שנאמר בן אדם אמור לה והנה לדעת רבי לוי, מפני שלא ירד בארץ ההיא הגשם השוטף ולא נפתחו עליה ארובות השמים, נשארו בה האילנות, ובכל העולם נשברו ונעקרו במבול ומטרות עזו: ואני תמה על מאמרם "מגן עדן", אם כן לא ידע נח שקלו המים מעל הארץ, כי שם לא נכנסו מי המבול ואולי היו שעריו סגורים שלא יכנסו שם המים, וכאשר קלו המים נפתחו ומדעתם זו אמרו שם (ב"ר לו ג) ויטע כרם (להלן ט כ), ומהיכן היה לו, אמר רבי אבא בר כהנא בכניסתו לתיבה הכניס עמו זמורות לנטיעות יחורים לתאנים גרופיות לזתים: טרף בפיה - כתב רש"י אומר אני שזכר היה ולכך קורא אותו פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה, לפי שכל יונה שבמקרא לשון נקבה הוא טרף, חטף ומדרש אגדה לשון "מזון", ודרשו "בפיה" לשון מאמר, אמרה יהיו מזונותי מרורין כזית ובידו של הקב"ה ואל יהיו מתוקים כדבש ביד אדם:   ואין כל זה נכון בעיני, כי חזרת זכר היונים מנקבה לזכר במקום אחד מן הפרשה אין בו טעם, ואם הלשון לקרוא כלם בשם הנקבות למה שינה בכאן וכן מדרשם בהגדה, לא שיעשו "בפיה" לשון מאמר כלל, אבל מדרשם מפני שהביאה העלה הזה, כי אם נאמר שאירע כן, לא על חנם פירש אותו הכתוב, כי היה לו לומר והנה עלה טרף בפיה והזית איננו בא מן האילנות הגבוהים מאד שישכנו בו העופות לארך דליותיו ולכך אמרו כי היה בזה רמז שהעופות נוח להם להיות מזונותם מרים כלענה ביד הקב"ה ולא שיהיו טובים בידי אדם, וכל שכן בני האדם שאין רצונם להתפרנס זה מזה: ולשון בראשית רבה (לג ו) אמר רבי אבהו, אילו מגן עדן הביאה אותו לא היה לה להביא דבר מעולה או קנמון או פפולסמון, אלא רמז רמזה לו, נח מר מזה מתחת ידו של הקדוש ברוך הוא ולא מתוק מתחת ידך אבל בגמרא (סנהדרין קח:) הוסיפו מאי משמע דהאי טרף לישנא דמזוני הוא, דכתיב (משלי ל ח) הטריפני לחם חקי, כי מפני הטעם שאמרנו עשו לזה סמך, מלשון "הטריפני", ירמוז כאילו אמר והנה עלה זית טרף בפיה: ופשוטו של מקרא פרשו בו (אונקלוס, הראב"ע, והרד"ק) שהוא תאר לעלה, והנה עלה זית טרוף בפיה - וסמך לדבר שהוא קמוץ כי כן משפטו, אבל נמצא מהם בזרות, כי הוא טרף וירפאנו (הושע ו א), והשיב את הגזלה אשר גזל(ויקרא ה כג), על שגגתו אשר שגג (שם שם יח), וזולתם רבים:

בראשית ט (כ) וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: רמב"ן איש האדמה פירש רש"י אדוני האדמה, כמו איש נעמי (רות א ג) ואינו כן, כי איש נעמי, לשון אישות, כמו איש ואשתו (לעיל ז ב) ואחרים אמרו (הרד"ק בספר השרשים) גדול האדמה וראשה, והביאו דומים לו גדעון בן יואש איש ישראל (שופטים ז יד), גם בני אדם גם בני איש (תהלים מט ג), הלא איש אתה ומי כמוך בישראל (ש"א כו טו), ורבים לפי דעתם: ועל דעתי, גדעון בן יואש איש ישראל, ייחוס, איש ישראלי - הלא איש אתה שאין כמוך בישראל, וכן התחזקו והיו לאנשים (ש"א ד ט), שלא יהיו כנשים, גם בני אדם גם בני איש, פלוני הידוע במעלתו אבל "איש האדמה" כמו אנשי העיר (להלן יט ד), בעבור היותו דר בכל האדמה, לא בנה עיר ומדינה שיתייחס אליה, וכן איש שדה (להלן כה כז), העומד שם כל היום תמיד ובמשנה (אבות א ד) יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים: או שנתן לבו לעבוד את האדמה, לזרוע ולנטוע, בעבור מצאו הארץ שממה - שכל נבדל לדבר יקרא כן אנשי העיר, הם יושביה ואנשי דוד (ש"א כג ג), עבדיו ואיש האלהים (דברים לג א), המיוחד בעבודתו וכך אמרו בבראשית רבה (לו ג) איש האדמה, בורגר לשם בורגרות ואמרו (שם) שהיה להוט אחר האדמה, והנה הוא ייחוס: וטעם ויחל - כי הוא החל לנטוע כרמים, כי הראשונים נטעו גפן, והוא החל לנטוע גפנים רבים שורות שורות הנקרא "כרם", כי ברצותו ביין לא נטע הגפן כשאר האילנות, ועשה כרם:                

רש"י ויחל - (ב"ר) עשה עצמו חולין שהי'ה לו לעסוק תחלה בנטיעה אחרת: איזו מהאפשריות נכונה? ומה "נמסר" מדור לדור?

מלכים א ד (ב) וְאֵלֶּה הַשָֹּרִים אֲשֶׁר לוֹ עֲזַרְיָהוּ בֶן צָדוֹק הַכֹּהֵן: מצודות דוד  הכהן - אולי העמידו למשוח מלחמה, תחת צדוק שהועמד לכהן גדול, ואף שדוד העמיד את עירא להיות במקום צדוק כמו שנאמר בשמואל ב (כ כו), אולי מת עירא עד לא הועמד: המצודות דוד אינו יודע? מה פירוש "אולי"? האם הוא מנחש?

לסיכום: זה מה שאומר האבן עזרא על הנותנים פרושים רבים לכתוב אחד,

ה. מקור התוקף של המצוות לסוגיהן

על המפרש המציע פרושים רבים לכתוב אחד אומר הראב"ע: "בשומו טעמים רבים לפסוק (לא ידע) אי זה יכשר הזה או זה, גם יתכן שלא יחבר (נוסח אחר: ידבר) בפירושיו פרוש האמת" (יסוד דיקדוק עמ' 86) לדעתו יש רק דרך נכונה אחת בפרוש הכתוב והיא הפשט המבוסס על אדני הדיקדוק וההגיון "כי כל מחבר ספר נביא היה או חכם, טעם אחד לדבריו" (שם) 

מהו, אם כן, יחסו של הראב"ע למדרשי הלכה המקודשים במסורת, שעליהם מבוססות מצוות והלכות רבות? מה תוקפם ומה תפקידם בעיניו?

אחד הניסוחים הברורים ביותר של עמדת הראב"ע מצוי בהקדמת "שפה ברורה" (מהדורת וילנסקי עמ' 286 )

"ועתה בני שים לבך, כי קדמונינו ז"ל מעתיקי המצוות פרשו פרשיות, גם פסוקים לבדם גם מילות גם אותיות, על דרך הדרש, גם במשנה, גם בתלמוד ובבריתות, ואין ספק שהם ידעו הדרך הישרה (= דרך הפשט) כאשר היא. על כן אמרו כלל: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" והדרש הוא תוספת טעם. והדורות הבאים שמו כל דרש עיקר ושורש, כרב שלמה ז"ל (רש"י) שפירש התורה ונביאים וכתובים על דרך דרש והוא חושב, כי הוא על דרך פשט, ואין בספריו פשט רק אחד מני אלף, וחכמי דורינו יתהללו באלו הספרים". הועתק מספר "ראב"ע יסוד מורא וסוד תורה" שכתב אבי דר' יוסף כהן בהוצאת אוניברסיטת בר אילן עמ' 36- 35