רב? קדוש? אדמו"ר? בבא?

חגי ב (יא) כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁאַל נָא אֶת הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה לֵאמֹר:(יב) הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַנָּזִיד וְאֶל הַיַּיִן וְאֶל שֶׁמֶן וְאֶל כָּל מַאֲכָל הֲיִקְדָּשׁ וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא:

(יג) וַיֹּאמֶר חַגַּי אִם יִגַּע טְמֵא נֶפֶשׁ בְּכָל אֵלֶּה הֲיִטְמָא וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ יִטְמָא:(יד) וַיַּעַן חַגַּי וַיֹּאמֶר כֵּן הָעָם הַזֶּה וְכֵן הַגּוֹי הַזֶּה לְפָנַי נְאֻם יְהֹוָה וְכֵן כָּל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם טָמֵא הוּא: מדוע לשאול כוהנים, ולא את ה"חכמים" או ה"צדיקים"? ואם היום כולם טמאי מתים(לפי "חכמים") הרי בכל מה שהם נוגעים, נטמא? ואם כך: איך אפשר לקרוא "קדוש" לאיזה אדם? ארוך זקן, גדול קוקיות(כבילבי), בעל כובע מפרוות חיה טמאה, ומעיל שחור כמו של כל הכמרים הנוצרים, שהרי אם הוא טמא מת, הוא מטמא כל אשר הוא בא במגע איתו? אז היכן "קדושתו"?

מרטין בובר בפרדס החסידות, פרק א עמ' י' ישוע - אמנם לא ישוע האיש כהווייתו אבל הדמות "ישוע" כפי שנכנסה זו בנפש העמים ושינתה אותה – לא הניח פניה לאלוהים אלא מתוך הדבקות בו, בכריסטוס, לא הניח עוד לדבר האדם לחדור אל מי שהוא מקורו ותכליתו של כל יש, אלא כשהוא ישוע בחינת לוגוס, משתתף בנשיאותו: ה"דרך" אל האב שוב לא עברה אלא מבעד ל"בן", בהטיה זו קיבלו העמים את תורת ישראל על האל שניתן לדבר אליו, נמצא, שבמקום לפנות בדברים אליו, למדו לפנות אל כריסטוס,  הרי זה מה שקורה היום בפנייה אל כל רב, או גרוע מכך אל כל מת(קברי "צדיקים"), שידבר או יתווך בינך לבין האל. האם בעצם אימצנו את התפיסה הנוצרית? שכדי לדבר עם האל יש צורך לעבור דרך "ישוע" = הרב = ה"צדיק" = בבא?

"רבים הם הסוחרים באשליות ובניסים מזויפים ומרמים את ההמונים הטיפשים." לאונרדו דה וינצ'י  מגדולי אמני הרנסאנס ואיש אשכולות, שקנה לו מקום ייחודי בתולדות האנושות כאדם הבקיא בכל תחומי הידע האנושי. נודע בתקופתו כמדען, מתמטיקאי, מהנדס, ממציא, אנטומאי, צייר, פסל, אדריכל ומוזיקאי. 

בעת צרה מאמין האדם לכל דבר על נְקַלָּה, ובבוא אליו נוֹכֵל להבטיח לו רווח ופְדוּת ממצוקותיו הקשות,  יֵּהָפֵךְ הסובל לעבד נרצע לתקוותיו. 

