הרמב"ם וההלכה? הרמב"ם לא קיים את ההלכות שהוא בעצמו כתב? או לפחות לא קיים את ההלכות שהאמין בהם שהם תורה למשה מסיני?

רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י הלכה (א) אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה,כדי שנעשה עימהן שלום ונניח אותם לעובדה שנאמר "לא תכרות להם ברית" (דברים ז ב) אלא יחזרו מעבודתה, או ייהרגו. ואסור לרחם עליהם, שנאמר "ולא תחונם"(שם)לפיכך אם ראה עובד עבודה זרה אובד או טובע בנהר לא יעלנו; ראהו לקוח למות לא יצילנו אבל לאבדו בידו, או לדוחפו לבור, וכיוצא בזה אסור, מפני שאינו עושה עימנו מלחמה: הלכה (ב) במה דברים אמורים, בגוי; אבל מוסרי ישראל, והמינים, והאפיקורוסין - מצוה לאבדן ביד, ולהורידן לבאר שחת, מפני שהן מצירין לישראל, ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו, וצדוק וביתוס ותלמידיהן -"שם רשעים, ירקב" (משלי י, ז): הלכה (ג) מכאן אתה למד שאסור לרפאות עובדי עבודה זרה, אפילו בשכר; ואם היה מתיירא מהן, או שהיה חושש משום איבה, מרפא בשכר, אבל בחינם אסור. וגר תושב, הואיל ואתה מצווה להחיותו, מרפאין אותו בחינם: היכן היה הרמב"ם רופא, האם אצל הצדיקים במצרים? או שהיה להרמב"ם פטור מקיום הלכות אלה? האם אנשים המשתחווים לאבן, אינם נחשבים עובדי אלילים? >>> "הכעבה היא: אבן מכוסה בפרוכת שחורה, הממוקמת בעיר מכה האבן נחשבה למקודשת עוד לפני תקופת האסלאם והפכה להיות מקודשת גם בעולם המוסלמי, גובה מבנה הכעבה 15 מטר, רוחבו – 19 מטר ואורכו – 12 מטרים. בעת העלייה לרגל למכה, המכונה חאג', סובבים המאמינים את האבן שבע פעמים נגד כיוון השעון." <<< 

דברים ד (כז) וְהֵפִיץ יְהֹוָה אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג יְהֹוָה אֶתְכֶם שָׁמָּה:(כח) וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן:

דברים כח (טו) וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ:--- (לו) יוֹלֵךְ יְהֹוָה אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן:(לז) וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְנַהֶגְךָ יְהֹוָה שָׁמָּה:--- (סד) וֶהֱפִיצְךָ יְהֹוָה בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן:

רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ד הלכה (י) המינים, והם עובדי עבודה זרה מישראל, או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה מין, והאפיקורוסין, והן שכופרין בתורה ובנבואה, מישראל, מצוה להרגן, אם יש בידו כח להרגן בסייף בפרהסיה הורג, ואם לאו יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד, ראה אחד מהן שנפל לבאר, והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם ואומר לו הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו: הלכה (יא) אבל הגוים שאין בינינו ובינם מלחמה ורועי בהמה דקה מישראל וכיוצא בהן אין מסבבים להן המיתה ואסור להצילן אם נטו למות, כגון שראה אחד מהן שנפל לים אינו מעלהו, שנאמר (ויקרא יט, טז) לא תעמוד על דם רעך, ואין זה רעך: יהודי שהוא רועה צאן אסור להציל אם נטה למות? וערבים במצרים מותר לרפא?

רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות פרק ה הלכה (ז) ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים, מן הים הגדול ועד המערב ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר, הכל אסור להתישב בה, בשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים, שנאמר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, לא תוסיף עוד לראותה, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, ואלכסנדריאה בכלל האיסור: הלכה (ח) מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא, ולכבוש ארצות אחרות, ואין אסור אלא להשתקע שם, ואין לוקין על לאו זה, שבעת הכניסה מותר הוא, ואם יחשב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה, ויראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל על פי בית דין, שהיא מותרת, ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים, או לשכון בה והיא ביד גויים מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות, שנאמר כמעשה ארץ מצרים: הלכה (ט) אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן הגויים ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין, במה דברים אמורים כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר, אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס, יצא לכל מקום שימצא בו ריוח, ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום:  אם יש רעב בארץ מותר לצאת מהארץ? אם כך: איך מסתדר להלכה הנאמר בפס' הבאים? ירמיהו יז (ה) כֹּה אָמַר יְהֹוָה אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן יְהֹוָה יָסוּר לִבּוֹ:(ו) וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב:(ז) בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהֹוָה וְהָיָה יְהֹוָה מִבְטַחוֹ:--- (ח) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא ירא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי:(ט) עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ:(י) אֲנִי יְהֹוָה חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כדרכו כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו:

אם אף על פי שמותר לצאת מהארץ אין זו מידת חסידות אז מה עשה הרמב"ם במצרים? אם זו אינה מידת חסידות מדוע יצא למצרים? או שזו משוואה פשוטה והרמב"ם לא היה חסיד? מה על הכתוב הבא במדרש משלי (בובר) פרשה יז (א] טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב. אמר ר' יוחנן זו ארץ ישראל, שאפילו אוכל אדם פת ומלח ודר בתוכה, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מבית מלא זבחי ריב. זו חוצה לארץ, שהיא מלאה חמסים וגזילות. לאכול פת במלח בארץ ישראל, ולא לחיות בחו"ל? מעניין מה עם כל "החכמים" ו"הצדיקים" שחיו בחו"ל?

פרוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק ג משנה יא מלבין פני חברו - מי שיבייש חברו וישנה פניו. ומגלה פנים בתורה - הוא אשר יעבור על מצוות התורה בפרסום, בפרהסיא, והיא תכלית הכפירה, כמו שאמר יתעלה: +במדבר טו, ל+ "והנפש אשר תעשה ביד רמה" וכו'. וענין מגלה פנים - יגלה פניו ויעז, וזה לשונם בפירוש זה, והוא בגמרא פאה, אמרו: "מגלה פנים בתורה - העובר על דברי תורה בפרהסיא כיהויקים בן יאשיהו", "מפר ברית - המושך לו עורלה". ושם אמרו בכל הדברים אשר אמרו החכמים בהם שהעושה אותם אין לו חלק לעולם הבא, אמרו: "מה אנן קימין, אם בשעשה תשובה, אין לך דבר שעומד בפני בעל תשובה, אלא בשלא עשה תשובה ומת ביסורין". רצונו לומר, כי חומר אותם החטאים אשר זכרו בהם "אין לו חלק", משאר החטאים, הוא, שהיסורין עם המיתה לא יכפרו אותם. רש"י צפניה ב (א) וקושו - מעשיכם השוו מעשיכם לדעת קונכם, ורז"ל דרשו קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים עשו שניהם לשון היקש אדם המשוה עצמו ומישר דרכו: האם הרמב"ם שחי במצרים למרות איסור "תושב"ע"? וריפא גויים? אינו נחשב כעובר על דברי תורה בפרהסיה?

מסכת סנהדרין דף צב/א ואמר ר' אלעזר כל אדם שיש בו דעה לסוף מתעשר שנאמר ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים, אם כך: מדוע צריך הרמב"ם לרדת למצרים? היה נשאר בארץ ומתעשר? אם יש בו דעה? או אולי מדוע צריך היה הרמב"ם לעבוד? הרי אדם שיש בו דעה לסוף מתעשר? או שאולי לפי משוואה זו של המשנה לא היתה בהרמב"ם דעה?

ואמר ר' אלעזר כל אדם שאין בו דעה לסוף גולה שנאמר לכן גלה עמי מבלי דעת היכן זה גלות? האם  מצרים זו גלות? הרי הרמב"ם היה בארץ, ומכאן יצא למצרים, לאחר שלא בטח באלוהים שייתן לו פרנסה בארץ ישראל, אלא בטח בעצמו, וירד למצרים כדי להתפרנס. ועבר על ציווי תורה בשמות יד (יג) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהֹוָה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם: ובדברים יז (טז) רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַיהוָֹה אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד: ובדברים כח (סח) וֶהֱשִׁיבְךָ יְהוָֹה מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה: מדוע אומר משה שהשיבה למצרים היא העונש? איך מסתדרת משוואה זו של ר' אלעזר שרק מי שאין לו דעה גולה? האם אין להרמב"ם דעה?

אם ההלכה היא שמותר לרדת למצרים כאשר הרעב כבד בארץ? מה בא הסיפור הבא ללמד?

בראשית כו פרשת תולדת (א) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה:(ב) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:(ג) גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ:(ד) וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:(ה) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי:(ו) וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר: מדוע שלא ירד יצחק למצריים, הרי יש רעב?

(יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ יְהֹוָה:(יג) וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד: (יד) וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים: האם מי ששומע לאלוהים והולך בדרכיו גם אם יש רעב בארץ, גדל ומצליח?

פרקי אבות - פרק ב (ד) הוּא(רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל יְהוּדָה הַנָּשִׂיא) הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ, בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ: איך מסתדרת משנה זו עם "הצדיק" הרמב"ם? האם הרמב"ם עשה רצונו של האלוהים והאלוהים עשה את רצונו של הרמב"ם? האם רצונו של הרמב"ם היה, שיצא מהארץ? ויגור במצרים? וירפא גויים?

(ז) אַף הוּא(הִלֵּל הזקן) רָאָה גֻּלְגּוֹלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם, אָמַר לָהּ עַל דְּאַטֵּפְתְּ אַטְּפוּךְ וְסוֹף מְטַיְפָיִךְ יְטוּפוּן: הרי מה רוצה לומר הלל הזקן? אתה נענש על מה שעשית, אם כך: האם לצאת לגולה? זה עונש? או ברכה? להרמב"ם?

האם לצאת לגולה זה משום שלא עשו דברי האלוהים או מפני שעשו?

איך מסתדרת המשנה הבאה, פרקי אבות - פרק ג (כא) רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אִם אֵין תּוֹרָה אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ אֵין תּוֹרָה, אִם אֵין חָכְמָה אֵין יִרְאָה, אִם אֵין יִרְאָה אֵין חָכְמָה, אִם אֵין דַּעַת אֵין בִּינָה, אִם אֵין בִּינָה אֵין דַּעַת, אִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה, אִם אֵין תּוֹרָה אֵין קֶמַח: מה כוונת המשנה, אין קמח אין תורה, אין תורה אין קמח? האם כוונת המשנה שאדם שמקיים את התורה לעולם לא יהיה רעב, ואדם שאינו מקיים את התורה לעולם יהיה רעב? אם כך: רעב בארץ, זה משום שלא עשו את דברי האלוהים, או משום שקיימו את דברי האלוהים? האם מי שיש בידו תורה יש בידו קמח? האם זה תלוי היכן אתה נמצא? או שבכל מקום שתהיה ותקיים תורה יהיה לך קמח? ואם יצאו לגולה כאשר יש רעב בארץ, ויעבדו/יהיו שם עובדי אלילים, הם יזכו לברכת האלוהים? הרי התורה אומרת שאם תחזרו בתשובה, האלוהים אמור להחזירם לארץ?

