"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"? אין להוציא מקרא מפשוטו אלא אם הוא נגד המושכל והמוחש שהוכח, (מורה נבוכים עמ' שנז)

על פרשנות

פרשנות לרוב מלמדת על האיש שכתב אותה, יותר מאשר על מי שהיא נכתבה עליו.

פרשנות לרוב מלמדת על הכותב אותה, יותר מאשר על הכתוב שאליו היא מתייחסת(הפרשנות).

אם כך: איך הגיעו כל כך הרבה פרשנויות למקרא?

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף כד עמוד א אמר רבא: אע"ג(אף על גב) דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו,

רש"י בראשית לז (יז) נסעו מזה - הסיעו עצמן מן האחוה: נלכה דתינה - לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. ולפי פשוטו שם מקום הוא, ואין מקרא יוצא מדי פשוטו: איך מסתדר פירוש רש"י לפס' הזה עם הקביעה "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" הרי רש"י בפירושו כאן על המילים "נסעו מזה", מפרש שלא נסעו ממש, אלא נסעו מהאחווה, מהשלום בין האחים, איך צמד המילים "נלכה דתינה" הפך להולכים לחפש דרך נוכלות להמיתך? איך אפשר לאחר הפירושים האלה לרשום ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"? איך יכול רש"י לתת את הפירוש הבא שלו ברש"י שמות יב (ב) החדש הזה - הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי: הזה - נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש. וכיצד הראהו, והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום, שנאמר (שמות ו כח) ויהי ביום דבר ה', (ויקרא ז לח) ביום צותו, (במדבר טו כג) מן היום אשר צוה ה' והלאה, אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו עם חשכה:

הנה מה שאומר נכדו של רש"י הרשב"ם בראשית לז (ב) אלה תולדות יעקב - ישכילו ויבינו אוהבי שכל מה שלימדונו רבותינו כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אף כי עיקרה של תורה באת ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט ההגדות וההלכות והדינין על ידי אריכות הלשון ועל ידי שלשים ושתים מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ועל ידי שלש עשרה מידות של ר' ישמעאל. והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא, ולפי שאמרו חכמים אל תרבו בניכם בהגיון, וגם אמרו העוסק במקרא מדה ואינה מדה העוסק בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו, ומתוך כך לא הורגלו כל כך בפשוטן של מקראות, וכדאמ' במסכת שבת הוינא בר תמני סרי שנין וגרסינ' כולה תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ב"ר(בן רב) מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום. ועתה יראו המשכילים מה שפירשו הראשונים: אם היה זמן לרש"י הוא היה משנה את פירושיו?

אלה תולדות יעקב - אלה מקראות ומאורעות שאירעו ליעקב. והנה זה הבל הוא. כי כל אלה תולדות האמור בתורה [ובנביאים] ובכתובים יש מהם שמפרשים בני האדם ויש מהם רבים שמפרשים בני בנים, כאשר פירשתי באלה תולדות נח. למעלה בפרשת בראשית כת' ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם ואת חם ואת יפת, ואחרי כן מפרש כי העולם חטאו ונח מצא חן, ואחרי כן מפרש אלה תולדות נח בני בניו, היאך? כי שלשה בנים היו לו וציוה הק' להכניסם בתיבה י"ב חודש, ובצאתם ויולדו להם בנים אחרי המבול עד שעולים לשבעים בנים שהיו שבעים אומות, כדכת' מאלה נפרדו וגו'. וכן בעשו פרשה ראשונה מפרש בני עשו שנולדו לו במקום אביו, ואחרי כן וילך אל ארץ וגו' וישב לו בהר שעיר וכל הפרשה וכת' אלה תולדות עשו אבי אדום בהר שעיר, וכל פרשה שנייה זאת בבני עשו. וכשם שמצינו בעשו שפירש שבניו נולדו במגורי אביו קודם שהלך אל ארץ מפני יעקב, ובני בניו נולדו בהר שעיר - כן ביעקב למעלה כת' ויהיו בני יעקב שנים עשר וגו', ומפרש לבסוף אלה בני יעקב אשר ילד לו בפדן ארם ויבא [יעקב] אל יצחק אביו וגו', הרי פיר' בניו של יעקב והיכן נולדו כאשר עשה בבני עשו, ועתה כותב אלה תולדות יעקב, בני בניו שהיו שבעים והיאך נולדו. כיצד? יוסף בן שבע עשרה שנה ונתקנאו בו אחיו ומתוך כך ירד יהודה מאת אחיו והיו לו בנים בכזיב ובעדולם שלה ופרץ וזרח, ונתגלגל הדבר שיוסף הורד מצרימה ונולדו לו במצרים מנשה ואפרים ושלח יוסף בשביל אביו וביתו עד שהיו שבעים. וכל זה היה צריך משה רבנו לכתוב שעל זה הוכיחם בשבעים נפש ירדו אבותיך וגו':

