ביאת המקדש
רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק א
הלכה (א) כל כוהן הכשר לעבודה - אם שתה יין, אסור לו להיכנס מן המזבח ולפנים; ואם נכנס ועבד, עבודתו פסולה, וחייב מיתה בידי שמיים, שנאמר "ולא תמותו" (ויקרא י, ט), והוא ששתה יין רביעית חי בבת אחת, מיין שעברו עליו ארבעים יום; אבל אם שתה פחות מרביעית יין, או שתה רביעית והפסיק בה, או מזגה במים, או ששתה יין מגיתו בתוך ארבעים יום, אפילו יתר מרביעית - פטור, ואינו מחלל עבודה:
הלכה (ב) שתה יתר מרביעית מן היין, אף על פי שהיה מזוג, ואף על פי שהפסיק ושתה מעט מעט - חייב מיתה, ופוסל העבודה:
הלכה (ג) היה שיכור משאר המשכרין, אסור להיכנס למקדש; ואם נכנס ועבד, והוא שיכור משאר המשכרין, אפילו מן החלב או מן הדבילה - הרי זה לוקה, ועבודתו כשרה, שאין חייבין מיתה, אלא על היין בשעת עבודה; ואין מחלל עבודה, אלא שיכור מן היין:
הלכה (ד) וכשם שאסור לכוהן להיכנס למקדש מפני השכרות, כך אסור לכל אדם בין כוהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי; אפילו אכל תמרים או שתה חלב, ונשתבשה דעתו מעט - אל יורה, שנאמר "ולהורות, את בני ישראל" (ויקרא י, יא). ואם הורה בדבר שהוא מפורש בתורה, עד שיידעוהו הצדוקיים - מותר, כגון שהורה שהשרץ טמא, והצפרדע טהור, והדם אסור, וכיוצא בזה:
הלכה (ה) ומותר לשיכור ללמד תורה, ואפילו הלכות ומדרשות - והוא, שלא יורה. ואם היה חכם קבוע להוראה, לא ילמד - שלימודו הוראה היא:
הלכה (ו) שתה כדי רביעית בלבד, והיה בה מים כל שהוא, או ישן מעט, או הלך כדי מיל - כבר עבר היין, ומותר לעבוד. אבל אם שתה יותר מרביעית, אפילו מזוג - שינת מעט או הדרך מוסיפין בשכרותו; אלא ישהה לפי השכרות, עד שלא יישאר משכרותו שום דבר בעולם:
רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק א
הלכה (י) כוהן שגידל שיערו, אסור לו להיכנס מן המזבח ולפנים; ואם נכנס, ועבד, חייב מיתה בידי שמיים כשיכור שעבד, שנאמר "ויין לא ישתו, כל כוהן; וראשם לא יגלחו, ופרע לא ישלחו" (ראה יחזקאל מד, כ -כא) - מה שתויי יין במיתה, אף מגודלי פרע במיתה. ואין פרועי הראש מחללין עבודה - אף על פי שהוא במיתה, עבודתו כשרה:
ערל
רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ב
הלכה (יג) טמא שרץ וכיוצא בו, והערל - משלחין את קרבנותיהם, ומקריבין עליהם, חוץ מפסח, שאין שוחטין אותו על טמא שרץ; ואין שוחטין על הערל פסח, כמו שיתבאר. אבל טמא מת - אין מקריבין עליו קרבן כלל, עד שיטהר: בראשית יז (יד) וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר: שמות יב (מח) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהֹוָה הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ:
רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ו הלכה (ח) הערל - הרי הוא כבן נכר, שנאמר "כל בן נכר ערל לב וערל בשר" (יחזקאל מד, ט). לפיכך ערל שעבד - חילל עבודתו ולוקה, כזר שעבד; אבל אינו חייב מיתה:
רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ג הלכה (ד) אפילו המת עצמו - מותר להיכנס להר הבית, שנאמר "וייקח משה את עצמות יוסף, עימו" (שמות יג, יט), עימו במחנה הלוייה:הלכה (ה) וכן מצורע שנכנס לירושלים, לוקה; אבל אם נכנס לשאר הערים המוקפות חומה - אף על פי שאינו רשאי, לפי שנאמר "בדד יישב" (ויקרא יג, מו) - אינו לוקה. נכנס המצורע להר הבית, לוקה שמונים; אבל טמא מת או טבול יום שנכנס לעזרת נשים, או מחוסר כיפורים שנכנס לעזרת ישראל - אף על פי שאינו לוקה, מכין אותו מכת מרדות:
בא בכדור-פורח? טמא? מותר?
רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ג
הלכה (טז) טמא שנכנס למקדש דרך גגות - פטור, שנאמר "ואל המקדש לא תבוא" (ויקרא יב, ד), דרך ביאה, חייבה תורה. ואף על פי שהוא פטור, מכין אותו מכת מרדות; אפילו נכנס במגדל הפורח באוויר, מכין אותו מכת מרדות, בין שנכנס למקדש במגדל דרך גגות, בין שנכנס בו דרך פתחים:
הלכה (יח) אחד טמא שנכנס למקדש טהור, או טהור שנכנס למקדש שיש בו טומאה, כגון שהיה מת תחת אוהל במקדש, ונכנס הוא תחת האוהל - הרי זה חייב כרת, שהרי ביאתו וטומאתו באין כאחת:
הלכה (יט) נכנס למקדש ונטמא שם אחר שנכנס, אפילו טימא שם עצמו במזיד - ימהר וייבהל וייצא בדרך קצרה. ואסור לו לשהות, או להשתחוות, או לצאת בדרך ארוכה. ואם שהה, או שיצא בארוכה, אף על פי שלא שהה, או שהחזיר פניו להיכל והשתחווה, אף על פי שלא שהה - חייב כרת; ואם היה שוגג, מביא קרבן:
הלכה (כ) לא החזיר פניו, אלא השתחווה דרך יציאתו כלפי חוץ - פטור, אלא אם כן שהה כשיעור. וכמה שיעור שהייתו, כדי לקרות "ויכרעו אפיים ארצה על הרצפה, וישתחוו, והודות לה' כי טוב, כי לעולם חסדו" (דברי הימים ב ז, ג); וזה הוא שיעור השתחוויה. ואיזו היא דרך ארוכה, כל שאפשר לו לצאת מן המקדש בדרך קצרה ממנה:
יצא בקצרה והלך לאט פטור, יצא בארוכה ורץ חייב? אלה "חכמים"?
הלכה (כא) יצא בקצרה, אף על פי שלא רץ, אלא הלך עקב בצד גודל, אפילו כל היום - פטור; יצא בארוכה, אף על פי שרץ ודחק עצמו בכל כוחו, ונמצא שיעור זמן שהלך בו הארוכה פחות משיעור הזמן שמהלך כל אדם בקצרה - הואיל ויצא בארוכה, חייב:הלכה (כב) יצא בקצרה, והלך מעט ועמד ושהה מעט, וחזר והלך ושהה מעט, עד שנצטרף מכל השהייות כדי השתחוויה - במזיד, אינו לוקה; בשוגג, אינו מביא קרבן, מפני שהדבר ספק. אבל מכין אותו מכת מרדות:
רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ד הלכה (ב) אף על פי שאם עבד בטומאה, אינו חייב בבית דין אלא מלקות, אחיו הכוהנים לא היו מביאין אותו לבית דין, אלא מוציאין אותו לחוץ ופוצעין את מוחו בידן; ואין ממחין עליהן בכך: הלכה (יב) היה מקצת בית אב טמאים, ומקצתם טהורים - אף על פי שרובם טמאי מת, לא יקריבו אלא הטהורים; היה כל בית האב טמאי מת, יביאו בית אב אחר; הייתה כל המשמרה טמאי מת, מחזרין על משמרה אחרת. אם היו רוב הכוהנים הנמצאים שם בירושלים בזמן הקבוע טמאים, יעשו בטומאה:
רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ה הלכה (יא) כמה מים צריכין להיות בכיור - אין פחות מכדי לקדש ממנו ארבעה כוהנים, שנאמר "אהרון ובניו" (שמות ל, יט), והיו אלעזר ואיתמר ופינחס עימהן, הרי ארבעה:
רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ו הלכה (יא) בית דין הגדול, היו יושבין בלשכת הגזית; ועיקר מעשיהן התדיר, שהן יושבין ודנין את הכהונה ובודקין הכוהנים בייחוסין ובמומין. כל כוהן שנמצא פסול בייחוסו - לובש שחורים, ומתעטף שחורים, ויוצא מן העזרה; וכל מי שנמצא שלם וכשר - לובש לבנים, ונכנס ומשמש עם אחיו הכוהנים:
