גדר? מדוע רואה הנביא יחזקאל בעיה עם הגדר, שהרי מה פרוש "וַתִּגְדְּרוּ גָדֵר"?

מסכת ברכות דף ד/ב ואי כרבן גמליאל סבירא להו לימרו כרבן גמליאל לעולם כרבן גמליאל סבירא להו והא דקא אמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואח"כ אקרא ק"ש ואתפלל וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה אבל אדם בא מן השדה בערב נכנס לבית הכנסת אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה מאי שנא בכל דוכתא דלא קתני חייב מיתה ומאי שנא הכא דקתני חייב מיתה איבעית אימא משום דאיכא אונס שינה ואיבע"א לאפוקי ממאן דאמר תפלת ערבית רשות קמ"ל דחובה:

"התורה אסרה כתיבת תורה שבע"פ מחשש מה שאירע באמת לאחר שהותרה הכתיבה שבכך רבו הסברות, השיטות, והמחלוקות,(מורה נבוכים עמ' קפח) "

אם כך: מי ביקש את הסייג? הרי זה מה שאומר הנביא יחזקאל בפס' הבאים על גודרי הגדר = עושי הסייגים,

יחזקאל פרק יג

(א) וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר:(ב) בֶּן אָדָם הִנָּבֵא אֶל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבָּאִים וְאָמַרְתָּ לִנְבִיאֵי מִלִּבָּם שִׁמְעוּ דְּבַר יְהֹוָה:(ג) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוָה הוֹי עַל הַנְּבִיאִים הַנְּבָלִים אֲשֶׁר הֹלְכִים אַחַר רוּחָם וּלְבִלְתִּי רָאוּ:(ד) כְּשֻׁעָלִים בָּחֳרָבוֹת נְבִיאֶיךָ יִשְׂרָאֵל הָיוּ:

ה) לֹא עֲלִיתֶם בַּפְּרָצוֹת וַתִּגְדְּרוּ גָדֵר עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל לַעֲמֹד בַּמִּלְחָמָה בְּיוֹם יְהֹוָה: ומה פרוש "וַתִּגְדְּרוּ גָדֵר"? הרי לפי "חכמים" לגדור גדר זה דבר טוב ומותר, ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מא

מה שנתלה בזקן ממרא, אומר, כי כאשר ידע השם יתעלה שמשפטי זאת התורה יצטרכו בכל זמן לפי התחלף המקומות והחדושים ולפי הנראה מן העניינים, להוסיף על קצתם ולגרוע מקצתם, הזהיר מן התוספת ומן המגרעות, ואמר לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, כי היה זה מביא להפסד סדרי התורה ולהאמין בה שאינה מאת השם, והותר ג"כ(גם כן) לחכמי כל דור, רצוני לומר ב"ד(בית דין) הגדול, לעשות סייגים כדי לקיים משפטי התורה האלו בעניינים שיחדשום לשמור התורה וישאירו הסייגים ההם קיימים לנצח, כמ"ש ועשו סייג לתורה, וכן הותר להם ג"כ(גם כן) לבטל קצת מעשי התורה ולהתיר קצת הנזהר ממנו לפי ענין אחד ולפי מאורע אחד, אבל לא יעמידוהו לדורות כמו שביארנו בסדר פירוש המשנה בהוראת שעה, ובזאת ההנהגה תתמיד התורה האחת ויתנהג כל זמן ובכל מאורע כפי הצריך לו, ולו היה זה העיון החלקי נמסר לכל אחד מן החכמים, היו בני אדם נפסדים לרוב המחלוקת והסתבכות הדעות, והזהיר יתעלה שלא יעשו זה שאר החכמים אלא ב"ד הגדול לבד, וצוה להרוג מי שיחלוק עליהם, שאם יחלוק עליהם כל מעיין, בטלה הכוונה המכוונת ובטלה התועלת.

אם כך: מדוע הנביא יחזקאל בשם אלוהים מתלונן על הגדרות(הסייגים)? 