איך מסתדרת המשנה? בפרקי אבות - פרק ה (י) שִׁבְעָה מִינֵי פוּרְעָנִיוֹת בָּאִים לָעוֹלָם עַל שִׁבְעָה גוּפֵי עֲבֵרָה, מִקְצָתָן מְעַשְׂרִין וּמִקְצָתָן אֵינָן מְעַשְׂרִין, רָעָב שֶׁל בַּצּוֹרֶת בָּא, מִקְצָתָן רְעֵבִים וּמִקְצָתָן שְׂבֵעִים. גָּמְרוּ שֶׁלֹּא לְעַשֵּׂר, רָעָב שֶׁל מְהוּמָה וְשֶׁל בַּצּוֹרֶת בָּא, וְשֶׁלֹּא לִטּוֹל אֶת הַחַלָּה, רָעָב שֶׁל כְּלָיָה בָּא:(יא) דֶּבֶר בָּא לָעוֹלָם, עַל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, וְעַל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. חֶרֶב בָּאָה לָעוֹלָם, עַל עִנּוּי הַדִּין וְעַל עִוּוּת הַדִּין וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה. חַיָּה רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם, עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא וְעַל חִלוּל הַשֵּׁם. גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם, עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים וְעַל שְׁמִטַּת הָאָרֶץ: היכן היו/חיו/גרו?  הרמב"ם? רש"י? הלובביץ'? הגר"א? הברסלב?  וכל חכמי בבל? האם זה לא נחשב גולה? נחמיה א (ח) זְכָר נָא אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדְּךָ לֵאמֹר אַתֶּם תִּמְעָלוּ אֲנִי אָפִיץ אֶתְכֶם בָּעַמִּים: האם לשהות/לגור בחו"ל אינו עונש על מעילה באלוהים? במדבר יד (ו) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם:(ז) וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד:(ח) אִם חָפֵץ בָּנוּ יְהֹוָה וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: האם כשהאלוהים רוצה אותנו, מביא אותנו אל הארץ? ואם אינו רוצה אותנו, אנחנו נשארים בגלות? 

דברים כט (כג) וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה יְהוָֹה כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה:(כד) וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְהוָֹה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:(כה) וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם:(כו) וַיִּחַר אַף יְהוָֹה בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה:(כז) וַיִּתְּשֵׁם יְהוָֹה מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אֲחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה:

דברים ל (א) וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:(ב) וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:(ג) וְשָׁב יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:(ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ:(ה) וֶהֱבִיאֲךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ:

ירמיה כב (ח) וְעָבְרוּ גּוֹיִם רַבִּים עַל הָעִיר הַזֹּאת וְאָמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ עַל מֶה עָשָֹה יְהֹוָה כָּכָה לָעִיר הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת:(ט) וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיַּעַבְדוּם:(י) אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ:--- (יב) כִּי בִּמְקוֹם אֲשֶׁר הִגְלוּ אֹתוֹ שָׁם יָמוּת וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לֹא יִרְאֶה עוֹד: מה האיום כאן של הנביא, נו אז מה, אם לא יראה, את הארץ? הרי זו תשובה, ורק אם זה עונש, לפס' האלה יש משמעות.

פרקי אבות - פרק ו (ז) גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצָאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא, וְאוֹמֵר, רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ, וְאוֹמֵר, עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתוֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר, וְאוֹמֵר, כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ, וְאוֹמֵר, תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶךָּ, וְאוֹמֵר, כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים, וְאוֹמֵר, אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד, וְאוֹמֵר כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ וְאוֹמֵר, דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נוֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם:(ח) רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי אוֹמֵר, הַנּוֹי וְהַכֹּחַ וְהָעוֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד וְהַחָכְמָה וְהַזִּקְנָה וְהַשֵּׂיבָה וְהַבָּנִים נָאֶה לַצַּדִּיקִים וְנָאֶה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא, וְאוֹמֵר, עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָּנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם, וְאוֹמֵר תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כּוֹחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה, וְאוֹמֵר, וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה, כִּי מָלַךְ יְהֹוָה צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד: אם תורה נותנת עושר? וכבוד? איך יכול להיות "צדיק" שחי בארץ שלא מוצא פרנסה? ואיך יכול להיות המצב "אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין" (רמב"ם הלכות מלכים פרק ה הלכה ט), האם תורה נותנת, עושר, וכבוד, רק בגלות? תהילים ה (יג) כִּי אַתָּה תְּבָרֵךְ צַדִּיק יְהֹוָה כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ: האם ברכה, זה ויחיה ברעב? או יגלה מהארץ? תהילים לד (כ) רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ יְהֹוָה: האם "וּמִכֻּלָּם"? אינו כולל רעב? וגלות? תהילים לז (כה) נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם:     

רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות פרק ה הלכה (יא) אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין, שנאמר ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון, אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא, וכן הקבור בה נתכפר לו, וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה, שנאמר וכפר אדמתו עמו, ובפורענות הוא אומר על אדמה טמאה תמות, ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו, ואף על פי כן גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם, צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק: אם האדם רשע? וקבור בארץ ישראל? נתכפר לו? היכן קבור הברסלב? ורש"י? וכל הדורות שמתו באירופה? ובכל העולם?

פרקי אבות - פרק ב כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר: ומה על הנאמר במשנה זו? האם רק אם הוא קבור בארץ? או גם אם האדם לא קבור בארץ? יהיה לו חלק "בעולם הבא"?

רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות פרק ה הלכה (יב) לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גויים ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים, ובפורעניות הוא אומר ואל אדמת ישראל לא יבאו, כשם שאסור לצאת מהארץ לחוצה לארץ כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות, שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו:  מה פירוש אסור? הרי הרמב"ם היה בארץ, ויצא למצרים.