דברים ד (א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם:(ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם דברים יג (א) אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ: האם "כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה" אינו כולל את כל המצוות שציווה משה?

בראשית ג (ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל:(ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן: רש"י: ולא תגעו בו - הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר(משלי ל ו) אל תוסף על דבריו: משלי ל (ה) כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹ:(ו) אַל תּוֹסְףְ עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ: קהלת ג (יג) וְגַם כָּל הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְרָאָה טוֹב בְּכָל עֲמָלוֹ מַתַּת אֱלֹהִים הִיא:(יד) יָדַעְתִּי כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו: רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה (א) דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי, ולא גירעון ולא תוספת, שנאמר "את כל הדבר אשר אנוכי מצוה אתכם, אותו תשמרון לעשות - לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו" (דברים יג, א); ונאמר "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כט, כח). הא למדת שכל דברי תורה, מצווין אנו לעשותן עד עולם; וכן הוא אומר "חוקת עולם לדורותיכם" (ויקרא כג, יד), ונאמר "לא בשמיים, היא" (דברים ל, יב). הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר, מעתה: הלכה (ב) לפיכך אם יעמוד איש, בין מישראל בין מן האומות, ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה, או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצוות לפי זמן היו - הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה; ומיתתו בחנק, על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא ציווהו, שהוא ברוך שמו ציווה למשה שהמצוה הזאת "לנו ולבנינו עד עולם" (דברים כט, כח) ו"לא איש אל ויכזב" (במדבר כג, יט)

רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות פרק יא הלכה (ג) ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת, ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן, וכל המוסיף או גורע או שגילה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן, הרי זה ודאי בדאי רשע ואפיקורוס: כתב ולא ידע מה שכתב? הרי ה"תושב"ע" היא תוספת או גרעון, ואם "ירדה תורה לסוף דעתו של האדם" הרי כל חידוש של "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" מראה שלא ירדה תורה לסוף דעתו של האדם, הרי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" עשו גדר שתורה לא חייבה, אם "דיני התורה אינם אלא עצות מרחוק מגדול העצה, לתקן הדעות וליישר כל המעשים" הרי שה"רחוק גדול העצה" לא נתן את כל תבונתו על עצותיו, שהרי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" הוסיפו גדר לעצותיו, "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" שהאשימו את חוה בחטא התוספת בראשית ג (ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל:(ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן: רש"י ולא תגעו בו - הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר (משלי ל ו) אל תוסף על דבריו: "הוסיפה ולכן באה לידי גרעון"? הרי חטאו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" עצמם באותו חטא.

דברים ה (כז) וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ:(כח) וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל:(כט) בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן:

 

פשט של מקרא והדרש

פשוטו של מקרא המציאות והדרש (מספר האגדה ומהותה עמ' 19 שכתב אברהם קורמן)