(ו) חָזוּ שָׁוְא וְקֶסֶם כָּזָב הָאֹמְרִים נְאֻם יְהֹוָה וַיהֹוָה לֹא שְׁלָחָם וְיִחֲלוּ לְקַיֵּם דָּבָר:(ז) הֲלוֹא מַחֲזֵה שָׁוְא חֲזִיתֶם וּמִקְסַם כָּזָב אֲמַרְתֶּם וְאֹמְרִים נְאֻם יְהֹוָה וַאֲנִי לֹא דִבַּרְתִּי:(ח) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוָה יַעַן דַּבֶּרְכֶם שָׁוְא וַחֲזִיתֶם כָּזָב לָכֵן הִנְנִי אֲלֵיכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהֹוָה:

(ט) וְהָיְתָה יָדִי אֶל הַנְּבִיאִים הַחֹזִים שָׁוְא וְהַקֹּסְמִים כָּזָב בְּסוֹד עַמִּי לֹא יִהְיוּ וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יְהֹוָה: מי אלה הנביאים החוזים שווא? ומה פרוש "וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ"?

(י) יַעַן וּבְיַעַן הִטְעוּ אֶת עַמִּי לֵאמֹר שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם וְהוּא בֹּנֶה חַיִץ וְהִנָּם טָחִים אֹתוֹ תָּפֵל:(יא) אֱמֹר אֶל טָחֵי תָפֵל וְיִפֹּל הָיָה גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַתֵּנָה אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ תִּפֹּלְנָה וְרוּחַ סְעָרוֹת תְּבַקֵּעַ:(יב) וְהִנֵּה נָפַל הַקִּיר הֲלוֹא יֵאָמֵר אֲלֵיכֶם אַיֵּה הַטִּיחַ אֲשֶׁר טַחְתֶּם:(יג) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוָה וּבִקַּעְתִּי רוּחַ סְעָרוֹת בַּחֲמָתִי וְגֶשֶׁם שֹׁטֵף בְּאַפִּי יִהְיֶה וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ בְּחֵמָה לְכָלָה:

(יד) וְהָרַסְתִּי אֶת הַקִּיר אֲשֶׁר טַחְתֶּם תָּפֵל וְהִגַּעְתִּיהוּ אֶל הָאָרֶץ וְנִגְלָה יְסֹדוֹ וְנָפְלָה וּכְלִיתֶם בְּתוֹכָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה:(טו) וְכִלֵּיתִי אֶת חֲמָתִי בַּקִּיר וּבַטָּחִים אֹתוֹ תָּפֵל וְאֹמַר לָכֶם אֵין הַקִּיר וְאֵין הַטָּחִים אֹתוֹ:(טז) נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבְּאִים אֶל יְרוּשָׁלִַם וְהַחֹזִים לָהּ חֲזוֹן שָׁלֹם וְאֵין שָׁלֹם נְאֻם אֲדֹנָי יְהֹוָה:(יז) וְאַתָּה בֶן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל בְּנוֹת עַמְּךָ הַמִּתְנַבְּאוֹת מִלִּבְּהֶן וְהִנָּבֵא עֲלֵיהֶן:

(יח) וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוָה הוֹי לִמְתַפְּרוֹת כְּסָתוֹת עַל כָּל אַצִּילֵי יָדַי וְעֹשׂוֹת הַמִּסְפָּחוֹת עַל רֹאשׁ כָּל קוֹמָה לְצוֹדֵד נְפָשׁוֹת הַנְּפָשׁוֹת תְּצוֹדֵדְנָה לְעַמִּי וּנְפָשׁוֹת לָכֶנָה תְחַיֶּינָה:

(יט) וַתְּחַלֶּלְנָה אֹתִי אֶל עַמִּי בְּשַׁעֲלֵי שְׂעֹרִים וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם לְהָמִית נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא תְמוּתֶנָה וּלְחַיּוֹת נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא תִחְיֶינָה בְּכַזֶּבְכֶם לְעַמִּי שֹׁמְעֵי כָזָב:(כ) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוָה הִנְנִי אֶל כִּסְּתוֹתֵיכֶנָה אֲשֶׁר אַתֵּנָה מְצֹדְדוֹת שָׁם אֶת הַנְּפָשׁוֹת לְפֹרְחוֹת וְקָרַעְתִּי אֹתָם מֵעַל זְרוֹעֹתֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי אֶת הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר אַתֶּם מְצֹדְדוֹת אֶת נְפָשִׁים לְפֹרְחֹת:(כא) וְקָרַעְתִּי אֶת מִסְפְּחֹתֵיכֶם וְהִצַּלְתִּי אֶת עַמִּי מִיֶּדְכֶן וְלֹא יִהְיוּ עוֹד בְּיֶדְכֶן לִמְצוּדָה וִידַעְתֶּן כִּי אֲנִי יְהֹוָה:(כב) יַעַן הַכְאוֹת לֵב צַדִּיק שֶׁקֶר וַאֲנִי לֹא הִכְאַבְתִּיו וּלְחַזֵּק יְדֵי רָשָׁע לְבִלְתִּי שׁוּב מִדַּרְכּוֹ הָרָע לְהַחֲיֹתוֹ:(כג) לָכֵן שָׁוְא לֹא תֶחֱזֶינָה וְקֶסֶם לֹא תִקְסַמְנָה עוֹד וְהִצַּלְתִּי אֶת עַמִּי מִיֶּדְכֶן וִידַעְתֶּן כִּי אֲנִי יְהֹוָה:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כט עמוד א דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין? דברי הרב שומעין. אמר חזקיה: מניין שכל המוסיף גורע - שנאמר +בראשית ג'+ אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו.

ילקוט שמעוני תורה פרשת בראשית רמז כוולא תגעו בו הה"ד אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך. שלא תעשה את הגדר יותר על העיקר שלא יפול ויקצץ את הנטיעות. כך הקב"ה אמר ביום אכלך ממנו ועמדה והעידה עדות שקר לא תגעו בו פן תמותון כיון שראה שכזבה דחפה עליו א"ל כמה דלא דמכה במקרביה אף לא במיכליה, אמר חזקיה מנין שכל המוסיף גורע שנא' ולא תגעו בו,  

ספר דברים פרק ד (א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם:(ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם:ספר דברים פרק יג(א) אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ: "כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה" אינו כולל כל המצוות שציווה משה, שהרי יש גם בע"פ? והאם לא תוסיף אינו כולל, לא להוסיף סיפורים/אגדות אשר לא מופיעים בתורה שבכתב? ספר משלי פרק ל(ה) כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹ:(ו) אַל תּוֹסְףְ עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ:  ספר קהלת פרק ג  (יג) וְגַם כָּל הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְרָאָה טוֹב בְּכָל עֲמָלוֹ מַתַּת אֱלֹהִים הִיא:(יד) יָדַעְתִּי כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו:

פרשת בראשית פרק ג (ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל:(ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן: רש"י: ולא תגעו בו - הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר(משלי ל ו) אל תוסף על דבריו:  אבן עזרא לא תאכלו פרי כל עץ כלל. לא הזכיר הנחש השם הנכבד והנורא, כי לא ידעו גם האשה הוסיפה על מצות השם, ולא תגעו בו,וכן הוסיפה אשת מנוח עד יום מותו (שופ' יג, ז):

מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק א  איזהו סייג שעשה אדם הראשון לדבריו הרי הוא אומר ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב' י"ז)לא רצה אדם הראשון לומר לחוה כדרך שא"ל(שאמר לו) הקב"ה אלא כך אמר לה ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון (שם ג' ג') באותה שעה היה נחש הרשע נוטל עצה בלבו אמר הואיל ואיני יכול להכשיל את האדם אלך ואכשיל את חוה הלך וישב אצלה והרבה שיחה עמה אמר לה אם לנגיעה את אומרת צוה עלינו הקב"ה הריני נוגע בו ואיני מת אף את אם תגעי בו אי את מתה. מה עשה הנחש הרשע באותה שעה עמד ונגע באילן בידיו וברגליו והרתיעו עד שנשרו פירותיו לארץ. ויש אומרים לא נגע בו כל עיקר אלא כיון שראהו אותו אילן היה צווח עליו ואמר לו רשע רשע אל תיגע בי שנאמר אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנדני (תהלים ל"ו י"ב):

מי גרם לנגיעה זו? סייג שסג אדם הראשון לדבריו. מכאן אמרו אם סג אדם לדבריו אין יכול לעמוד בדבריו. מכאן אמרו אל יוסיף אדם על דברים ששומע ר' יוסי אומר טוב עשרה טפחים ועומד ממאה אמה ונופל:  הרי "חכמים" בכל מצוותיהם, כאילו, וכדי לעשות סייג לתורה? עשו את אותה טעות, שבה האשימו את אדם וחוה הוסיפה ולכן באה לידי גרעון,ואם "אל תוסף על דבריו" "וירדה תורה לסוף דעתו של האדם" הרי כל פרשנות, וכל סייג מצווה, הוא תוספת? ומה על? תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קז עמוד (ב)והכתיב +צפניה ב'+ התקוששו וקושו ואמר ריש לקיש: קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים!

הרי אם האלוהים כתב את התורה, הסיפורים שרצה שיהיו בתורה נמצאים שם, אם כך: האם כל מדרש/אגדה, בעצם אינו נחשב כתוספת? האם רצה אלוהים לחסוך נייר/קלף או כל חומר אחר המשמש לכתיבה, והשאיר סיפורים, מדרשים, ואגדות, בע"פ?

ואיך מסתדרים הדברים הבאים של "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" עם הגדרות שהם גדרו?

מה פירוש דייך מה שאסרה תורה?

תלמוד ירושלמי מסכת נדרים פרק ט דף מא טור ב /ה"א

ר' דימי בשם ר' יצחק לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסו'ר עליך דברי'ם אחרי'ם לאסור אסר,

תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק ד דף סו טור ב /הי"ב

ר' חזקיה ר' כהן בשם רב עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראת עינו ולא אכל רבי לעזר חשש להדא שמועתא ומצמית ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא הדרן עלך עשרה יוחסין וכולא מסכתא דקידושין וכולא סידרא דנשים

רמב"ם הלכות דעות פרק ג הלכה א

שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.

מסילת ישרים(רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל)  פרק יג בביאור מידת הפרישות

עמ עג'  וחז"ל  (ירושלמי קידושין פרק ד') אמרו שעתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול הימינו אף על פי שהיה מותר לו והיה יכול, ואסמכוה אקרא (קהלת ב') "וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם".

הענין הוא כי ודאי חילוקים רבים ועיקרים יש בדבר, יש פרישות שנצטוינו, ויש פרישות שהוזהרנו לבילתי הכשל בו, והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ז') "אל תהי צדיק הרבה".

עמ' עה' "לא גזרו חכמים גזרה אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ואין רוב הציבור יכולים להיות חסידים, אבל די שיהיו צדיקים."

עמ' עו' אך הפרישות הרע הוא, כדרך הגויים הסכלים, אשר לא די שאינם לוקחים מן העולם מה שאין להם הכרח בו, אלא שכבר ימנעו מעצמם גם את המוכרח וייסרו גופים בייסורים ודברים זרים אשר לא חפץ בהם השם כלל, אלא אדרבא חכמים אמרו (תענית כב') "אסור לאדם שיסגף עצמו",

הרי לך כלל האמתי, שכל מה שאינו מוכרח לאדם בעיניני העולם הרי ראוי לו שיפרוש מהם וכל מה שהוא מוכרח לו מאיזה טעם שיהיה, כיון שהוא מוכרח לו, אם הוא פורש ממנו הרי זה חוטא, אך משפט הפרטים על פי הכלל הזה אינו מסור אלא אל שיקול הדעת ולפי שכלו יהולל איש, כי אי אפשר לקבץ כל הפרטים כי רבים הם ואין שכל האדם יכול להקיף על כלם אלא על דבר דבר בעיתו.