פרקי אבות - פרק ד (יח) רַבִּי נְהוֹרָאִי אוֹמֵר, הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה, וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָבוֹא אַחֲרֶיךָ, שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְיָדֶךָ, וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן:

רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק יב הלכה (טו) ואסור להשיא עצה טובה לגוי או לעבד רשע, ואפילו להשיאו עצה שיעשה דבר מצוה והוא עומד ברשעו אסור, ולא נתנסה דניאל אלא על שהשיא עצה לנבוכדנצר ליתן צדקה שנאמר (דנייאל ד, כד) להן מלכא מלכי ישפר עלך: האם הרמב"ם יותר צדיק מדניאל? שהוא יודע היכן נכשל דניאל? על זה נאמר בתהילים "וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי" ועל זה נאמר "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ" האם זה מורה? בתור רופא? לתת עצה לגוי שהוא מלך מצרים מותר? האם לומר לחולה כיצד יוכל להחלים לא נחשב כעצה?

פרקי אבות - פרק ד (יד) רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר, כָּל כְּנֵסִיָּה שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם, וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם אֵין סוֹפָה לְהִתְקַיֵּם:

(כח) רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:(כט) הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַיִלּוֹדִים לָמוּת, וְהַמֵּתִים לִחְיוֹת, וְהַחַיִּים לִדּוֹן, לֵידַע וּלְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע שֶׁהוּא אֵל הוּא הַיּוֹצֵר הוּא הַבּוֹרֵא הוּא הַמֵּבִין הוּא הַדַּיָּן הוּא הָעֵד הוּא בַּעַל דִּין הוּא עָתִיד לָדוּן, בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה וְלֹא שִׁכְחָה וְלֹא מַשֹּוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שׁוֹחַד, וְדַע שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן, וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרְךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

ויקרא כה (לח) אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים: רש"י אשר הוצאתי וגו' - והבחנתי בין בכור לשאינו בכור אף אני יודע ונפרע מן המלוה מעות לישראל ברבית ואומר של נכרי הם ד"א אשר הוצאתי אתכם מאמ"צ ע"מ שתקבלו עליכם מצותי אפי' הן כבדות עליכם: לתת לכם את ארץ כנען - בשכר שתקבלו מצותי: להיות לכם לאלהים - (ת"כ) שכל הדר בארץ ישראל אני לו לאלהים וכל היוצא ממנה כעובד ע"א(עובד אלילים): מה פרוש כל היוצא מארץ ישראל כעובד עבודת אלילים? הרמב"ם שהיה בארץ, ויצא למצרים למה נחשב? ורבי נחמן מברסלב שהיה בארץ, ויצא חזרה לרוסיה למה נחשב? או שפרושים אלה מתאימים את עצמם לפי מידת חברותו של האדם בכנופיה?

תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק ד דף סו טור ב  תני רבי שמעון בן יוחי הכשר שבגוים הרוג הטוב שבנחשים רצץ את מוחו איך מסתדר הרמב"ם הרופא? עם גמרא זו?

שמות יד פרשת בשלח (ז) וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ: רש"י בחור - נבחרים, בחור לשון יחיד כל רכב ורכב שבמנין זה היה בחור: וכל רכב מצרים - ועמהם כל שאר הרכב ומהיכן היו הבהמות הללו, אם תאמר משל מצרים, הרי נאמר (שמות ט ו) וימת כל מקנה מצרים, ואם תאמר משל ישראל, והלא נאמר (שם י כו) וגם מקננו ילך עמנו. משל מי היו, מן הירא את דבר ה' (שם ט כ). מכאן היה רבי שמעון אומר כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו: והרמב"ם לא ידע זאת? שהרי איפה היה רופא? רב שמעון מדבר על הכשר שבמצרים להרוג, והרמב"ם ריפאם?

פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב"  פרק כח וכל מי שאוכל עם ערל כאילו אוכל בשר שקץ, וכל הרוחץ עם הערל כאילו רוחץ עם הנבלה, וכל הנוגע בערל כאילו נוגע במת, שהם בחייהם כמתים ובמיתתם כנבלת בהמה, ואין תפלתם נכנסת לפני הב"ה, שנ' לא המתים יהללו יה, אבל ישראל שהם נמולים תפלתם נכנסת לפני הב"ה כריח ניחוח,

ספר האשכול (אלבק) הלכות מילה דף קט עמוד ב וכל מי שהוא אוכל עם ערל כאלו אוכל בשר שקץ, וכל הרוחץ עם ערל כאלו רוחץ עם נבלה, וכל הנוגע בערל כאלו נוגע במת, שהם בחייהם נקראים מתים, ובמותם כנבלת בהמה, ואין תפלתם נכנסת לפני הקב"ה לריח שנאמר ואנחנו נברך וגו' הרי הרמב"ם היה רופא, ואת מי ריפא במצרים? ומה על כל "הצדיקים" בחוץ לארץ, עם מי עשו עסקים? ובמיוחד באירופה? ששם הגויים היו בטוח ערלים? כי על יהודים בני המזרח עוד אפשר לסנגר, כי חיו עם מוסלמים שהם נימולים.

הרמב"ם הגיע לארץ ישראל לאחר שברח מספרד למרוקו, ישב בארץ תקופה ולאחר שלא מצא איך להתפרנס ירד לארץ מצרים, איך ירידתו מסתדרת עם הפס' הבאים?