הגאונים ר' שמואל הנגיד הרמב"ם ובנו ר' אברהם, הדגישו, כבר בזמנם שפשוטו של מקרא קרוב יותר בתיאור המציאות מאשר דרשות רחוקות, גם בדורות מאוחרים נשמעו דברים כאלה, אצטט קטע מצוואתו של ר' פנחס מתלמידי הגר"א "לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד ואל תדייק לשים בזכרונך דרשות ומדרשים שהביא רש"י על איזה פסוק והעיקר שתדייק במקום שצריך להבין פשוטו של מקרא ושים בדעתך שרצונך ללמוד מקרא ולא מדרש ואם אתה רוצה ללמוד מדרש למוד בפני עצמו ומה למדרש אל פשוטו של המקרא ובזה נואלו בני עמנו שע"י המדרשות אינם יודעים המקרא ואינם בקיאים בו יותר ויותר קרוב תשאלהו איזה פסוק ויאמר לך הדרש ולא ידע ולא יבין הפשט והכל בשביל הדרשות שמבלבלין אותו" (מצוטט ע"י ר' מ טרופר שפרסמם ב"שדה חמד"  תשרי חשון תשמא עמ 61 )

ר'  יעקב עמדין (יעב"ץ 1697 - 1776) קנאי בן קנאי וממשיך דרכו של אביו ה"חכם צבי" לא היסס לצאת חוצץ נגד גדולי ישראל שקדמו לו והביע את דעתו על דרשות ואגדות המוזכרות בספרי חז"ל והזוהר בין היתר כתב "אל יבטח אדם בכל אשר ימצא כתוב על ספרי אחרונים וגם ראשונים אף אם יצאו הדברים באמת ומצינו אפילו בתלמוד וגם בספר הזוהר ובמדרשים שהכניסו המעתיקים דברים קשים וגליונות משובשים כנודע לרוב" (בהקדמה לספרו "מור וקציעה" על טור או"ח)

"אין ספק אצלי- הוא גם כותב- שעם כל שבחו של ספר הזוהר הנה לא נמלט מבוא בקרבו דברים אין להם שחר אולי הסופרים מעתיקי הספר בחשאי המה שתו עליו נוספות סיגים מצופות ונקראים ע"ש ספר הזהר בזיוף אך את זה אני אומר בטח איך שיהי נבלעו בחיבור הלז דברים ממחברים רבים אחרונים ומאוחרים מאוד ("מטפחת ספרים" מהדורת תרל עמ 2-3 )

ישעיהו נב (יג) הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאד:(יד) כַּאֲשֶׁר שָׁמְמוּ עָלֶיךָ רַבִּים כֵּן-מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם:(טו) כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים עָלָיו יִקְפְּצוּ מְלָכִים פִּיהֶם כִּי אֲשֶׁר לֹא-סֻפַּר לָהֶם רָאוּ וַאֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ הִתְבּוֹנָנוּ: זה מה שאומר ישעיהו הנביא על הסיפורים שלא סופרו, וכל השמועות שלא נשמעו, אם לא סופרו ולא נשמעו מהיכן הופיעו? כל סיפורי האגדה ומעשיות של "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם". 

על דברי האגדה והמדרשים (האגדה ומהותה עמ 219 ) (טלפון שבור)

עלינו לדעת את דרך התהוותם של ספרי המדרש ודברי האגדה שבתלמוד שהגיעו לידנו הדברים לא הועלו על הכתב בעת שנאמרו ובהקשר למה שנאמרו רוב הדרשות נדרשו בשבתות ובחגים כדי לעורר את הציבור הן נאמרו לרגל אירוע מסוים כדי לעורר את השומעים כדי להחדיר את הדברים בלב השומעים קישר הדורש את דרשתו עם פסוקי המקרא שהיו שגורים בפי כל

הדברים עברו גלגולים רבים ומכאן הנוסחאות הרבות והשונות של אותן הדרשות או אותן האגדות

"ראב"ע יסוד מורא וסוד תורה"

"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" והדרש הוא תוספת טעם. והדורות הבאים שמו כל דרש עיקר ושורש, כרב שלמה ז"ל(רש"י) שפירש התורה ונביאים וכתובים על דרך דרש והוא חושב, כי הוא על דרך פשט, ואין בספריו פשט רק אחד מני אלף, וחכמי דורינו יתהללו באלו הספרים". הועתק מספר "ראב"ע יסוד מורא וסוד תורה" שכתב אבי דר' יוסף כהן בהוצאת אוניברסיטת בר אילן עמ' 36- 35  

