אחרי רבים להטות?  

שמות כג (ב) לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת: איך הלכה: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת"? איך הפך "לֹא" ל"כן"?

קהלת יב (יב) וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר: האם אפשר לטעון שכוונת כותב קהלת היא: עֲשׂוּ "סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ"?

כתר יונתן: עמי בני ישׂראל לא תִהיו אחרי רבים לרעות אלא להיטיב ולא ימנע אחד מִכם ללמד זכות על רעהו בדין לאמור הנה אחרי רבים הדין נוטה: איך קובעים שה"רַבִּים" הולכים לרע? מי קובע מה נכון, ומה לא?

רש"י לא תהיה אחרי רבים לרעת - אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם, הנני נוטה אחריהם: אם הלכה "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת"? מה פירוש רש"י אומר? כי הוא אומר לא ללכת אחריהם? האם רש"י מתכוון לומר שיש לאדם שיקול דעת? ולא תענה על ריב לנטת וגו' - ואם ישאל הנדון על אותו המשפט אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המשפט מאמתו אלא אמור את המשפט כאשר הוא, וקולר יהא תלוי בצואר הרבים: האם כוונת רש"י שאם ה"רַבִּים" טעו, אל תלך אחריהם?

רשב"ם לא תהיה אחרי רבים לרעות - אם הם דנים שלא כדין לפי דעתך, ואעפ"י שלא יאמינו לך כי אם למרובים: ולא תענה על דיברי [ריב] לנטות אחרי רבים להטות - משפט, ואפילו כשהם מזכים אדם ופוטרין ממיתה: האם גם הרשב"ם לא הבין את ההלכה, שצריך "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" = ללכת אחרי הרבים? הרי מה פירוש "אם הם דנים שלא כדין לפי דעתך"? הרי מי קובע מה היא הדעה הנכונה?

אבן עזרא (הפירוש הארוך) לא אם ראית רבים יעידו על דבר שלא ידעתו, לא תאמר בלבבך אלה לא יכזבו. ואמר הגאון, כי שתים מצות יש בפסוק הזה. האחת מצות לא תעשה. והשנית מצות עשה. כי אמר חייב אתה אחרי רבים להטות, כי חשב כי מלת להטות כמו לנטות, ואינה כן. רק הוא מהבנין הדגוש הכבד, כמו ארור מטה משפט (דבר' כז, יט). גם נמצאת בלא משפט, ומטי גר (מלאכי ג, ה). וחז"ל פי'רשו, כי מזה נלמוד כי הלכה כרבים. ומה שהעתיקו הוא האמת. ואחר שהכתוב אמר: לא תהיה אחרי רבים לרעות, מזה נלמוד, כי אם יהיו הרבים לטובה שהיא מצוה ללכת אחריהם. לא תענה על ריב מצוה על כל ישראל. ואף כי הדיין, שהוא שהריב לפניו לעזור לרעהו: האם טוען האבן עזרא שהגאון(כנראה כוונתו לסעדיה גאון) טעה? האם אומר האבן עזרא שרק כאשר הרבים נוטים לטוב, תסכים עימם ואם לרע אז לא? מי קובע מה טוב ומה רע? וטוב למי? הרי אם הטוב שלהם נוגד טוב של קבוצה אחרת? 

אבן עזרא – (הפירוש הקצר) ומלת להטות - לגנאי בכל המקרא, גם נמצא בלא משפט ומטי גר (מלאכי ג, ה). וחז"ל פירשו כי מזה נלמד כי הלכה כרבים, ומה שהעתיקו הוא האמת, וזה הפסוק שמוהו לזכר כאשר פירשתי בפסוק לעם נכרי (שמות כא, ח). ואחר שהכתוב אמר: לא תהיה אחרי רבים רק לרעות. מזה נלמד כי אם לא יהיו הרבים לרעות, שהיא מצוה ללכת אחריהם. לא תענה על רב - מצוה על כל ישראלי, ואף כי הדיין שהוא הריב לפניו לעזור לרעהו. וטעם להטות - המשפט:

שמות כג (ב) לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת: הקדמת הרמב"ם למשנה וכאשר מת ע"ה וכבר מסר ליהושע הפירושים שניתנו לו, ועסקו בהם יהושע ואנשי דורו, וכל מה שקבל ממנו הוא או אחד הזקנים אין בו משא ומתן ולא נפלה בו מחלוקת, ומה שלא שמעו מן הנביא ע"ה יש בסעיפיו משא ומתן, ונלמד בו הדין בדרכי העיון בשלש עשרה המדות שניתנו לו בסיני, והן י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. ומאותם הדברים שלמדו יש ענינים שלא נפלה בהם מחלוקת אלא הסכימו כולם עליהם. ומהם שנפלה בהם מחלוקת בין שתי דעות, זה דן בדין ונתחזק אצלו וזה דן בדין ונתחזק אצלו, לפי שדרכי ההקש הוכוחיים יקרו בתוצאותם המקרים האלה, וכשנופלת בהם המחלוקת הזו הולכים אחרי רבים כמאמר הכתוב אחרי רבים להטות,

ספר החינוך מצוה עח לנטות אחרי רבים, והוא כשיפול מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה כולה, וכמו כן בדין פרטי, כלומר בדין שיהא בין ראובן ושמעון על דרך משל, כשתהיה המחלוקת בין דייני עירם שקצתם דנין לחיוב וקצתם לפטור, לנטות אחר הרוב לעולם, שנאמר [שמות כ"ג, ב'] אחרי רבים להטות, ובביאור אמרו זכרונם לברכה [חולין דף י"א ע"א] רובא דאורייתא.

ספר החינוך סדר ומניין המצוות (תריג) מצווה (עו) שלא לנטות אחרי רבים בדיני נפשות בשביל אחד, לנטות אחרי רבים או לא לנטות?

ספר החינוך מצוה עח ד"ה מצות הטיה  מצות הטיה אחרי רבים

ספר החינוך מצוה עז שלא ילך אחד מן הדיינין אחר דעת דיין אחד גדול, או אפילו אחר דעת הרוב, על צד שיאמינהו לחיוב או לזיכוי מבלי שיהיה הדבר מובן אצלו בשכלו, ואם הוא דין התלוי בגזירת הכתוב או מצד גזירה שוה או היקש שיהא יודע אותו הוא, ולא יסמוך ויבטח על אחד מן הדיינין, ולא על הרוב, שנאמר [שמות כ"ג, ב'] ולא תענה על ריב לנטות, רוצה לומר, לא תאמר על הריב דבר לנטות. כלומר מצד הנטיה לבד, אחר דברי דיין אחד גדול או אחר הרוב ולא מצד הבנתך, או שתרצה להחריש ממה שבלבך על הדין ולהטות אחר דבריהם, לא תעשה כן. ולשון מכילתא לא תענה על ריב לנטות. שלא תאמר דיי שאהיה כרב פלוני אלא אמור מה שלפניך, יכול אף דיני ממונות כן, תלמוד לומר אחרי רבים להטות. האם אין חשיבות לזה שספר החינוך סותר את עצמו בכל אחת משלושת פסיקותיו?

כדי לענות על השאלה, מי הוא הקובע, מה טוב/נכון? ומה רע/לא נכון? לכן: יש לנו את ספר התנ"ך, ואם משהו נוגד את מה שכתוב בתנ"ך, אין לקבל אותו, או להסכים איתו, ואין שום חשיבות לאורך הזקן, לגודל הכובע, לאורך המעיל, או מה מספר הכפתורים אשר נמצאים באחורי המעיל השחור של הלובש, או מה אורך קוקיות הבילבי, של האיש העומד מולך, היצמד לכתוב בספר התנ"ך. והפס' הבאים אלה ציווי תורה: דברים יג (טו) וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ: דברים יז (ד) וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל:

משנה מסכת אבות פרק א משנה (יא) אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל: האם אבטליון מזהיר את חכמים שהם יכולים לטעות? חכמים יכולים לטעות? כן! כל אחד יכול לטעות, ואפילו החכם באדם שלמה המלך טעה!

דברים ד (א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם:(ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם:--- (ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:

דברים יג (א) אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ:

לאלה השואלים ואם איני מבין את הכתוב למי אפנה? באים הפס' הבאים: דברים יז (ח) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:(ט) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט:(י) וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ:(יא) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל:(יב) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל:(יג) וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד:

דברים כח (יד) וְלֹא תָסוּר מִכָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם יָמִין וּשְׂמֹאול לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם:

יהושע א (ז) רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ משֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ:

יהושע כג (ו) וַחֲזַקְתֶּם מְאֹד לִשְׁמֹר וְלַעֲשֹוֹת אֵת כָּל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה לְבִלְתִּי סוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול:(ז) לְבִלְתִּי בוֹא בַּגּוֹיִם הָאֵלֶּה הַנִּשְׁאָרִים הָאֵלֶּה אִתְּכֶם וּבְשֵׁם אֱלֹהֵיהֶם לֹא תַזְכִּירוּ וְלֹא תַשְׁבִּיעוּ וְלֹא תַעַבְדוּם וְלֹא תִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם:

משלי ד (כו) פַּלֵס מַעְגַּלּ רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ:(כז) אַל תֵּט יָמִין וּשְׂמֹאול הָסֵר רַגְלְךָ מֵרָע:

משלי ל (ה) כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹ:(ו) אַל תּוֹסְףְ עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ:

קהלת ג (יג) וְגַם כָּל הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְרָאָה טוֹב בְּכָל עֲמָלוֹ מַתַּת אֱלֹהִים הִיא:(יד) יָדַעְתִּי כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו:

דף שבועי אוניברסיטת בר אילן,

שמות כג (ב) לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת:

על סנגוריה שיפוטית: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת" אלישי בן יצחק עו"ד מוסמך במשפטים מטעם האוניברסיטה העברית ומלמד במכללת שערי משפט דף שבועי אוניברסיטת בר אילן,

פרשת השבוע גדושה ועמוסה בעניינים שבין אדם לחברו ובהם המצוות המופנות לדיין היושב בדין (כג:א-ט) סדרה זו נפתחה בתיאור ההתנהלות התקינה של ההרכב השיפוטי, כגון: הכרעת הדין נקבעת בהתאם לעמדת רוב השופטים בהרכב (כג:ב), אלא שאחת הבעיות אשר יכולה להתעורר במשפט היא פסיקה המכונה 'הכרעה פה אחד' ללא דעת מיעוט, חשיבות עמדת המיעוט למהלך המשפט נלמדת בדברי התלמוד: "אמר רב כהנא: סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרין אותו, מאי טעמא כיוון דגמירי הלנת דדין למעבד ליה זכותא והני תו לא חזו" כך פוסק גם הרמב"ם: "סנהדרי שפתחו כולן בדיני נפשות תחילה, ואמרו כולן חייב – הרי זה פטור: עד שיהיו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו, וירבו המחייבין: ואחר כך יהרג"

אף שהתלמוד אינו מציין את המקור להלכה זו, דומה ששורשה בציווי "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת"(כג:ב) רש"י עומד בפירושו למקרא ציווי זה באריכות, ובהקדמה לדבריו הוא כותב: "יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו." לקראת סוף פירושו מציין רש"י טעמו של כלל זה "אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם, הנני נוטה אחריהם:", אלא שפירושו של רש"י מעורר קושי: וכי אפשר ששופטי ישראל ודיניו הם רשעים? הלוא שופט אמור להיות ניחן בתכונות סגוליות המקנות לו את הזכות לשבת על כס השיפוט, ואם כן מה עניין כאן ל"רשעים"? ואכן, הרשב"ם, נכדו של רש"י, משתמש ברטוריקה אחרת בפירושו: לא עוד 'רשעים' כפי שכותב רש"י, אלא בעלי דעות שונות: "לא תהיה אחרי רבים לרעות - אם הם דנים שלא כדין לפי דעתך, ואעפ"י שלא יאמינו לך כי אם למרובים: ולא תענה על דיברי [ריב] לנטות אחרי רבים להטות - משפט, ואפילו כשהם מזכים אדם ופוטרין ממיתה:" רשב"ם מטעים שהכתוב דיבר בשופטים שמגיעים במסכנתם לתוצאה שונה מהתוצאה שהמיעוט הגיע אליה, בנקודה זו של הרהורים פנימיים של הדיין כיצד לפסוק, הרשב"ם אומר שלא יימנע המיעוט מהשמעת דעתו רק מהטעם שדעת המיעוט ממילא לא תישמע, בין שהרוב מחייבים והוא מזכה, בין שהרוב מזכים והוא מוצא לנכון לחייב,

בעל 'הכתב קבלה' מזהיר מפני האפשרות שלפיה יצטרף השופט לפסק דינו של השופט הבכיר או הגדול הדן באותו הרכב ורק משום שמדובר בגדולתו של אותו שופט: "והנה מטבע לב האדם שיסמוך על דעת גדול ממנו בחכמה, וכשישמע לאן דעתו נוטה יסכים עימו מבלי לחקור באותו דבר, והנטייה הזו אסרה הכתוב"

לסיכום:

התורה הייתה ערה למציאות זו, ולכן מצאה לנכון לצד קביעת נורמה "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" לקבוע "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת", ללמדך כמה חשובה עמדת המיעוט כאשר זו מגיעה ממקום של אמת פנימית בצירוף עצמאות שיפוטית, הלוא קל מאוד לשופט להצטרף לעמדת שופטי הרוב ולכבוש את עמדתו או לבור את פסיקתו בהתאם לתוצאה שהוא מבקש להשיג, עם זאת שופט צריך להעמיד לנגד עיניו כמושכל יסוד, את הצירוף הרצוי "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד" (מיכה ו: ח)

ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג נ לא תהיה אחרי רבים לרעות (שמות כג, ב). הוזהרנו בזה שלא לחזק ידי עוברי עברה בדברים, ושלא להתחבר אל המסכימים אל העול, וכענין שנאמר (ישעיה ח, יב): לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר.

איך מסתדר הסיפור הבא, עם ההלכה "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת", הרי עם-ישראל עשה לפי מה שאמרו לעם נשיאי העם, מדוע העם נענש, על עבירה שעשו נשיאי העם? העם הרי שמע ל"גדולים"? או שאולי אין לשמוע לגדולים כאשר הם נגד האלוהים? ועם-ישראל נטה אחרי ה"רַבִּים", מתוך 12 המרגלים? האם האלוהים או משה או כלב בן יפונה ויהושע אינם יודעים הלכה, "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת"? מעביר "המסורת" משה, אינו יודע את ההלכה?

במדבר יג (א) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:(ב) שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם:(ג) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְהֹוָה כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה: (ד) וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר:(ה) לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן שָׁפָט בֶּן חוֹרִי:(ו) לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה:(ז) לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר יִגְאָל בֶּן יוֹסֵף:(ח) לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן:(ט) לְמַטֵּה בִנְיָמִן פַּלְטִי בֶּן רָפוּא:(י) לְמַטֵּה זְבוּלֻן גַּדִּיאֵל בֶּן סוֹדִי:(יא) לְמַטֵּה יוֹסֵף לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה גַּדִּי בֶּן סוּסִי:(יב) לְמַטֵּה דָן עַמִּיאֵל בֶּן גְּמַלִּי:(יג) לְמַטֵּה אָשֵׁר סְתוּר בֶּן מִיכָאֵל:(יד) לְמַטֵּה נַפְתָּלִי נַחְבִּי בֶּן וָפְסִי:(טו) לְמַטֵּה גָד גְּאוּאֵל בֶּן מָכִי:(טז) אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ:--- (כה) וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם:(כו) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ:(כז) וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ:(כח) אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: (כט) עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן:(ל) וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ:(לא) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ:(לב) וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת:(לג) וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם:

במדבר יד (יא) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ:(יב) אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:(יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ:(יד) וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה יְהֹוָה בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְהֹוָה וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה:(טו) וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר:(טז) מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהֹוָה לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר:(יז) וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר:(יח) יְהֹוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:(יט) סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה:(כ) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ:(כא) וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד יְהֹוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ:(כב) כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי:(כג) אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ:(כד) וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה: (כה) וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף:

תלמוד בבלי מסכת יומא דף לו עמוד ב אמר רבה בר שמואל אמר רב: הלכה כדברי חכמים. - פשיטא, יחיד ורבים הלכה כרבים!

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כ עמוד א תנו רבנן: שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים, שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. איזו היא קרובה ואיזו היא רחוקה? קרובה - בתוך שלשים, רחוקה - לאחר שלשים, דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים: אחת שמועה קרובה ואחת שמועה רחוקה - נוהגת שבעה ושלשים. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום שאתה מוצא יחיד מקיל ורבים מחמירין - הלכה כרבים, חוץ מזו, שאף על פי שרבי עקיבא מקיל וחכמים מחמירין - הלכה כרבי עקיבא. דאמר שמואל: הלכה כדברי המקיל באבל. יש הלכה אבל אפשר לכופף אותה?