ירמיהו יז (ה) כֹּה אָמַר יְהֹוָה אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן יְהֹוָה יָסוּר לִבּוֹ:(ו) וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב:(ז) בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהֹוָה וְהָיָה יְהֹוָה מִבְטַחוֹ:--- (ח) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא <ירא> יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי:(ט) עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ:(י) אֲנִי יְהֹוָה חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ <כדרכו> כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו:

דברים כח (א) וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:(ב) וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:(ג) בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה:(ד) בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ:(ה) בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ:(ו) בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ:(ז) יִתֵּן יְהֹוָה אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ:(ח) יְצַו יְהֹוָה אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:(ט) יְקִימְךָ יְהֹוָה לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו:(י) וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְהֹוָה נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ:(יא) וְהוֹתִרְךָ יְהֹוָה לְטוֹבָה בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ:(יב) יִפְתַּח יְהֹוָה לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה:(יג) וּנְתָנְךָ יְהֹוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת:(יד) וְלֹא תָסוּר מִכָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם יָמִין וּשְׂמֹאול לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם:

(טו) וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ:(טז) אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה:(יז) אָרוּר טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ:(יח) אָרוּר פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ:(יט) אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ:(כ) יְשַׁלַּח יְהֹוָה בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה אֶת הַמְּהוּמָה וְאֶת הַמִּגְעֶרֶת בְּכָל מִשְׁלַח יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד אֲבָדְךָ מַהֵר מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי:(כא) יַדְבֵּק יְהֹוָה בְּךָ אֶת הַדָּבֶר עַד כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:(כב) יַכְּכָה יְהֹוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ:(כג) וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל:(כד) יִתֵּן יְהֹוָה אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ:(כה) יִתֶּנְךָ יְהֹוָה נִגָּף לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד תֵּצֵא אֵלָיו וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים תָּנוּס לְפָנָיו וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ:(כו) וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד:(כז) יַכְּכָה יְהֹוָה בִּשְׁחִין מִצְרַיִם ובעפלים וּבַטְּחֹרִים וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא:(כח) יַכְּכָה יְהֹוָה בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב: (כט) וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ: (ל) אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר ישגלנה יִשְׁכָּבֶנָּה בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ:(לא) שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ חֲמֹרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ וְלֹא יָשׁוּב לָךְ צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ:(לב) בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ:(לג) פְּרִי אַדְמָתְךָ וְכָל יְגִיעֲךָ יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ וְהָיִיתָ רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל הַיָּמִים: (לד) וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה:(לה) יַכְּכָה יְהֹוָה בִּשְׁחִין רָע עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הַשֹּׁקַיִם אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ:(לו) יוֹלֵךְ יְהֹוָה אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן:(לז) וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְנַהֶגְךָ יְהֹוָה שָׁמָּה:(לח) זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה:(לט) כְּרָמִים תִּטַּע וְעָבָדְתָּ וְיַיִן לֹא תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר כִּי תֹאכְלֶנּוּ הַתֹּלָעַת:(מ) זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ:(מא) בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא יִהְיוּ לָךְ כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי:(מב) כָּל עֵצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל: (מג) הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה:(מד) הוּא יַלְוְךָ וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב:(מה) וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ:(מו) וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:(מז) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל:(מח) וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְהֹוָה בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ:(מט) יִשָּׂא יְהֹוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ:(נ) גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן:(נא) וְאָכַל פְּרִי בְהֶמְתְּךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ אֲשֶׁר לֹא יַשְׁאִיר לְךָ דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַד הַאֲבִידוֹ אֹתָךְ:(נב) וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהוֹת וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן בְּכָל אַרְצֶךָ וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ בְּכָל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָךְ:(נג) וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ:(נד) הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ וְהֶעָנֹג מְאֹד תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ וּבְיֶתֶר בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתִיר:(נה) מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל מִבְּלִי הִשְׁאִיר לוֹ כֹּל בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ:(נו) הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ:(נז) וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד כִּי תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר כֹּל בַּסָּתֶר בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ:(נח) אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתוּבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:(נט) וְהִפְלָא יְהֹוָה אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלוֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים:(ס) וְהֵשִׁיב בְּךָ אֵת כָּל מַדְוֵה מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ מִפְּנֵיהֶם וְדָבְקוּ בָּךְ:(סא) גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם יְהֹוָה עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ:(סב) וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:(סג) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְהֹוָה עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ יְהֹוָה עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:(סד) וֶהֱפִיצְךָ יְהֹוָה בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן:(סה) וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְהֹוָה לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ:(סו) וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ:(סז) בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה:(סח) וֶהֱשִׁיבְךָ יְהֹוָה מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה:(סט) אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב:

איך מסתדר הרמב"ם עם הנאמר בחלק הבא?

דברים רבה פרשה ז ד לשמור ולעשות את כל מצותי אמר רבי שמעון בן חלפתא כל מי שלמד דברי תורה ואינו מקיים עונשו חמור ממי שלא למד כל עיקר למה"ד(למה הדבר דומה) למלך שהיה לו פרדס הכניס לתוכו שני אריסים אחד היה נוטע אילנות ומקצצן ואחד לא היה נוטע כל עיקר ולא מקצצן על מי המלך כועס לא על אותו שהיה נוטע ומקצצן כך כל מי שלמד דברי תורה ואינו מקיים אותה עונשו חמור ממי שלא למד כל עיקר מנין שנאמר (ישעיה כו) יוחן רשע בל למד צדק אבל אם למד ולא קיים אינו נחנן הוי לשמור ולעשות את כל מצותי.

האם להרמב"ם היה פטור מהמשנה ומהגמרא?

משנה מסכת סנהדרין פרק י (א) כָּל יִשְֹרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵֹה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, וְאֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, וְאַפִּיקוֹרוֹס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף הַקּוֹרֵא בִסְפָרִים הַחִיצוֹנִים, וְהַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְאוֹמֵר (שמות טו) כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַֹמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִֹים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף הַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו: 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צ עמוד א משנה. כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר +ישעיהו ס+ ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס. רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה ואומר +שמות ט"ו+ כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך. אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו. שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להן חלק לעולם הבא. שלשה מלכים: ירבעם, אחאב, ומנשה. רבי יהודה אומר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר +דברי הימים ב' ל"ג+ ויתפלל אליו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו. אמרו לו: למלכותו השיבו, ולא לחיי העולם הבא השיבו. ארבעה הדיוטות - בלעם, ודואג, ואחיתופל, וגחזי. איזה ספרים נחשבים כספרים חיצוניים? ומה יהיה על כל ה"חכמים" שקראו את ספרות יוון? האם להרמב"ם שקרא את כתבי אריסטו היה היתר? האם ספרי הרמב"ם נחשבים כספרות חיצונית? 

ר' עובדיה מברטנורא מסכת סנהדרין פרק י משנה א בספרים החיצונים - ספרי מינים, כגון ספרי אריסט"ו היוני וחביריו. ובכלל זה הקורא בספר דברי הימים של מלכי נכרים ובשירים של עגבים ודברי חשק שאין בהם חכמה ולא תועלת אלא איבוד זמן בלבד: איך מסתדר הרמב"ם עם המשנה והפרשנות של ר' עובדיה מברטנורא? שהרי הרמב"ם קרא את כתביו של אריסטו?

רי"ף מסכת סנהדרין דף יט עמוד ב כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים וגו' ואלו שאין להם חלק לעוה"ב האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורוס רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו' אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו:

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מט עמוד ב ושלא ילמד את בנו יוונית. ת"ר: כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלין להן תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להם בחכמת יוונית, אמר להן: כל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר, כיון שהגיע לחצי חומה, נעץ צפרניו נזדעזעה א"י ארבע מאות פרסה. אותה שעה אמרו: ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית;

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פב עמוד ב אין מגדלין חזירים בכל מקום. תנו רבנן: כשצרו בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ. ובכל יום היו משלשים להם בקופה דינרין, והיו מעלים להם תמידין. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, אמר להם: כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכם. למחר שילשלו דינרין בקופה, והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו: ארור האיש שיגדל חזירים, וארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית. ועל אותה שעה שנינו: מעשה שבא עומר מגנות הצריפין, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר. וחכמת יוונית מי אסירא? והתניא, אמר רבי: בארץ ישראל דף פג עמוד א לשון סורסי למה? או לשון הקדש או לשון יונית! וא"ר יוסי: בבל לשון ארמי למה? או לשון הקדש או לשון פרסי! אמרי: לשון יוני לחוד, חכמת יונית לחוד. וחכמת יונית מי אסירא? והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רשב"ג: +איכה ג'+ עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי - אלף ילדים היו בבית אבא, חמש מאות מהם למדו תורה, חמש מאות למדו חכמת יונית, ולא נשתייר מהם אלא אני כאן ובן אחי אבא בעסיא! אמרי: שאני בית רבן גמליאל, שהיו קרובים למלכות; וכדתניא: המספר קומי הרי זה מדרכי האמורי, אבטולמוס בר ראובן התירו לו לספר קומי, מפני שהוא קרוב למלכות; של בית רבן גמליאל התירו להם לספר בחכמת יונית, מפני שקרובים למלכות.

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) רבינו הקדוש עמוד 509  (ק"ו) אמר ר' יוחנן ג' גזרות גזרו חכמים, שלא יגדל אדם חזירים בשום מקום ולא ילמד אדם את בתו יונית ואסור לו שילמד יונית (מנחות ס"ד). אסור ללמוד יוונית?

וממי קיבל ה"חכם" הרמב"ם פטור ללמוד שפה יוונית או חוכמה יוונית?

ואם אסור ללמוד יוונית איך הבינו מה כתב אריסטו, או שאולי הוא כתב בעברית ואז מותר ללמוד את חוכמתו?

בתוכנת חיפוש למילה אריסט"ו בשו"ת בר אילן בספר מורה נבוכים נמצאו כ-130 תוצאות,

מורה הנבוכים פרק ה  (עמוד ל) (הוצאת מוסד הרב קוק – ירושלים תשל"ב)

כאשר בא ראש הפילוסופים(אריסטו), הרמב"ם קורא לאריסטו ראש הפילוסופים? איך הבין הרמב"ם שאריסטו הוא ראש הפילוסופים אם לא למד יוונית וקרא את כתביו וכתבי האחרים?

ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מט כמו שבארנו בהלכות איסורי ביאה, ושם ביארנו שאין מותר בתורתנו להרהר במשגל כלל, וגם לעורר הקושי כלל, ושהאדם כשיתקשה מבלתי כונה ראוי לו שישיב רעיוניו למחשבה אחרת, וישתכל בדבר אחר עד שיסור הקושי, אמרו החכמים ז"ל במוסריהם המשלימים החסרים, בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם ברזל הוא נמוח, ואם אבן הוא מתפוצץ, שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע, הוא אומר לבנו דרך מוסר כשתתקשה ותכאב, לך לבית המדרש ותקרא וחלוק ושאל וישאלוך יסור ממך הכאב ההוא בלי ספק, ותמה מאמרו מנוול, כי זה באמת נוול גדול הוא. ואין המוסר הזה מצד התורה לבד, כי הענין הזה גם כן אצל הפילוסופים, כבר הודעתיך דברי אריסט"ו בלשון אמר, זה החוש אשר הוא חרפה לנו, ר"ל חוש המשוש, המביא לבחור המאכל והמשגל, והוא קורא בספריו האנשים הבוחרים המשגל ואכילת מיני התבשילים, הפחותים, וירחיב פה ויאריך לשון בגנותם ובפחיתותם ויתלוצץ עליהם, ימצא זה בספר המדות אשר לו,