אבן עזרא שמות יג (ט) (הפירוש הארוך) והיה לך יש חולקין על אבותינו הקדושים, שאמר כי לאות ולזכרון, על דרך כי לוית חן הם לראשך, וענקים לגרגרותיך (משלי א, ט), גם וקשרתם לאות על ידיך (דבר' ו, ח) כמו קשרם על לוח לבך תמיד (משלי ו, כא), גם וכתבתם על מזוזות ביתך (דבר' ו, ט), כמו כתבם על לוח לבך (משלי ג ג). ומהו שיהיה לאות ולזכרון,? שיהיה שגור בפיך, כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים. ואין זה דרך נכונה, כי בתחלת הספר כתוב משלי שלמה, והנה כל מה שהזכיר הוא דרך משל, ואין כתוב בתורה שהוא דרך משל חלילה, רק הוא כמשמעו, על כן לא נוציאנו מיד פשוטו, כי בהיותו כמשמעו איננו מכחיש שקול הדעת, כמו ומלתם את ערלת לבבכם (דבר' י, טז), שנצטרך לתקנו לפי הדעת, וא"ר משה הכהן, כי יד ברוב המקרא היד השמאלית, אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים (ישעי' מח, יג), ידה ליתד תשלחנה (שופ' ה, כו), ודברי קבלה חזקים ואין צריכין חזוק:

אבן עזרא בראשית כח (יא) וטעם פתחות בי"ת במקום דברי משה, והטעם במקום הידוע היום, וכן אמר הושע ושם ידבר עמנו (הושע יב, ה), כי הוא התנבא על ירבעם בן יואש, והוא היה בבית אל, ואמר לשון רבים בעדו ובעד עמוס, ובספר עמוס מבואר. ועל דרך הפשט לא יתכן להיות ויפגע, כמו אל תפגע בי (ירמיה ז, טז), כי לא מצאנו במקרא שנקרא השם מקום. ואל תשים לבך לדרש ממקום אחר (אסתר ד, יד), כי איננו כלל על השם, ומלת אחר לעד. מאבני המקום טעמו אחת מאבני המקום. מראשותיו. לשון רבים, כמו מרגלותיו (רות ג, ד, יד), והתימא מרב שמואל, שערב חלומות בני אדם עם חלום הנבואה:  

רש"י שמות יב (ב) החדש הזה - הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי: הזה - נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש. וכיצד הראהו, והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום,

רש"י שיר השירים א (א) /הקדמה -/ אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי, מקרא אחד יוצא לכמה טעמים וסוף דבר אין לך מקרא יוצא מידי פשוטו ומשמע ואף על פי שדברו הנביאים דבריהם בדוגמא צריך ליישב הדוגמא על אופניה ועל סדרה כמו שהמקראות סדורים זה אחר זה וראיתי לספר הזה כמה מדרשי אגדה יש סודרים כל הספר הזה במדרש אחד, ויש מפוזרים בכמה מדרשי אגדה מקראות לבדם ואינם מתיישבים על לשון המקרא וסדר המקראות, ואמרתי בלבי לתפוש משמעות המקרא ליישב ביאורם על סדרם והמדרשות מרבותינו אקבעם מדרש ומדרש איש איש במקומו: ואומר אני שראה שלמה ברוח הקדש שעתידין ישראל לגלות גולה אחר גולה חורבן אחר חורבן ולהתאונן בגלות זה על כבודם הראשון ולזכור חבה ראשונה אשר היו סגולה לו מכל העמים לאמר אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה ויזכרו את חסדיו ואת מעלם אשר מעלו ואת הטובות אשר אמר לתת להם באחרית הימים ויסד ספר הזה ברוח הקדש בלשון אשה צרורה אלמנות חיות משתוקקת על בעלה מתרפקת על דודה מזכרת אהבת נעורים אליו ומודה על פשעה אף דודה צר לו בצרתה ומזכיר חסדי נעוריה ונוי יופיה וכשרון פעליה בהם נקשר עמה באהבה עזה להודיעם כי לא מלבו ענה ולא שילוחיה שילוחין כי עוד היא אשתו והוא אישה והוא עתיד לשוב אליה:

רשב"ם בראשית א (א) בראשית ברא אלהים - יבינו המשכילים כי כל דברי רבותינו ודרשותיהם כנים ואמתים. וזהו האמור במס' שבת הוינא בר תמני סרי שנין ולא ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ועיקר ההלכות והדרשות יוצאין מיתור המקראות או משינוי הלשון שנכתב פשוטו של מקרא בלשון שיכולין ללמוד הימנו עיקר הדרשה,

אבן עזרא הקדמה לתורה (דניאל ב, לב), הנה איש רע ובליעל. אשר מעט השכל בלבו, ואף כי אשר חכמת אלהים בקרבו, יוכל להוציא מדרשים, וכלם כנגד הגוף הפשוט הם כמלבושים. וקדמונינו זכרם לברכה אמרו על ככה, אין מקרא יוצא מידי פשוטו:

אבן עזרא קהלת ה הוא יודע תעלומות לב והלא תקנו הקדמונים לאמר בצום כפור היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל ואל יכשלו בלשונם, והדבר הרביעי שכל פיוטיו מלאים מדרשות ואגדות וחכמינו אמרו אין מקרא יוצא מידי פשוטו א"כ אין ראוי להתפלל אלא על דרך פשט ולא על דרך שיש לו סוד או הוא על דרך משל או הוא כעניין שאין הלכה כמותו או שיתפרש לענינים רבים הלא ידענו ממדרש שיר השירים

רמב"ן בראשית לז (יז) נסעו מזה - הסיעו עצמן מן האחוה. נלכה דותינה, לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. ולפי פשוטו שם מקום הוא, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, לשון ר' שלמה. ואין הכונה לרבותינו שיפרש לו האיש נסעו מזה מן האחוה והלכו לעורר עליך דינין ותרעומות, שאם כן היה נמנע ללכת ולא היה מסכן בעצמו. אבל הכונה להם כי האיש גבריאל אשר הגיד לו הגיד אמת, ואמר לשון משמש לשני פנים,

תלמוד בבלי מסכת שבת דף סג עמוד א לרב יוסף: מאי טעמא דרבי אליעזר דאמר תכשיטין הן לו? דכתיב +תהלים מה+ חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. אמר ליה רב כהנא למר בריה דרב הונא: האי בדברי תורה כתיב! - אמר ליה: אין מקרא יוצא מידי פשוטו. אמר רב כהנא כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא מאי קא משמע לן - דליגמר איניש, והדר

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף יא עמוד ב הוא דכתיבא, צרתה כמותה, ואי משום דכתיב בה +דברים כ"ד+ תועבה היא - היא תועבה ואין בניה תועבין, הא צרתה תועבה; כי תיבעי לך - אליבא דרבנן, אע"ג דאמור רבנן: טומאה בסוטה הוא דכתיב, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, או דלמא כיון דאיעקר איעקר? איכא דאמרי: אליבא דרבנן לא תיבעי לך, כיון דאיתעקר איעקר,

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף כד עמוד א אמר רבא: אע"ג דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו,

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק א (כז) ברא אותם. אמרו רבותינו ז"ל, כי כשנברא אדם הראשון בשני פרצופין נברא, שנאמר אחור וקדם צרתני (תהלים קלט ה), לפיכך הוצרך לומר אעשה לו עזר כנגדו, מכלל דעד השתא לא היה כנגדו. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, כי זה שאמר זכר ונקבה מוקדם ומאוחר הוא, על הפרשה שנאמרה למטה בלא טוב היות האדם לבדו כי עשה אדם וחוה אחרי כן, והנה קיצר הענין ואמר זכר ונקבה, כי רצה לחתום

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק לה (ח) נשים לעולם מפני הכבוד, שנאמר ותמת שם מרים ותקבר שם (שם שם שם), סמוך למיתה קבורה: ויקרא שמו אלון בכות. שתי בכיות, דא"ר שמואל בר נחמן לשון יונית הוא אלון אחר וא"פ שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, יש בו לדרוש אלון אחר, משום דכתיב בכות שעד שהוא מתאבל על דבורה באה לו שמועה של אמו: מיד