שמואל א כח (ג) וּשְׁמוּאֵל מֵת וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ וְשָׁאוּל הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ:(ד) וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ:(ה) וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד:(ו) וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּיהֹוָה וְלֹא עָנָהוּ יְהֹוָה גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם: אלוהים אינו עונה לשאול המלך לא בחלומות, לא באורים ותומים, שזה ע"י הכוהנים, ולא ע"י הנביאים, כל אלה לא מצליחים לתת תשובה לשאול המלך, הרי לפי פס' זה, כאילו האלוהים אינו רוצה שידע שאול המלך כלום, ואיזה בעלת אוב אשר תורה אוסרת את קיומה, מצליחה לעקוף את האלוהים ולספק תשובה לשאול המלך? התשובה מאוד פשוטה, אלוהים אינו רוצה לספק תשובה לשאול המלך בדרך כשרה, וזה מבחן לשאול האם ילך לחפש דרכים אשר התורה אוסרת, ושאול פשוט נכשל באיסור תורה פשוט. (ז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב בְּעֵין דּוֹר:(ח) וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה וַיֹּאמֶר <קסומי> קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךָ:(ט) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁאוּל אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִי מִן הָאָרֶץ וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי:(י) וַיִּשָּׁבַע לָהּ שָׁאוּל בַּיהֹוָה לֵאמֹר חַי יְהֹוָה אִם יִקְּרֵךְ עָוֹן בַּדָּבָר הַזֶּה:(יא) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶת מִי אַעֲלֶה לָּךְ וַיֹּאמֶר אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי:(יב) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל:(יג) וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל תִּירְאִי כִּי מָה רָאִית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ:(יד) וַיֹּאמֶר לָהּ מַה תָּאֳרוֹ וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ:(טו) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה:(טז) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי וַיהֹוָה סָר מֵעָלֶיךָ וַיְהִי עָרֶךָ:(יז) וַיַּעַשׂ יְהֹוָה לוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיָדִי וַיִּקְרַע יְהֹוָה אֶת הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד:(יח) כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה וְלֹא עָשִׂיתָ חֲרוֹן אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק עַל כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה עָשָׂה לְךָ יְהֹוָה הַיּוֹם הַזֶּה:(יט) וְיִתֵּן יְהֹוָה גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי גַּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן יְהֹוָה בְּיַד פְּלִשְׁתִּים:(כ) וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל גַּם כֹּחַ לֹא הָיָה בוֹ כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלָּיְלָה:(כא) וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל וַתֵּרֶא כִּי נִבְהַל מְאֹד וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה שָׁמְעָה שִׁפְחָתְךָ בְּקוֹלֶךָ וָאָשִׂים נַפְשִׁי בְּכַפִּי וָאֶשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי:(כב) וְעַתָּה שְׁמַע נָא גַם אַתָּה בְּקוֹל שִׁפְחָתֶךָ וְאָשִׂמָה לְפָנֶיךָ פַּת לֶחֶם וֶאֱכוֹל וִיהִי בְךָ כֹּחַ כִּי תֵלֵךְ בַּדָּרֶךְ:(כג) וַיְּמָאֵן וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל וַיִּפְרְצוּ בוֹ עֲבָדָיו וְגַם הָאִשָּׁה וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם וַיָּקָם מֵהָאָרֶץ וַיֵּשֶׁב אֶל הַמִּטָּה:(כד) וְלָאִשָּׁה עֵגֶל מַרְבֵּק בַּבַּיִת וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ וַתִּקַּח קֶמַח וַתָּלָשׁ וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת:(כה) וַתַּגֵּשׁ לִפְנֵי שָׁאוּל וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיֹּאכֵלוּ וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ בַּלַּיְלָה הַהוּא:

דברי הימים א י (יג) וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּיהֹוָה עַל דְּבַר יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא שָׁמָר וְגַם לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ:

משנה מסכת אבות פרק א משנה (יא) אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל: אבטליון מזהיר את ה"חכמים" שהם יכולים לטעות?  כן!! גם "חכמים" יכולים לטעות בפרשנות של הדברים,

אדם שעשה עברה מסוימת אינו יכול לטעון טענה איני יודע את החוק, הרי "אי ידיעת החוק אינה פותרת מעונש", הולך אותו אדם לבית משפט ולוקח לו עורך דין(רב, חכם), העורך דין אולי מנסה בפרשנות מסוימת להוציא את האדם מהעונש, אבל בסופו של דבר אם לא הצליח העורך דין לפרשן טוב את מעשה האדם, הוא האדם עצמו המשלם על החטא, ולא העורך דין(הרב, החכם),