ספר מורה הנבוכים חלק ראשון פרק נא הוצרכו אנשי החכמה להעמיד הדברים ההם הגלוים, ולבטל מציאות הדברים ההם הנחשבים, כמו שנמצא אריסטו יקיים התנועה בעבור שהורחקה,

ספר מבחר הפנינים יט - שער ההנהגה

(א) אמר החכם ההנהגה הטובה שבמדות מגעת בעליה אל מעלות הרמות והמעשים הטובים:

(ב) ואמר כי אריסטו כתב אל אלכסנדרוס. משול בעם בהטבתך להם תגיע אל האהבה מהם:

(ג) כי מושלך בהם בהטבתך יהיה יותר מתמיד ממה שיהיה בהכרחותך:

(ד) כי אין הקנין קנין הגופות. אך קנין הלבבות:

(ה) ובעוד אשר תקנה הלבבות בהטבתך נוטות הגופות עמהם:

(ו) ודע כי העם כשייכלו לומר, יעשו. השתדל שלא יאמרו. תנצל מאשר יעשו:

(ז) ואמר כשתנהיגו בני אדם הנהיגו נדיבי עם בנחת ובכבוד. והנבלים בהכנעה:

(ח) כי הנדיב כשתכבדהו תקנהו. ואין תקנה לנבלים כי אם בהכנעה ובזיון:

ספר מורה הנבוכים חלק ראשון פרק עא כלל. והנה אפריד לך בזה המאמר פרק בדברי בחדוש העולם אבאר לך בו קצת ראיה על חדוש העולם, ואגיע אל התכלית אשר השתדל עליה כל מדבר, מבלתי שאבטל טבע המציאות ולא אחלוק על אריסט"ו בדבר ממה שהביא עליו המופת כי הראיה אשר הביאו קצת המדברים על חדוש העולם והיא החזקה שבראיותיהם אשר לא הונחה להם עד שבטלו טבע המציאות כולו, וחלקו על כל מה שבארוהו

ספר מורה הנבוכים חלק ראשון פרק עג ההקדמה השלישית ויקבל החלוקה אל לא תכלית, יתחייב בהכרח שיתחלק החלק אשר שמוהו בלתי מתחלק. וכן כשתשים הדרך מדבקת, יתחייב בהכרח התחלק העתה מן הזמן אשר הושם בלתי מתחלק, כמו שבאר אריסט"ו בספר הנקרא השמע הטבעי, ולזה חייבו שהדרך בלתי מתדבק, אבל מחובר מחלקים אליהם תכלה החלוקה, וכן הזמן יגיע אל עתות לא יקבלו החלוקה, והמשל בו שהשעה האחת אל דרך המשל

ספר מורה הנבוכים חלק שני הקדמה הששה ועשרים לא יצוייר איך יתחדשו מתחדשים אין תכלית להם בבא זה אחר סור זה, וכח דבריהם שהוא אצלם מושכל ראשון. ואשר יראה לי שזאת ההקדמה אפשרית לא מחוייבת כמו שאמרו המפרשים לדברי אריסט"ו, ולא נמנעת כמו שיאמרו המדברים, ואין הכונה עתה לבאר ראיות אריסט"ו ולא הראותנו הספק עליו ולא לבאר דעתי בחדוש העולם, אבל הכוונה במקום הזה לזכור ההקדמות אשר נצטרך אליהם

ספר מורה הנבוכים חלק שני פרק א עיון שלישי פילוסופי בזה הענין הלקוח מדברי אריסט"ו ואע"פ שהביאו בענין אחר, וזה סדר המאמר, אין ספק שיש ענינים נמצאים והם אלו הנמצאות המושגות בחוש, ולא ימלט הענין משלשה חלקים והיא חלוקה הכרחית, והוא אם שיהיו הנמצאות כלם בלתי הוות ולא נפסדות, (ג"א או כלם הוות ונפסדות) או יהיו קצתם הוה נפסד, וקצתם בלתי הוה ולא נפסד. אמנם החלק הראשון הוא שקר מבואר, ---  כבר התבאר שא"א בהכרח מבלתי שיהיה נמצא מחוייב המציאות בבחינת עצמו, ולולא הוא לא היה נמצא כלל לא הווה נפסד ולא מה שאינו לא הווה ולא נפסד, אם יש דבר נמצא כן, כמו שיאמר אריסט"ו, ר"ל שאינו הווה ולא נפסד להיותו עלול בעלה מחוייבת המציאות, וזה מופת אין ספק בו ולא מחלוקת ולא דחיה אלא למי שיסכל דרך המופת, אחר כן נאמר כי כל מחוייב המציאות בבחינת

ספר מורה הנבוכים חלק שני פרק ג דע כי אלו הדעות אשר יראה אריסט"ו בסבות תנועות הגלגלים אשר מהם הוציא מציאות שכלים נפרדים, ואע"פ שהם טענות שלא יעמד עליהם מופת, אמנם הם יותר מעטות ספק מכל הדעות שנאמרו ויותר הולכות על סדר מכולם, כמו שיאמר אלכסנדר בספר הנקרא התחלות הכל, והם ג"כ מאמרים מסכימים למאמרים רבים ממאמרי התורה, כל שכן לפי מה שיתבאר במדרשות המפורסמות אשר אין

