"חכמים" והלכות?

משנה מסכת אבות פרק ג (יד) הוּא(רַב עֲקִיבָא) הָיָה אוֹמֵר, חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט), כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָֹה אֶת הָאָדָם. חֲבִיבִין יִשְֹרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד), בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. חֲבִיבִין יִשְֹרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד), כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ: על איזה "אדם" מדבר עקיבא? האם כוונת עקיבא "כל אדם" או שכוונתו רק אדם מבני ישראל? הרי לפי הכתוב במשנה זו כוונתו "כל אדם" ולא רק ישראל, מפני שבהמשך הוא אומר שלישראל נודעת חיבה יתרה, אם הייתה כוונתו רק לישראל ב"אדם", מה עניין חיבה יתרה לישראל? האם כאשר כוונת עקיבא ל"כל אדם" הוא בעצם אינו מקבל את הגמרא הבאה? תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סא עמוד (א) תניא, וכן היה ר"ש(רבי שמעון) בן יוחאי אומר: [עמוד א] קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל, שנא': +יחזקאל ל"ד+ ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם.

בראשית ה (א) זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ:(ב) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם: רמב"ן וטעם ויקרא את שמם אדם - מפני ששם אדם כלל לכל המין האנושי, הזכיר כי האלהים קרא הזוג הראשון בשם זה, מפני שכולם בהם בכח, ועליהם הוא אומר "זה ספר תולדות אדם": האם הרמב"ן אינו מקבל את הגמרא? הרי הוא טוען שאדם הוא לכלל המין האנושי,

מלאכי ב (י) הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ: מצודות דוד הלוא אב אחד לכולנו - עתה חזר להוכיחם עוד בדבר אחר שבה הוא סבה שלא יתרצה ה' בקרבנותיה' והוא הבגידה שבגדו בנשותיהם הכשרות כאשר יאמר בענין ופתח ואמר הלא אב אחד לכלנו כי כלנו בני אדם הראשון אנחנו ויש לנו קירבה מפאת הגוף והלא אל אחד בראנו ר"ל הלא נפשות הישרים אצולות מאתו ממקור מחצבת הקדש ויש א"כ לנו קורבה מפאת הנפש. מדוע - ר"ל ובהיות כן מדוע נבגד איש באחיו ר"ל באשתו שיש לו אחוה עמה מפאת הגוף ומפאת הנפש כי כשעלו מן הגולה שזפתן השמש ונשחרו ונמאסו בעיני בעליהן ונשאו עליהן נשים נכריות והוכיחם הנביא על זה ואמר מדוע נבגד בהן לחלל עוד בהבגידה ההיא את ברית אלהינו כי התורה אסרה זאת הדבר הזה קבלנו בברית בכללות כל דברי התורה: האם כולנו בני אדם, הראשון? האם גם הגויים? איך מסתדרת הגמרא הבאה הטוענת שהכול ניתן בסיני מהאלוהים למשה כולל הגמרא? תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הרי איך מסתדרת הגמרא בינה לבין עצמה, עם זה שנאמר במקום אחר בגמרא, שהגויים עובדי האלילים ואינם נקראים אדם? האם עקיבא הרמב"ן והמצודות דוד אינם מקבלים שהגמרא משמים?

בדברי הימים א א (א) אָדָם שֵׁת אֱנוֹשׁ:(ב) קֵינָן מַהֲלַלְאֵל יָרֶד:(ג) חֲנוֹךְ מְתוּשֶׁלַח לָמֶךְ:(ד) נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת: מדוע מספר לנו כותב התנ"ך על משפחת האדם, ומאין תחילתה, אם משפחת ה"אדם" מתחילה באברהם? תהילים ד (ג) בְּנֵי אִישׁ עַד מֶה כְבוֹדִי לִכְלִמָּה תֶּאֱהָבוּן רִיק תְּבַקְשׁוּ כָזָב סֶלָה: רש"י בני איש - בני אברהם יצחק ויעקב הקרוים איש, באברהם נאמר (בראשית כ) השב את אשת האיש, ביצחק נאמר (בראשית כד) מי האיש הלזה ביעקב נאמר (בראשית כה) איש תם.

במורה הנבוכים חלק שלישי פרק יג ואומרו איש כאומרו אדם, כי פעמים יקרא המין האנושי איש,

במדבר יט (יא) הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים: אבן עזרא לכל נפש אדם - יהודי או עכו"ם. אדם - ולא בהמה.

לאחר שראינו ש"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" אומרים שכול בני האדם נבראו בצלם, למרות הגמרא ורש"י, אם כך: איך אפשר לקבל את ההלכות הבאות, לגבי בני אדם אחרים, שנבראו בצלם?

                                               שור שהרג אדם

רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק י הלכה (א) שור שהמית את האדם בכל מקום בין גדול בין קטן בין עבד בין בן חורין אחד תם ואחד מועד הרי זה נסקל, ואם המית את הגוי פטור כדיניהם: הלכה (ב) ואחד השור ואחד שאר בהמה חיה ועוף שהמיתו הרי אלו נסקלין. מה בין תם שהרג את האדם למועד שהרג, שהתם פטור מן הכופר והמועד חייב בכופר ובלבד שיהיה מועד להרוג: ויקרא כ (כג) וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם: ויקרא יח (ג) כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ:

דברים ד (ו) וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה:(ז) כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיהוָֹה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו:(ח) וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: איך מסתדרת הלכה זו? הרי אם אתה דן את הגוי לפי החוק שלו, איך ידע הגוי שהחוקים שלך צדיקים? מה פירוש לא תלכו בחוקות הגוי? איך פספס עקיבא את ההלכות האלה, כשהוא עצמו אומר חביב אדם שנברא בצלם? וכוונתו לכל אדם? מה עם הרמב"ן מצודת דוד והרמב"ם במורה נבוכים, והאבן עזרא, איך לא הבינו הם שהלכה זו יש בה "סתירה" בלשון המעטה, אם לא פשע נגד האנושיות?

רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות פרק י הלכה (ט) גוי שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד, וכן גוי ששבת אפילו ביום מימות החול, אם עשאהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו, כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע, ואם עסק בתורה, או שבת, או חדש דבר, מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה אבל אינו נהרג: הנוצרים לומדים תנ"ך ומכירים בתנ"ך כספר קדוש, האם כל הנוצרים חייבים מיתה, וזאת מפני שהנוצרים נחשבים כעובדי אלילים לפי ההלכה? לאחר קריאת הלכה זו נדמה כביכול אם כך: מה הפלא שהקדימו "הגויים" את ישראל? באינקוויזיציה? ואנטישמיות? האם כביכול נראה שלמדו הגויים מִ"דִּין רודף"? ולכן הקדימו את עם-ישראל ושחטו בעם היהודי? או ש/למדו מִדִּין "הקם להורגך השכם להורגו", לפי ההלכה הבאה הדִּין גמיש, ואפשר לדון אדם לפי איזה חוק שתרצה, שלו או שלך?

רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות פרק י הלכה (יב) שני גויים שבאו לפניך לדון בדיני ישראל, ורצו שניהן לדון דין תורה דנין, האחד רוצה והאחד אינו רוצה אין כופין אותו לדון אלא בדיניהן, היה ישראל וגוי אם יש זכות לישראל בדיניהן דנין לו בדיניהם, ואומרים לו כך דיניכם, ואם יש זכות לישראל בדינינו דנין לו דין תורה ואומרים לו כך דינינו, ויראה לי שאין עושין כן לגר תושב אלא לעולם דנין לו בדיניהם, וכן יראה לי שנוהגין עם גרי תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל, שהרי אנו מצווין להחיותן שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, וזה שאמרו חכמים אין כופלין להן שלום בגויים לא בגר תושב, אפילו הגויים צוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום, הרי נאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, ונאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום:

איך מסתדר הסיפור על הגוי שבא לבית שמאי ובקש ללמוד תורה על רגל אחת, הרי היו צריכים להורגו, אם כך: מדוע פוטר אותו הלל הזקן ב"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"? הרי דינו של הגוי הרוצה ללמוד תורה מוות?

איך מסתדר הסיפור הזה של הלל הזקן והגוי עם ההלכה הבאה?

רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק יב הלכה (טו) ואסור להשיא עצה טובה לגוי או לעבד רשע, ואפילו להשיאו עצה שיעשה דבר מצוה והוא עומד ברשעו אסור, ולא נתנסה דניאל אלא על שהשיא עצה לנבוכדנצר ליתן צדקה שנאמר (דנייאל ד, כד) להן מלכא מלכי ישפר עלך:

ויקרא יח (ג) כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ:

ויקרא כה (לח) אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים: רש"י אשר הוצאתי וגו' - והבחנתי בין בכור לשאינו בכור אף אני יודע ונפרע מן המלוה מעות לישראל ברבית ואומר של נכרי הם ד"א אשר הוצאתי אתכם מאמ"צ ע"מ שתקבלו עליכם מצותי אפי' הן כבדות עליכם: לתת לכם את ארץ כנען - בשכר שתקבלו מצותי: להיות לכם לאלהים - (ת"כ) שכל הדר בארץ ישראל אני לו לאלהים וכל היוצא ממנה כעובד ע"א(עבודת אלילים): השאלה המתבקשת כאן היא: היכן חיו רש"י הרמב"ם הבעש"ט וכל ה"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"? מי מנע מהם לעלות/להגיע לארץ? אפילו הסיפור על גירוש ספרד ממחיש עד כמה אנשים אלה לא היו חכמים, הרי אם כבר גירשו אותם מדוע לא עלו/הגיעו לארץ ישראל? הרי מי מנע זאת מהם? איך הרמב"ם כשהגיע לארץ ראה שאין פרנסה, וירד למצרים, במקום לסמוך על האלוהים?

מה פירוש כל היוצא מארץ ישראל כעובד עבודת אלילים? הרי הרמב"ם שהיה בארץ, ויצא למצרים, לְמָה נחשב? נחמן מברסלב שהיה בארץ, ויצא חזרה לרוסיה לְמָה נחשב? או שפירושים אלה מתאימים את עצמם לפי מידת "חברותו" של האדם ב"כנופית" "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"?

איך מסתדר הנאמר בחלק הבא? בדברים רבה פרשה ז ד לשמור ולעשות את כל מצותי אמר רבי שמעון בן חלפתא כל מי שלמד דברי תורה ואינו מקיים עונשו חמור ממי שלא למד כל עיקר למה"ד(למה הדבר דומה) למלך שהיה לו פרדס הכניס לתוכו שני אריסים אחד היה נוטע אילנות ומקצצן ואחד לא היה נוטע כל עיקר ולא מקצצן על מי המלך כועס לא על אותו שהיה נוטע ומקצצן כך כל מי שלמד דברי תורה ואינו מקיים אותה עונשו חמור ממי שלא למד כל עיקר מנין שנאמר (ישעיה כו) יוחן רשע בל למד צדק אבל אם למד ולא קיים אינו נחנן הוי לשמור ולעשות את כל מצותי.