ויקרא יט (ג) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: רש"י ואת שבתתי תשמרו - סמך שמירת שבת למורא אב, לומר אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצות: אני ה' אלהיכם - אתה ואביך חייבים בכבודי, לפיכך לא תשמע לו לבטל את דברי. איזהו מורא, לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתור את דבריו. ואיזהו כבוד, מאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא:  אביך מולידך שאתה מצווה בעשרת הדיברות פעמיים, לכבד, בשמות כ (יא) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: ובדברים ה (טו) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: ובמשלי כג (כב) שְׁמַע לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶךָ וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ: משלי א (ח) שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ: משלי ו (כ) נְצֹר בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ: אסור לך לשמוע לו אם יאמר לך חלל אחת ממצוות התורה, ולרב אשר יאמר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין אתה מחויב לשמוע לו? באיזה תורה כתוב שחובה לשמוע לרב? היכן יש ציווי חובה לשמוע לרב או לחכם?

רמב"ם יד החזקה - הלכות מלכים פרק י הלכה (א) בן נח ששגג באחת ממצותיו פטור מכלום חוץ מרוצח בשגגה שאם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו ואין לו עיר מקלט אבל בתי דיניהן אין ממיתין אותו במה דברים אמורים בשגג באחת ממצות ועבר בלא כוונה כגון שבעל אשת חבירו ודמה שהיא אשתו או פנויה אבל אם ידע שהוא אשת חבירו ולא ידע שהיא אסורה עליו אלא עלה על לבו שדבר זה מותר לו וכן אם הרג והוא לא ידע שאסור להרוג הרי זה קרוב למזיד ונהרג ולא תחשב זו להם שגגה מפני שהיה לו ללמוד ולא למד: הרי מקל וחומר: אם על בן נח קיימת חובת הלימוד, והוא לא קיבל תורה? על בן אברהם יצחק ויעקב שקיבלו תורה אין חובת הלימוד? הרי אחד מהציוויים החשובים לעם ישראל הוא לימוד התורה, דברים ו (ד) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד:(ה) וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ:(ו) וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ:(ז) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:(ח) וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ:(ט) וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ: ובדברים יא (יח) וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם:(יט) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:(כ) וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ:(כא) לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ: וביהושע א (ח) לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל:

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף צט עמוד ב שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית. האם גמרא זו אומרת שאין רגע פנוי מלימוד תורה ואין אפשרות ללמוד או לעסוק בדברים אחרים חוץ מתורה?

תלמוד ירושלמי מסכת פיאה פרק א דף טו טור ג שאלו את רבי יהושע מהו שילמד אדם את בנו יוונית אמר להם ילמדנו בשעה שאינה לא יום ולא לילה דכתיב והגית בו יומם ולילה מעתה אסור לאדם ללמד את בנו אומנות בגין דכתיב והגית בו יומם ולילה,

דברים פרשת ראה יג (ב) כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת:(ג) וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם:(ד) לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: מלכים א יח (לז) עֲנֵנִי יְהֹוָה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה יְהֹוָה הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית: ישעיה סג (טז) כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה יְהֹוָה אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ:(יז) לָמָּה תַתְעֵנוּ יְהֹוָה מִדְּרָכֶיךָ תַּקְשִׁיחַ לִבֵּנוּ מִיִּרְאָתֶךָ שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ שִׁבְטֵי נַחֲלָתֶךָ:

ירמיה ו (כא) לָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָה הִנְנִי נֹתֵן אֶל הָעָם הַזֶּה מִכְשֹׁלִים וְכָשְׁלוּ בָם אָבוֹת וּבָנִים יַחְדָּו שָׁכֵן וְרֵעוֹ יְאָבָדו:

תהלים קז (מ) שֹׁפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ: מהמשתמע מפס' אלה אפשר להבין שהאלוהים בוחן את האדם תהלים יא (ה) יְהֹוָה צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ: ובפס הבא ביחזקאל יד (י) וְנָשְׂאוּ עֲוֹנָם כַּעֲוֹן הַדֹּרֵשׁ כַּעֲוֹן הַנָּבִיא יִהְיֶה:(יא) לְמַעַן לֹא יִתְעוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרַי וְלֹא יִטַּמְּאוּ עוֹד בְּכָל פִּשְׁעֵיהֶם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה: השואל והנשאל נחשב להם אותו עוון? אם כך: נשאלת השאלה כיצד לא נטעה מדרך הישר? הרי אם האלוהים מטעה דרך נביא, או כל רב/חכם איך נדע מה היא הדרך הנכונה? והתשובה היא ממש פשוטה, היצמד לכתוב, התורה, וכל מה שנוגד את הכתוב, לא משנה מי אמר, אל תשמע לו, גם אם אורך זקנו ואורך מעילו כאילו מעידים עליו ש"צדיק" הוא, אינך יודע ולוא רק את מה שרצה הוא להראות לך, ובוחן כליות ולב רק האלוהים יהוה שמו,

לסיכום: יש סיפור שמספרים מחזירי התשובה, על אדם, שהציעו לו חבריו שיחזור בתשובה, ענה להם אותו אדם, כשאעלה למשפט לפני בורא עולם אומר: שאיני יודע קרוא וכתוב, ולכן איני מחויב בכלום, כאשר הגיע יומו של אותו אדם, עלה לשמיים ובמשפטו טען טענה זו, איני יודע קרוא וכתוב, פסקו בשמים, קבל כרטיס חופשי, לאן שרצונך ללכת לך, הלך האדם לגן עדן וראה שאין שם אף אחד מחבריו, החליט אלך לבקר את חברי בגיהינום שהרי יש לי כרטיס חופשי, נכנס אותו אדם לגיהינום ופוגש את חבריו בדיוק בהפסקה בין עינוי לעינוי, קשקשו על דא ועל הא, ונסתיימה ההפסקה, רוצה האיש לצאת, ובשער הגיהינום עומד שומר, ואינו נותן לצאת, אמר האיש לשומר אבל כרטיס זה הוא כרטיס חופשי, מדוע אינך מאפשר לי לצאת? ענה אותו מלאך השומר על שער הגיהינום, איני יודע קרוא וכתוב,  משל זה מתאים היום במיוחד לכל הטיפשים אשר חושבים שבטענה של עשה לך רב פתרו עצמם מעונש, אין לנו צורך ללמוד ילמד הרב, ואנו נלך אחריו, אם טעה, נאמר אנו עשינו כמצוותו, טענה טיפשית זו אולי יכולה לתפוס על הדורות הקודמים שכולם היו בורין ועמי ארצות, שלא למדו כי יחידי סגולה אשר היה באפשרותם למדו, אבל היום כאשר ילד חייב בעשר שנות לימוד או לפחות בשמונה לא יוכל לבוא אף אחד ולטעון איני יודע קרוא וכתוב, וספר התנ"ך נכתב בעברית פשוטה, איך אמרו "חכמים", "דיברה תורה בלשון בני אדם" בלשון כל בני האדם? או רק בלשון "חכמים"? ו"ירדה תורה לסוף דעתו של האדם" דעתם של כל בני האדם? או רק לדעתם של "חכמים"? התורה ללא התושב"ע  אמרו "חכמים" היא פשט, כן היא פשט, וכל אדם אמור להבינה אם רק ירצה, 

--------------------------------עשה לך רב הסתלק מן הספק?---------------------------------------

משנה מסכת אבות פרק א (טז) רבן גמליאל אומר עשה לך רב והסתלק מן הספק ואל תרבה לעשר אומדות:  איך זה מסתדר עם ההלכה הבאה?  שהרי אם שגגו בית דין אתה חייב? 

רמב"ם הלכות שגגות פרק יג הלכה (יג) וכן אם לא היו העושים שוגגין על פי ההוראה - הרי בית דין פטורין, וכל העושים חייבין. כיצד, הורו בית דין לאכול חלב הקיבה כולו, וידע אחד מן הקהל שטעו ושחלב הקיבה אסור, ואכלו מפני הוראתם, שהיה עולה על דעתן שמצוה לשמוע מבית דין, אף על פי שהם טועים - הרי זה האוכל חייב חטאת קבועה על אכילתו, ואינו מצטרף למניין השוגגים על פיהם:

הלכה (יד) במה דברים אמורים, בשהיה זה שידע שטעו חכם או תלמיד שהגיע להוראה; אבל אם היה עם הארץ, הרי זה פטור - שאין ידיעתו באיסור ידיעה ודאית, ומצטרף לכלל השוגגים על פיהם: 

הלכה (יז) הורו בית דין להתיר דבר האסור בזדון, ועשו הקהל על פיהם בשגגה - בית דין פטורין מן הקרבן, מפני שהם מזידין; וכל אחד ואחד מן העושים על פיהם, חייב קרבן בפני עצמו, מפני שהוא שוגג. הורו בית דין בשגגה, וידעו הקהל שטעו, ושאין ראוי לקבל מהם, ואף על פי כן עשו הקהל על פיהם - אלו ואלו פטורין מן הקרבן, בית דין פטורין, שהרי לא עשו הקהל מפני הוראתם שהטעת אותן; וכל העושים פטורין מן הקרבן, מפני שהן מזידין - שהרי ידעו שטעו, ושאין ראוי לעשות: אם אתה פושע במודע פטור? אם אתה שוגג חייב? אלה "חכמים"?  כן אנחנו ה"חכמים" תמיד פטורים, וזו חוכמה לסדר פטור לעצמך!!

רמב"ם הלכות שגגות פרק יד הלכה (א) בית דין ששגגו והורו לעקור גוף מגופי תורה, ועשו כל העם על פיהם - בית דין פטורין, וכל אחד ואחד מן העושים חייב חטאת קבועה, שנאמר "ונעלם דבר" (ויקרא ד, יג), ולא כל הגוף. לעולם אין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת, בדברים שאינם מפורשין ומבוארין בתורה; ואחר כך יהיו בית דין חייבין בקרבן, והעושים על פיהם פטורין: הלכה (ב) כיצד, שגגו והורו שמותר להשתחוות לעבודה זרה, או שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת, או שמותר לבוא על שומרת יום כנגד יום - הרי אלו כמי שאמרו אין שבת בתורה, או אין עבודה זרה בתורה, או אין נידה בתורה, שעקרו כל הגוף; ואין זו וכיוצא בזה שגגת הוראה, אלא שכחה. לפיכך פטורין מן הקרבן, וכל העושה על פיהן חייב חטאת בפני עצמו:

------------------------------------------על העבודה---------------------------------------------

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כט עמוד א גמ'. מאי כל מצות הבן על האב? אילימא כל מצות דמיחייב ברא למיעבד לאבא, נשים פטורות? והתניא: איש - אין לי אלא איש, אשה מנין? כשהוא אומר: +ויקרא יט+ איש אמו ואביו תיראו - הרי כאן שנים! אמר רב יהודה, ה"ק: כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו - אנשים חייבין, ונשים פטורות. תנינא להא דת"ר: האב חייב בבנו למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות; וי"א: אף להשיטו במים; רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות - מלמדו ליסטות. את הגמרא הזו לא לומדים בישיבה?

שמות כא (לז) כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה: רש"י חמשה בקר וגו' - אמר ר' יוחנן בן זכאי חס המקום על כבודן של בריות שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו משלם ה' שה שנשאו על כתפו משלם ד' הואיל ונתבזה בו. אר"מ(אמר רב מאיר) בא וראה כמה גדולה כחה של מלאכה שור שבטלו ממלאכתו ה'(5) שה שלא בטלו ממלאכתו ד'(4): הרי מקל וחומר, אם לגנב גדולה כוחה של עבודה? מה לאדם ישר?

רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה (יב) גדולי חכמי ישראל, היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים, ומהן סומין; ואף על פי כן היו עוסקים בתורה, ביום ובלילה. והן מכלל מעתיקי השמועה, איש מפי איש מפי משה רבנו: רק היום כש"הדור הולך ופוחת" כמה שאתה יותר בטלן, ככה אתה יותר גדול,

רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י הלכה (טז) לעולם ידחוק אדם עצמו, ויתגלגל בצער, ואל יצטרך לברייות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור; וכן ציוו חכמים ואמרו, עשה שבתך כחול, ואל תצטרך לברייות. ואפילו היה חכם ומכובד, והעני - יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת; ולא יצטרך לברייות, מוטב לפשט עורות הנבילות בשוק, ולא יאמר לעם, חכם אני וגדול אני וכוהן אני, פרנסוני; ובכך ציוו חכמים:

הלכה (יז)  גדולי החכמים - היו מהן חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לגינות, ועושין הברזל והפחמים; ולא שאלו מן הציבור, ולא קיבלו מהן כשנתנו להן: מעניין שבמשך הדורות הפכו ה"חכמים" מבעלי עיסוק, לבטלנים החיים על חשבון משלם המיסים,

הלכה (יח)  כל מי שאינו צריך ליטול, ומרמה את העם ונוטל - אינו מת מן הזקנה, עד שיצטרך לברייות; והרי הוא בכלל "ארור הגבר, אשר יבטח באדם" (ירמיהו יז, ה). וכל מי שצריך ליטול, ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעל ייסורין, ומגיס דעתו ואינו נוטל - הרי זה שופך דמים, ומתחייב בנפשו; ואין לו בצערו, אלא עוונות וחטאות: הלכה (יט) וכל מי שצרך ליטול, וציער עצמו ודחק את השעה, וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור - אינו מת מן הזקנה, עד שיפרנס אחרים משלו; ועליו ועל כל כיוצא בו נאמר "ברוך הגבר, אשר יבטח בה'" (ירמיהו יז, ז):

שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן רפה תשובה: פעמים שהחטא גורם, למנוע ממנו הטוב, וצריך לכפרה. ואחד מדרכי הכפרה, הוא שנוי מקום. לפיכך אמרו: צריך לגלות ממקומו, וללכת אל מקום אחר, אולי החטא הוא שגרם, וגלותו תכפר עליו.

פרקי אבות א משנה (י) שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם, שְׁמַעְיָה אוֹמֵר, אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת:  פירוש ברטנורא אהוב את המלאכה - אפילו יש לו במה להתפרנס, חייב לעסוק במלאכה, שהבטלה מביאה לידי שעמום [כתובות נ"ט ע"ב]: ושנא את הרבנות - ולא תאמר אדם גדול אני, וגנאי לי לעסוק במלאכה, דאמר ליה רב לרב כהנא [פסחים קי"ג], פשוט נבלתא בשוקא וטול אגרא, ולא תימא כהנא אנא, גברא רבה אנא, וסניא בי מלתא. פירוש אחר, ושנא את הרבנות, התרחק מלנהוג שררה על הצבור, שהרבנות מקברת את בעליה:

מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק לב רבן גמליאל אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון. וכל תלמוד שאין עמו מלאכה סוף הבטלה לעורר עון:

רמב"ם הלכות דעות פרק ה הלכה (כב) דרך בעלי דעה, שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך יישא אישה, שנאמר "מי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו. . אשר בנה בית. . . אשר אירש אישה" (ראה דברים כ, ה -ז). אבל הטיפשין, מתחילין לישא אישה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה; וכן הוא אומר בקללות, "אישה תארש. . . בית תבנה. . . כרם תיטע" (דברים כח, ל), כלומר יהיו מעשיך הפוכין, כדי שלא תצליח דרכיך. ובברכה מה הוא אומר, "ויהי דויד לכל דרכיו, משכיל; וה', עימו" (שמואל א יח, יד): הלכה (כג)  ואסור לו לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו, ויטריח על הבריות. ולא ימכור שדה, ויקנה בית; ולא ימכור בית, ויקנה מיטלטלין או יעשה סחורה בדמי ביתו; אבל מוכר הוא מיטלטלין, וקונה שדה. כללו של דבר, ישים מגמתו להצליח נכסיו - לא להתנאות מעט לפי שעה או ליהנות מעט, ויפסיד הרבה:

סדר פרקי אבות

פרק א משנה (ב) שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלֹשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים:

פרק א משנה (י) שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר, אֱהַב אֶת הַמְּלָאכָה וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת:

פרק ב משנה (ב) רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מַשְׁכַּחַת עָוֹן וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן. וְכָל הָעוֹסְקִים עִם הַצִּבּוּר יִהְיוּ עוֹסְקִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיַּעְתָּם וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד וְאַתֶּם מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם:

פרק ג משנה (כא) רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אִם אֵין תּוֹרָה אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ אֵין תּוֹרָה, אִם אֵין חָכְמָה אֵין יִרְאָה, אִם אֵין יִרְאָה אֵין חָכְמָה, אִם אֵין דַּעַת אֵין בִּינָה, אִם אֵין בִּינָה אֵין דַּעַת, אִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה, אִם אֵין תּוֹרָה אֵין קֶמַח: הוּא הָיָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָֹיו, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקְרַתּוּ וְהוֹפְכַתּוּ עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז), וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב. אֲבָל כֹּל שֶׁמַּעֲשָׁיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, ובִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשֹוֹת פֶּרִי:

רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה (ט) כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה, בעולם הזה: הלכה (י) אמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו, אל תעשם עטרה להתגדל בהן, ולא קורדום לחפור בהן. ועוד ציוו ואמרו, אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות; וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה. וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הברייות: הלכה (יא) מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא; ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה, ולעולם הבא, שנאמר "יגיע כפיך, כי תאכל; אשריך, וטוב לך" (תהילים קכח, ב), אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא, שכולו טוב:

דברים יד (כב) עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה: רמב"ן ומדרש חכמים (בתנחומא ראה יח) בלשון עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר, עשר שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים להוציא אחד מעשרה לעמלי תורה: אם כך: כן קבצנות או לא קבצנות?