ספר מורה הנבוכים חלק שני פרק ח מן הדעות יתארו גודל קול השמש בעת מרוצתה כל יום בגלגל, וכן ראוי לכלם. אמנם אריס"טו ימאן זה ויבאר שאין קול להם, ואתה תמצא זה בספר השמים והעולם ומשם תבין זה. ולא תרחיק היות דעת אריסט"ו חולק על דעת החכמים בזה, כי זה הדעת ר"ל היות להם קולות אמנם הוא נמשך אחר האמנת גלגל קבוע ומזלות חוזרים, וכבר ידעת הכרעתם דעת אומות העולם על דעתם בעניני התכונה האלו, והוא

ספר מורה הנבוכים חלק שני פרק יג הדעת השלישי, והוא דעת אריסט"ו והנמשכים אחריו ומפרשי ספריו, וזה שהוא אומר מה שאמרוהו אנשי הכת שקדם זכרה, והוא שלא ימצא בעל חומר מלא חומר כלל, ויוסיף על זה ויאמר כי השמים אינם נופלים תחת ההויה וההפסד בשום פנים, ובאור דעתו בזה הוא זה, יחשוב שזה הנמצא כלו על מה שהיא עליו, לא סר ולא יסור היותו כן, ושהדבר הקיים אשר לא יפול תחת ההויה וההפסד הוא

ספר מורה הנבוכים חלק שני פרק טו כוונתי בזה הפרק לבאר שאריסט"ו אין מופת אצלו על קדמות העולם לפי דעתו, ואינו בזה טועה, ר"ל שהוא עצמו יודע שאין מופת לו על זה, ושהטענות ההם והראיות אשר יאמר אותם, הם אשר יראו ותטה הנפש אליהם יותר, והם יותר מעט ספקות כפי מה שיחשוב אלכסנד"ר, ולא יחשוב באריסט"ו שהוא יאמין שהמאמרים ההם מופת, כי אריסט"ו הוא אשר למד בני אדם דרכי המופת וסתריו --- עליו וגנות דעתו, כי כל מה שהתבאר במופת לא תוסיף אמתתו ולא יחזק האמת בו בהסכים כל החכמים עליו, ולא תחסר אמתתו ולא יחלש האמת בו בחלוק אנשי הארץ כולם עליו. ואתה ג"כ תמצא אריסט"ו יאמר בספר השמים והעולם, כשהתחיל לבאר כי השמים בלתי הווים ולא נפסדים, אמר נרצה עתה שנחקור על השמים ג"כ ונאמר, התראם מתהוים מדבר או בלתי מתהוים מדבר, ואם יפלו תחת

ספר מורה הנבוכים חלק שני פרק כג דע כי וקבוציו, ולא תטה מדעת חדוש העולם כי אם במופת, וזה בלתי נמצא בטבע, ולא ידקדק עוד המעיין בזה המאמר כשאמרתי זה הדבר הספורי לסמוך בו המאמר בחדוש העולם, הנה אמר ראש הפילוסופים אריסט"ו באמהות ספריו מאמרים ספוריים יסמוך בהם דעתו בקדמות העולם, ובכיוצא בזה נאמר באמת לא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלהם, כשהיה הוא סומך דעתו בהזיות הצאבה,

ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק יג הרבה נבוכו ב"ח, וכן באר במקצת הנמצאות שזה מפני זה וכ"ש באברי בעלי חיים, ודע שמציאות זאת התכלית בענינים הטבעיים הביא הפילוסופים בהכרח להאמין התחלה אחת זולת הטבע, הוא אשר יקראו אריסט"ו התחלת שכלית או אלהית, ואשר יעשה זה מפני זה, ודע כי מן הגדולה שבראיות על חדוש העולם למי שמודה על האמת, הוא מה שיעמוד עליו המופת בנמצאות הטבעיות, כי לכל דבר מהם תכלית

ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק יז דעת אפיקורוס, והוא ג"כ אומר בחלקים, ורואה שהם מתערבים כאשר יזדמן ויתהוה מהן מה שיקרה, וכבר אמרו זה הדעת הכופרים מישראל, והם הנאמר עליהם כחשו בה' ויאמרו לא הוא, וכבר באר אריסט"ו במופת שקרות זה הדעת, ושהדברים כלם אי אפשר היותם במקרה, אבל יש מסדר ומנהיג להם, וכבר דברנו מזה מעט במה שקדם:

ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק יז והדעת הה' מין האדם לבד, וזה המין לבדו הוא אשר כל עניני אישיו ומה שישיגם מטוב או רע נמשך אחר הדין, כמו שאמר כי כל דרכיו משפט, אבל שאר בעלי חיים וכל שכן הצמחים וזולתם, דעתי בהן דעת אריסט"ו, לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה בו, ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזרה מאת השם ורצונו האישי עתה, ולא זה הרוק אשר רקק אותו ראובן התנועע עד שנפל על זה היתוש במקום מיוחד --- אותו ראובן התנועע עד שנפל על זה היתוש במקום מיוחד והרגו בגזרת השם, ולא שזה הדג שחטף ובלע זאת התולעת מעל פני המים ברצון אלהי אישי, אבל אלו כלם אצלי במקרה גמור כמו שחושב אריסט"ו. ואולם ההשגחה האלהית לפי דעתי ולפי מה שאני רואה, היא נמשכת אחר השפע האלהי, והמין אשר נדבק בו השפע ההוא השכלי, עד ששב בעל שכל ונגלה לו כל מה שהוא גלוי לבעל שכל, --- ונתתי פני באיש ההוא, וזה הרבה, וכל מה שבא מעניני אברהם יצחק ויעקב עליהם השלום ראיה גמורה שההשגחה האישית נמצאת בבני אדם, אמנם שאר אישי בעלי חיים הענין בהם כמו שיראה אריסט"ו באין ספק, ומפני זה היתה שחיטתם מותרת וגם מצווה בה, והותר להשתמש בהן בתועלותינו ככל אשר נרצה. והראיה על היות שאר בעלי חיים בלתי מושגח בהן רק במין ההשגחה אשר זכר