מדוע חרבה ירושלים?

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ל עמוד ב דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. - אלא דיני דמגיזתא לדיינו? - אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיט עמוד ב אמר רבי אבהו: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית, שנאמר +ישעיהו ה+ הוי משכימי בבקר שכר ירדפו וגו' וכתיב +ישעיהו ה+ והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם ואת פעל ה' לא יביטו וכתיב +ישעיהו ה+ לכן גלה עמי מבלי דעת. אמר רב המנונא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן, שנאמר: +ירמיהו ו+ שפך על עולל בחוץ וגו' מה טעם שפך - משום דעולל בחוץ. אמר עולא: לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה, שנאמר +ירמיהו ו+ הובישו כי תועבה עשו גם בוש לא יבושו וגו'. אמר רבי יצחק: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול, שנאמר +ישעיהו כד+ והיה כעם ככהן וכתיב בתריה הבוק תבוק הארץ. אמר רב עמרם בריה דרבי שמעון בר אבא אמר רבי שמעון בר אבא אמר רבי חנינא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר +איכה א+ היו שריה כאילים לא מצאו מרעה. מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה - אף ישראל שבאותו הדור, כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה. אמר רבי יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר +דברי הימים ב לו+ ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד (אין) [לאין] מרפא. מאי עד לאין מרפא? - אמר רב יהודה אמר רב: כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו.

אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב +דברי הימים א טז+ אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו? אל תגעו במשיחי - אלו תינוקות של בית רבן, ובנביאי אל תרעו - אלו תלמידי חכמים. אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן. אמר ליה רב פפא לאביי: דידי ודידך מאי? - אמר ליה: אינו דומה הבל שיש בו חטא, להבל שאין בו חטא. ואמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש. ואמר ריש לקיש לרבי יהודה נשיאה: כך מקובלני מאבותי, ואמרי לה מאבותיך: כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן - מחריבין אותה. רבינא אמר: מחרימין אותה. אם כך: מדוע חרבה ירושלים? האם מפני שהיו בה או מפני שלא היו בה "תינוקות של בית רבן"? האם הרעיון שעיר אשר אין בה "תינוקות של בית רבן - מחריבין אותה" תופס רק לגבי היהודים, הרי כל ערי הגויים אין בהם תינוקות של בית רבן או שאולי יש?

ואמר רבא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה, שנאמר +ירמיהו ה+ שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא [ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש] (אם יש איש) עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה. איני? והאמר רב קטינא: אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמנה, שנאמר +ישעיהו ג+ כי יתפש איש באחיו בית אביו (לאמר) שמלה לכה קצין תהיה לנו - דברים שבני אדם מתכסין בהן כשמלה ישנן בידיך, והמכשלה הזאת תחת ידך, האם רב קטינא כתב תנ"ך חדש? כי זה מה שאומר הנביא ירמיהו ה (א) שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ: האם השאלה של הנביא אם תמצאו, פירושה או התשובה, עָלֶיהָ היא: לא פסקו, ויש אנשי אמונה?

אם כך: לאחר קריאת הגמרא למעלה עם כל התשובות/הרעיונות מדוע חרבה ירושלים? נשאלת השאלה: אם כך: מדוע חרבה ירושלים? האם כל אחד הביא מהבית פירוש או שכולם קיבלו את אותה "מסורת" "תושב"ע" ממשה? כי זה מה שאומרת הגמרא בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: האם משה נתן את כל האופציות מדוע חרבה ירושלים? וכל אחד יבחר פירוש/תשובה כאוות נפשו?  רמב"ם הלכות ממרים פרק א הלכה (ג) דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבנו, משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר:

בהנחה שהגמרא בתלמוד בבלי מסכת שבת דף קיט עמוד ב נכונה, ויש את כל הגרסאות האלה לחורבן הבית, איך מסתדרת הגמרא עם זה שהכול ניתן בסיני ו"מסורת" עברה בין הדורות? הרי מדוע לא אמרו אנשי "הסנהדרין" בכל הדורות הקודמים לחורבן הבית, שהבית הראשון צריך להיחרב? מדוע צריך היה האלוהים לשלוח נביאים אם הכול כתוב מראש וידוע מראש? מדוע חשוב איך עם ישראל יתנהג, אם הכול היה כתוב מראש? האם יכול להיות שהיה כתוב הכול מראש ואם עם ישראל היה הולך בדרך ישרה? האם האלוהים היה צריך למחוק את מה ש"מסר" בסיני?

תוספות מסכת בבא מציעא דף ל עמוד ב לא חרבה כו' - ואם תאמר דביומא (דף ט:) אמר מפני שנאת חנם וי"ל(ויש לומר) דהא והא גרמא.

ספר חובות הלבבות שער ה - שער יחוד המעשה פרק ה

ונאמר, כי החכמה, כשמנהיגים אותה על דרכה, תהיה רפואה לכל מדוה וכשנוטים בה מנתיבתה, תהיה מדוה כולל, שאין לו רפואה ולא ארוכה, ועל כן נמשלה התורה באש, כמ"ש: הלא כה דברי כאש וגו', מפני שמאירה העינים באורה, כמו שאמר: מצות ה' ברה מאירת עינים, ואמר: נר לרגלי דברך וגו'. ושורפת ביקודה מי שנוטה מנתיבתה, כמו שנאמר: כי באש ה' נשפט, ואמר: ימטר על רשעים פחים, ואמר: ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בוערת וגו'. על כן הזהר, שלא תטה אשורך מדרך האבות ונתיב הראשונים אל הבדיאות, ותסמך על שכלך ותתיחד בעצתך ותתבודד בסברתך, ואל תחשד אבותיך במה שמסרו לך מאופני טובותיך. ואל תסתר עצתם במה שהורו אותך, כי אין עצה שתעלה בדעתך, שלא קדמוך לדעתה, ועמדו על כל מה שמביאה אליו מטוב ורע. ואפשר שקדם לדעתך אופן יושר המחשבה ההיא בתחלתה ונעלם ממך אופן ההפסד, אשר יהיה ממנה באחריתה, ואתה במעוט ישובך תראה ישרה ולא תראה טעותה ואופני הפסדה. ואמר החכם: אל תסג גבול עולם, ואמר: שמע בני מוסר אביך, ואמר במי שמשנה מחקי אבותיו: דור טהור בעיניו ומצואתו לא רוחץ דור אביו יקלל, ואמר: עין תלעג לאב. אך אם תראה לקבל על עצמך מתוספת הרשות במצוות מה שתוכל אחר שתמלא חובותיך מן המצוות, לאהבת חסד, אחר שיהיה מסכים בם שכלך ורחוק מתאותך, יהיה טוב, ואתה מקבל עליו שכר ואינך יוצא בו מדעת הראשונים, כי כבר אמרו: ועשו סיג לתורה, ואמרו: מפני מה חרבה ירושלים מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין, ואמרו: אמר רב הונא כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר: ימים רבים לישראל ללא אלהי אמת הא למדת שאין אלהי אמת אלא בתורה ובגמילות חסדים. ואמר אחד מן החסידים: מי שאין לו תוספת, אין לו חובה, ואין התוספת מתקבלת עד שתפרע החובה. וכבר התירו לנו וחייבו אותנו להתנהג בתוספת המצוות, כמו שאמרו: מוסיפין מחול על הקודש, והתוספת בצום ובתפלה ובצדקה, ועזב הרבוי ממותר המזון המותרים לנו, והזהירו על השבועה בשם אפילו על האמת, ומהרבות הדברים, אפילו אם יהיו נמלטים מן הכזב, ומזכרון עניני בני אדם, אפילו אם הם נמלטים מן הגנות, ומהפליג בשבח אדם, ואם הוא ראוי לכך, ושלא יספר בגנות המקצרים וימאסם, ואם הם ראוים לכך, והרבה מן הדומה לזה.

ר' עובדיה מברטנורא מסכת אבות פרק ב משנה ט עין טובה - מסתפק במה שיש לו ואינו מבקש דברים יתירים ואינו מקנא כשרואה שיש לחבריו יותר ממנו: חבר טוב - שמוכיחו כשרואה אותו עושה דבר שאינו הגון:  שכן טוב - מצוי אצלו בין ביום בין בלילה, ואילו חבר טוב אינו מצוי אצלו בכל עת: הרואה את הנולד - צופה ומביט במה שעתיד להיות, ומתוך כך נמצא מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה: לב טוב - לפי שהלב הוא המניע לכל שאר הכוחות והוא המקור שממנו נובעים כל הפעולות. ואע"פ שיש לפעולות איברים מיוחדים, מכל מקום הכח המעורר לכל התנועות הוא בלב, לפיכך אמר ר' אלעזר לב טוב. ומפני זה אמר ר' יוחנן בן זכאי רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם: איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם - הוצרך לשאול מהם זה, ולא הבין מתוך דבריהם הראשונים שהדרך הרעה היא הפך הדרך הטובה, לפי שלא כל מה שהוא טוב יהיה הפכו רע, כי מדת החסידות והוא העושה לפנים משורת הדין היא טובה, ומי שאינו חסיד ומעמיד דבריו על דין תורה אינו רע, ואפשר היה לומר, שאם ההסתפקות והיא עין טובה היא דרך טובה, בקשת היתרונות אינו דרך רעה, לפי שאינו מזיק לשום אדם בזה, וכן בשאר המדות. לפיכך הוצרך לשאול מהם איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם: הלוה ואינו משלם - הוא הפך הרואה את הנולד, שאם לא ישלם לא ימצא מי שילונו ויהיה מוטל ברעב. ולא אמר סתם, מי שאינו רואה את הנולד, לפי שאפשר לאדם שאינו רואה את הנולד שלא יבוא לידי תקלה, שיציל עצמו בבוא הנולד ההוא: וצדיק חונן ונותן - הקב"ה שהוא צדיקו של עולם חונן ונותן למלוה מה שלוה זה ממנו ולא פרע לו, נמצא הלוה נשאר חייב למקום:

ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג יג

ויש במצות עשה מן החמורות שאין המון העם נזהרים בהן, כגון הזכרת שם שמים לבטלה, שנאמר (דברים י, כ): "את ה' אלקיך תירא", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (תמורה ד א): הוזהרנו בזה שלא להזכיר שם שמים לבטלה. וכן גמילות חסדים שהיא מצות עשה, שנאמר (שמות יח, כ): "והודעת להם את הדרך ילכו בה" - זו גמילות חסדים (בבא מציעא ל ב). ואמרו (סוכה מט ב): גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שהצדקה לעניים וגמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים. על כן אמרו (אבות ריש פרק א): על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. והנה הצדקה בממונו וגמילות חסדים בין בגופו בין בממונו, כי חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חברו אם דל ואם עשיר, וזאת מן החמורות ומן העקרים הנדרשים מן האדם, שנאמר (מיכה ו, ח): "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד". וכן מצוה להכנס לפנים משורת הדין, שנאמר (שמות יח, כ): "ואת המעשה אשר יעשון", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא ל ב): זה לפנים משורת הדין. ויש בענין זה דרכים רבות אשר תהיה בהן המצוה הזאת מן החמורות, הכל לפי ענין הדין, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם): לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא נכנסו לפנים משורת הדין.