משנה מסכת קידושין פרק ד משנה (יד) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא יִרְעֶה רַוָּק בְּהֵמָה, וְלֹא יִישְׁנוּ שְׁנֵי רַוָּקִים בְּטַלִּית אֶחָת. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. כֹּל שֶׁעֲסָקָיו עִם הַנָּשִׁים, לֹא יִתְיַחֵד עִם הַנָּשִׁים. וְלֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת בֵּין הַנָּשִׁים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת נְקִיָּה (וְקַלָּה), וְיִתְפַּלֵּל לְמִי שֶׁהָעשֶׁר וְהַנְּכָסִים שֶׁלּוֹ, שֶׁאֵין אֻמָּנוּת שֶׁאֵין בָּהּ עֲנִיּוּת וַעֲשִׁירוּת, שֶׁלֹּא עֲנִיּוּת מִן הָאֻמָּנוּת וְלֹא עֲשִׁירוּת מִן הָאֻמָּנוּת, אֶלָּא הַכֹּל לְפִי זְכוּתוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ חַיָּה וָעוֹף שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֻמָּנוּת, וְהֵן מִתְפַּרְנְסִין שֶׁלֹּא בְצַעַר, וַהֲלֹא לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי, וַאֲנִי נִבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי, אֵינוֹ דִין שֶׁאֶתְפַּרְנֵס שֶׁלֹּא בְצַעַר, אֶלָּא שֶׁהֲרֵעוֹתִי מַעֲשַֹי וְקִפַּחְתִּי אֶת פַּרְנָסָתִי. אַבָּא גֻרְיָן אִשׁ צַדְיָן אוֹמֵר מִשּׁוּם אַבָּא גֻרְיָא, לֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ, חַמָּר, גַּמָּל, סַפָּר, סַפָּן, רוֹעֶה, וְחֶנְוָנִי, שֶׁאֻמָּנוּתָן אֻמָּנוּת לִסְטִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, הַחַמָּרִים, רֻבָּן רְשָׁעִים, וְהַגַּמָּלִין, רֻבָּן כְּשֵׁרִים. הַסַּפָּנִין, רֻבָּן חֲסִידִים. טוֹב שֶׁבָּרוֹפְאִים, לְגֵיהִנָּם. וְהַכָּשֵׁר שֶׁבַּטַּבָּחִים, שֻׁתָּפוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר, מַנִּיחַ אֲנִי כָּל אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וְאֵינִי מְלַמֵּד אֶת בְּנִי אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁאָדָם אוֹכֵל מִשְֹכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא. וּשְׁאָר כָּל אֻמָּנִיּוֹת אֵינָן כֵּן. כְּשֶׁאָדָם בָּא לִידֵי חֹלִי אוֹ לִידֵי זִקְנָה או לִידֵי יִסּוּרִין וְאֵינ יָכוֹל לַעֲסוֹק בִּמְלַאכְתּוֹ, הֲרֵי הוּא מֵת בְּרָעָב. אֲבָל הַתּוֹרָה אֵינָהּ כֵּן, אֶלָּא מְשַׁמְּרַתּוּ מִכָּל רַע בְּנַעֲרוּתוֹ וְנוֹתֶנֶת לוֹ אַחֲרִית וְתִקְוָה בְזִקְנוּתוֹ. בְּנַעֲרוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר, (ישעיה מ) וְקֹוֵי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ. בְּזִקְנוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר, (תהלים צב) עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵֹיבָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, (בראשית כד) וְאַבְרָהָם זָקֵן, וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. מָצִינו שֶׁעָשָֹה אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ עַד שֶׁלֹּא נִתָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם כו) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתי חוקתי ותורתי:

 

ספר בן סירא במהדורת דוד כהנא, פרק לד. תרגום בן זאב  (133)

מרדך ריק ימצא כזב, וחלום שוא שמחת לב בער:

מאחד בצל, וצופן רוח, איש מחזיק בחזיון ליל:

מחזה בחלום, תמונה במראה, לעמת הרואה,

מי יתן טהור מטמא, ואמת משקר,

נחש, קסם, וחלום הבל, המה גם יחד. ושוגה בם שומם רוחו:

אם לא האמת יי נפקדת אל תתן לחלום לבך:

רבים נפתו בחלום, ותוחלתם נכזבה,

כי אין חפץ יי בכזב, וחכמת בני עול בלילה תאמן,

גבר מנסה רבה מדעו, ואיש נבחן ישכיל דבריו: איש לא נסה מה ידע, כי במסה תרב חכמה:

 

"אמונה עיוורת בסמכות היא האויב הגדול ביותר של האמת."

"לכבד סמכות בלי לחשוב, זה הדבר המסוכן ביותר לאמת" אלברט איינשטיין

"על כל אדם לשפוט ולהחליט בעצמו, על פי מה שקרא והבין, ולא על פי מה שאחרים אמרו לו"

"הרבה יותר קל לפרק אטום מאשר לפרק דעה קדומה"