מיום שחרב המקדש?
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מט עמוד א [גמ'. ת"ר,] ר' פנחס בן יאיר אומר: משחרב בהמ"ק(בית המקדש) - בושו חברים ובני חורין וחפו ראשם, ונדלדלו אנשי מעשה, וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון, ואין דורש ואין מבקש ואין שואל, על מי לנו להשען? על אבינו שבשמים.
ר"א(רב אלעזר) הגדול אומר: מיום שחרב בית המקדש - שרו(התחילו) חכימיא(חכמים) למהוי(להיות) כספריא(כסופרים), וספריא כחזניא(כשמשים), וחזניא כעמא דארעא(כעם הארץ), ועמא דארעא עמוד ב אזלא ודלדלה, ואין שואל ואין מבקש, על מי יש להשען? על אבינו שבשמים. בעקבות משיחא - חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תהפך למינות, ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים.
הכול ניתן בסיני וגם הגמרא למעלה? תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. אם כך: האם הגמרא טעתה? אם הגמרא ניתנה משמים האם האלוהים טעה? שהרי אם " ואין דורש ואין מבקש ואין שואל, על מי לנו להשען?" מה קורה עם כל ה"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" לאחר חורבן הבית? איך מסתדרת קביעתו של רב אלעזר הגדול שחכמים הפכו להיות סופרים וסופרים הפכו להיות כשמשים ושמשים כעם הארץ? הרי אִם א = ב, וְ-ב = ג, הרי שְׁ-א = ג, אם כך: "חכמים" לאחר חורבן הבית שווים לעמי הארץ? אם כך: איך קוראים לכל עם הארץ היום "חכם"/"גדול בתורה"? הרי אם אינו יודע על מי להישען, איך הוא "חכם"/"גדול בתורה"?
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ג עמוד ב א"ל רב אחא לרב נחמן בר יצחק: מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה. ומנלן דליכא שחוק? אילימא מדכתיב: +ישעיהו כב+ ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה וגו', האם האלוהים בבעסה על הרס המקדש? אם כך: מדוע הרס אלוהים את המקדש? או שהאלוהים לא הרס את המקדש אלא "מישהו" שאלוהים לא הצליח להשתלט עליו?
ספר התודעה: אב - מיום שחרב בית המקדש
מיום שחרב בית המקדש
אמרו חכמים, מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, ונסתלקה שכינה לשמים, ויש אומרים שלעולם אין השכינה זזה מכותל המערבי; האם היש אומרים? לא קיבלו את אותה "מסורת" "תורה שבע"פ", כמו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"?
כביכול אין שחוק לקדוש-ברוך-הוא ואין שמחה לפניו עד שיבנה את ירושלים ויחזיר את ישראל לתוכה; -
ננעלו שערי תפילה; -
ונִטלה נבואה מן הנביאים ונִתנה לחכמים; ונִתנה לשוטים ולתינוקות; -
פסקו אורים ותומים; פסק מלך מבית דוד; -
ואין לו להקדוש-ברוך-הוא אלא ד' אמות של הלכה בלבד (ששם לא נגע החרבן, וגדול כח התורה אחר החרבן כלפני החרבן).
מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזרה על בתיהם של צדיקים שיחרבו; נִטלה עצה מאתנו; פסקו אנשי אמנה מישראל; בושו חברים ובני חורין וחפו ראשם ונדלדלו אנשי מעשה וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון; התחילו חכמים להיות כסופרים וסופרים כחזנים וחזנים כעמי הארצות; ואין יום שאין בו קללה.
מיום שחרב בית המקדש לא נראה רקיע בטהרתו, ואין הגשמים יורדים מאוצר הטוב, ונעשו גשמים - צימוקים, ולא ירד הטל לברכה; נִטל טעם הפֵּרות ובטל יין קרוש, נגנזו עצי קנמון, בטל השמיר ואין נופת צופים, בטלה זכוכית לבנה, נִטל טעם בשר, נִטל טעם ביאה ונתן לעוברי עבֵרה, ולא נמצאה רפואה בעולם.