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק מא (ב) שהנאה משביע, וכה"א טוב מראה עינים מהלך נפש (קהלת ו ט): ובריאות בשר. שמנות, וכה"א ועגלון איש בריא מאד (שופטים ג יז): ותרעינה באחו. לשון ריעות, באחו לשון אחוה, אע"פ שאין מקרא יוצא מידי פשוטו שהיו רועות באחו, כמו ישגא אחו בלי מים (איוב ח יא) אעפ"כ מדרש לכל דבר, מה לשון ריעות ואחוה שכל זמן ששובע בעולם בני אדם נעשים ריעים ואחים זה לזה ומוסיפין אחוה זה לזה,

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק מט (ו) שהתורה לא ניתנה לטפשין, ולא מסרה הכתוב אלא לחכמים, לדרוש ולאזן ולחקור ולתקן מדרשות נאות דברים דבורים על אפניהם, לקיים מה שנאמר משפטי ה' אמת צדקו יחדו (תהלים יט י), ואין מקרא יוצא מדי פשוטו ואין מקרא עוקר מקרא: ד"א פחז כמים. לשון נוטריקון פחדת מן החטא, חיליתה, זרחה תפלתך: כמים אל תותר, שלא נותר בך חטאת, ואע"פ שעלית משכבי אביך אז חללת יצועי

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק ב (ה) ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. דע והבן שאע"פ שאין מקרא יוצא מדי פשוטו, מדרש חכמה נאה הוא להשכיל בו דבר מתוך דבר, לדבר דבר על אופן הענין, וכן מפורש במס' סוטה א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי שירדה לרחוץ מגילולי של בית אביה, וכה"א אם רחץ ה' את צואת בנות ציון (ישעיה ד ד). וכן מצינו מקרא מלא בדברי הימים שמרד לקח את בתיה בת פרעה, שנאמר ובני כלב בן יפונה

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק כג (ו) לא תטה משפט אביונך בריבו. אמרו חכמים, אעפ"י שאין מקרא יוצא מדי פשוטו, נדרש אביון במצות שאע"פ שהוא רשע ובא לדון עם הצדיק לא תאמר הואיל ורשע הוא יטו דינו, ת"ל לא תטה משפט אביונך בריבו:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר פרשת חקת דף קכג עמוד ב ד"ה ויראו כל העדה אהרן. מיד נסתלקו ענני כבוד מישראל כדריש לקיש דאמר כי משמש בארבע לשונות. אי. דלמא. אלא. דהא. ומשמע מפני מה ויראו משום דהא מית אהרן מיתה גרמה לעדה להתראות. ואע"פ שאין מקרא יוצא מידי פשוטו נדרש לכמה ענינים. ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל. אפילו הנשים לפי שהיה אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחבירו שנא' (מלאכי ב) תורת אמת

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת וזאת הברכה דף סז עמוד א ויעל משה מערבות מואב. עליה היתה לו למשה. מערבות מואב אל הר נבו. אע"פ שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. חכמי ישראל דורשין את המקרא מדרשות הנשמעות באוזן והמתקבלות בדעת. מהו מערבות מואב. וכי לא היינו יודעים שמערבות מואב אדם עולה אל הר נבו אלא מלמד שהראהו הקב"ה למשה (שלשה) המלכים העתידים לעמוד מרות המואביה. זה דוד וזרעו. 

ילקוט שמעוני ישעיהו רמז שצג מידי דהוה אשרגא בטיהרא, א"ל אביי לרב יוסף מ"ט דר' אליעזר דאמר תכשיטין הם לו? דכתיב חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. א"ל רב כהנא למר בריה דרבינא ההוא בדברי תורה כתיב? א"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו: וישח אדם וישפל איש, אמר רבי יוחנן וישח אדם - אלו ישראל, שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם. וישפל איש - זה משה, שנאמר כי זה משה האיש, אמר משה