"חכמים" ו"מסורת",

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. בהנחה שגמרא זו נכונה, הרי הכול נמסר ממשה ל"חכמים", ועבר מפה לאוזן, אם כך נשאלת השאלה: כיצד יש כל כך הרבה גרסאות, לפרשנות התנ"ך ע"י "חכמים"? שהרי לא סביר שמשה מסר כמה גרסאות? ובהנחה שמשה מסר הכול בסיני הרי מסר רק גרסה אחת, שהרי משה קיבל משמים מפי האלוהים, ולא יכול להיות שאלוהים אמר למשה את כל האפשרויות הבאות: "או או" "אולי" "דבר אחר" "יש אומרים ויש אומרים" "יש מפרשים ויש מפרשים" לכן בפרק זה נראה שפרשנות "חכמים" לא נמסרה מאב לבן, ובטח לא ממשה, אלא כל "חכם" בדה ממוחו רעיונות פרשנות. ואולי לגיטימי שכל "חכם" ינסה לנחש מה היה? אבל לטעון שזו תורה משמים? על זה אמר שלמה החכם באדם במשלי יד (טו) פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ:  לכן בהמשך נפריך את הרעיון שפרשנות "חכמים" היא תורה מסיני,  והדוגמאות יוכיחו,

תלמוד בבלי מסכת יומא דף עה עמוד א כתיב +במדבר יא+ וברדת הטל על המחנה לילה [ירד המן עליו] וכתיב +שמות טז+ ויצא העם ולקטו וכתיב +במדבר יא+ שטו העם ולקטו. הא כיצד? צדיקים ירד על פתח בתיהם, בינונים - יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו. כתיב לחם וכתיב עגות וכתיב וטחנו. הא כיצד? צדיקים - לחם, בינונים - עוגות, רשעים - טחנו בריחים. +במדבר יא+ או דכו במדכה, אמר רבי יהודה אמר רב, ואיתימא רבי חמא ברבי חנינא: מלמד שירד להם לישראל עם המן תכשיטי נשים, דבר שנידוך במדוכה. +במדבר יא+ ובשלו בפרור אמר רבי חמא: מלמד שירד להם לישראל עם המן ציקי קדירה. +שמות לו+ והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר מאי בבקר בבקר? - אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מדבר שירד להם בבקר בבקר, מלמד שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן. +שמות לה+ והנשאם הביאו את אבני השהם תנא: נשיאים ממש, וכן הוא אומר +משלי כה+ נשיאים ורוח וגשם אין. +במדבר יא+ והיה טעמו כטעם לשד השמן אמר רבי אבהו: מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים - אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו - מוצאין בו כמה טעמים. איכא דאמרי: לשד ממש, מה שד זה מתהפך לכמה גוונין - אף המן מתהפך לכמה טעמים. +שמות טז+ ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע. תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה: בשר ששאלו שלא כהוגן - ניתן להם שלא כהוגן, האם הרעיון בגמרא זו הוא: שכל אחד יקשקש את קשקושו ו"מי יכול עלינו"? לפחות היו כולם מספרים אותו סיפור ניחא, אבל כל אחד מחרטט סיפור, אם כך מה כאן ה"מסורת"? או שזו "מסורת" של קשקשת? ועל זה נאמר במשלי "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר" ו"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי",

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף נ עמוד א +תהלים ק"ו+ אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת - וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת? דרשו רבותינו שביבנה, ואמרי לה רבי אליעזר: זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים. רבי שמואל בר נחמני אמר: זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן. +תהלים קי"ב+ הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד - רב הונא ורב חסדא, חד אמר: זה הלומד תורה ומלמדה, וחד אמר: זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים. +תהלים קכ"ח+ וראה בנים לבניך שלום על ישראל - אמר רבי יהושע בן לוי: כיון שבנים לבניך שלום על ישראל, דלא אתי לידי חליצה ויבום. רבי שמואל בר נחמני אמר: כיון שבנים לבניך שלום על דייני ישראל, דלא אתי לאינצויי. האם כולם קיבלו את אותה "מסורת"? אם כך: איך כל אחד אומר משהו שונה?

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף י עמוד א א"ר אלכסנדרי: מלמד, שהלכה וישבה לה בפתחו של אברהם אבינו, מקום שכל עינים צופות לראותו. ר' חנין א"ר: מקום הוא ששמו עינים, וכן הוא אומר: +יהושע טו+ תפוח והעינם. ר' שמואל בר נחמני אמר: שנתנה עינים לדבריה; כשתבעה, אמר לה: שמא נכרית את? אמרה ליה: גיורת אני; שמא אשת איש את? אמרה ליה: פנויה אני; שמא קיבל בך אביך קידושין? אמרה ליה: יתומה אני; שמא טמאה את? אמרה ליה: טהורה אני. +בראשית כא+ ויטע אשל בבאר שבע - אמר ריש לקיש: מלמד, שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים. רבי יהודה ורבי נחמיה, חד אמר: פרדס, וחד אמר: פונדק. בשלמא למ"ד פרדס, היינו דכתיב ויטע; אלא למ"ד פונדק, מאי ויטע? כדכתיב: +דניאל יא+ ויטע אהלי אפדנו וגו'. ויקרא שם בשם ה' אל עולם  האם גמרא זו ניתנה בסיני עם "חד אמר... וחד אמר"? זה ניתן בסיני מהאלוהים שנתן למשה "שהעביר/מסר" ל"חכמים"?

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יב עמוד א +שמות ב+ ותהר האשה ותלד בן - והא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא! א"ר יהודה בר זבינא: מקיש לידתה להורתה, מה הורתה שלא בצער, אף לידתה שלא בצער, מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפיתקה של חוה. איך מסתדרת קביעה זו עם רבקה שסבלה בהריונה? ועם רחל שמתה בלידתה והתקשתה בלידה? האם לא היו האמהות צדיקות?

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יב עמוד א +שמות ב+ ותרא אותו כי טוב הוא - תניא, ר"מ אומר: טוב שמו; ר' יהודה אומר: טוביה שמו; רבי נחמיה אומר: הגון לנביאות; אחרים אומרים: נולד כשהוא מהול; וחכמים אומרים: בשעה שנולד משה - נתמלא הבית כולו אור, כתיב הכא: ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב התם: +בראשית א+ וירא אלהים את האור כי טוב. האם כולם קיבלו את אותה "מסורת"? האם זו "מסורת" רבת גרסאות, וכל אחד יבחר לו גרסא שמוצאת חן בעיניו?

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טו עמוד א דר' שמואל בר נחמני, ויתיב וקאמר: איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה. א"ל, עליך אמר קרא: איש היה בארץ עוץ איוב שמו. אלא מעתה, +שמואל ב' י"ב+ ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה וגו', מי הוה? אלא משל בעלמא, הכא נמי משל בעלמא. א"כ, שמו ושם עירו למה? רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: איוב מעולי גולה היה, ובית מדרשו בטבריא היה. מיתיבי: ימי שנותיו של איוב, משעה שנכנסו ישראל למצרים ועד שיצאו! אם כך: האם היה איוב או לא היה והוא משל? לפי איזו "מסורת" אנו צריכים ללכת? ומדהים שהגמרא כביכול "ניתנה/נמסרה" בסיני מהאלוהים למשה, ש"מסר" ל"חכמים", אם כך: האם גם האלוהים אינו יודע בדיוק אם היה איוב או שאיוב הוא רק משל? 

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מח עמוד ב תניא, רבי חנניא בנו של רבן גמליאל אומר: מפני מה גרים בזמן הזה מעונין, ויסורין באין עליהן? מפני שלא קיימו שבע מצות בני נח; רבי יוסי אומר: גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, אלא מפני מה מעונין? לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות כישראל; אבא חנן אומר משום ר' אלעזר: לפי שאין עושין מאהבה אלא מיראה; אחרים אומרים: מפני ששהו עצמם להכנס תחת כנפי השכינה. אמר ר' אבהו, ואיתימא ר' חנינא: מאי קראה? +רות ב'+ ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות וגומר.

האם זו "המסורת" או שכל אחד בודה ממוחו? האם אין "מסורת" אחת מדויקת? מדוע? אם כך: איך מסתדרות כל הגרסאות האלה של "חכמים" עם ההלכה הבאה? רמב"ם הלכות ממרים פרק א הלכה (ג) דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבנו, משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר: איך כל זה מסתדר עם הגמרא הבאה? הרי אם הכול ניתן בסיני, איך יש כל כך הרבה גרסאות, האם גם האלוהים שמסר למשה אינו יודע ולכן הוא מנחש? תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.

בודהה על מסורת,

"אל תקבלו טענה כלשהי רק כיוון ששמעתם אותה, או משום שהועברה לכם על ידי "המסורת", או שהיא נראית כעולה בקנה אחד עם מילים קדושות, או מפני שנעים לשמעה ולהגות בה, או מפני שהאדם שמשמיע אותה הוא בעל אישיות נלבבת וכובשת, או מפני שאתם מכבדים את דבריו של מורה מסוים.
רק כאשר אתם, אתם בעצמכם, כתוצאה מניסיונכם, נוכחים לדעת שאמירה מסוימת או דבריו של המורה ראויים, או מוליכים לטוב, חסרי פגם, מקובלים ונערצים על החכמים, או שהתנהגות לפי דברים אלו בעלת יתרונות וגורמת לאושר - אז ורק אז, אמצו אותה לעצמכם" (בודהה) (בודהה)