משנה מסכת סוטה פרק ט משנה [טז] מִשֶּׁמֵּת רַבִּי מֵאִיר, בָּטְלוּ מוֹשְׁלֵי מְשָׁלִים. מִשֶּׁמֵּת בֶּן עַזַּאי, בָּטְלוּ הַשַּׁקְדָּנִים. מִשֶּׁמֵּת בֶּן זוֹמָא, בָּטְלוּ הַדַּרְשָׁנִים. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, פָּסְקָה טוֹבָה מִן הָעוֹלָם. מִשֶּׁמֵּת רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בָּא גוֹבַי וְרַבּוּ צָרוֹת. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, פָּסַק הָעשֶׁר {לח} מִן הַחֲכָמִים. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי עֲקִיבָא, בָּטַל כְּבוֹד הַתּוֹרָה. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, בָּטְלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יוֹסֵי קַטְנוּתָא, פָּסְקוּ חֲסִידִים. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ קַטְנוּתָא, שֶׁהָיָה קַטְנוּתָן שֶׁל חֲסִידִים. מִשֶּׁמֵּת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, בָּטַל זִיו הַחָכְמָה {מ}. מִשֶּׁמֵּת רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן, בָּטַל כְּבוֹד הַתּוֹרָה וּמֵתָה {מא} טָהֳרָה וּפְרִישׁוּת. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן פָּאבִי, בָּטַל זִיו הַכְּהֻנָּה {מב}. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי, בָּטְלָה עֲנָוָה וְיִרְאַת חֵטְא. רַבִּי פִנְחָס בֶּן יָאִיר אוֹמֵר, מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בּוֹשׁוּ חֲבֵרִים {מג} וּבְנֵי חוֹרִין, וְחָפוּ רֹאשָׁם, וְנִדַּלְדְּלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה, וְגָבְרוּ בַעֲלֵי זְרוֹעַ וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן, וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ, וְאֵין שׁוֹאֵל, עַל מִי לָנוּ לְהִשָּׁעֵן, עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שָׁרוּ חַכִּימַיָּא לְמֶהֱוֵי כְסָפְרַיָּא, וְסָפְרַיָּא כְּחַזָּנָא, וְחַזָּנָא כְּעַמָּא דְאַרְעָא, וְעַמָּא דְאַרְעָא אָזְלָא וְדַלְדְּלָה, וְאֵין מְבַקֵּשׁ {מד}, עַל מִי יֵשׁ לְהִשָּׁעֵן, עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם. בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא {מה} חֻצְפָּא יִסְגֵּא, וְיֹקֶר יַאֲמִיר {מו}, הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהַיַּיִן בְּיֹקֶר {מז}, וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכֵחָה, בֵּית וַעַד יִהְיֶה לִזְנוּת, וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגַּבְלָן יִשּׁוֹם, וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָּנוּ, וְחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת. נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים. (מיכה ז) בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו. וְעַל מִי יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן, עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם. רַבִּי פִנְחָס בֶּן יָאִיר אוֹמֵר, זְרִיזוּת {מח} מְבִיאָה לִידֵי נְקִיּוּת, וּנְקִיּוּת מְבִיאָה לִידֵי טָהֳרָה {מט}, וְטָהֳרָה מְבִיאָה לִידֵי פְרִישׁוּת {נ}, וּפְרִישׁוּת מְבִיאָה לִידֵי קְדֻשָּׁה {נא}, וּקְדֻשָּׁה מְבִיאָה לִידֵי עֲנָוָה {נב}, וַעֲנָוָה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא {נג}, וְיִרְאַת חֵטְא מְבִיאָה לִידֵי חֲסִידוּת {נד}, וַחֲסִידוּת מְבִיאָה לִידֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ {נה}, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבִיאָה לִידֵי תְחִיַּת הַמֵּתִים {נו}, וּתְחִיַּת הַמֵּתִים בָּא עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב {נז}, אָמֵן: