מדוע אלפיים שנה גלות?

תלמוד בבלי מסכת יומא דף ט עמוד ב מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים. עבודה זרה - דכתיב +ישעיהו כח+ כי קצר המצע מהשתרע מאי קצר המצע מהשתרע? אמר רבי יונתן: קצר מצע זה מהשתרר עליו שני רעים כאחד. +ישעיהו כח+ והמסכה צרה כהתכנס, אמר רבי שמואל בר נחמני: כי מטי רבי יונתן להאי קרא בכי, אמר: מאן דכתיב ביה +תהלים לג+ כנס כנד מי הים, נעשית לו מסכה צרה! גלוי עריות, דכתיב +ישעיהו ג+ ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהן תעכסנה. יען כי גבהו בנות ציון - שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה, ותלכנה נטויות גרון - שהיו מהלכות בקומה זקופה, ומשקרות עינים - דהוו מליין כוחלא עיניהן, הלוך וטפוף תלכנה - שהיו מהלכות עקב בצד גודל, וברגליהן תעכסנה - אמר רבי יצחק: שהיו מביאות מור ואפרסמון ומניחות במנעליהן, וכשמגיעות אצל בחורי ישראל בועטות ומתיזות עליהן, ומכניסין בהן יצר הרע כארס בכעוס. שפיכות דמים - דכתיב +מלכים ב כא+ וגם דם נקי שפך מנשה [הרבה מאד] עד אשר מלא את ירושלים פה לפה. אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים. רשעים היו, אלא שתלו בטחונם בהקדוש ברוך הוא. אתאן למקדש ראשון, דכתיב +מיכה ג+ ראשיה בשחד ישפטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסמו ועל ה' ישענו לאמר הלא ה' בקרבנו לא תבוא עלינו רעה. לפיכך הביא עליהן הקדוש ברוך הוא שלש גזרות כנגד שלש עבירות שבידם, שנאמר +מיכה ג+ לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער. ובמקדש ראשון לא הוה ביה שנאת חנם? והכתיב +יחזקאל כא+ מגורי אל חרב היו את עמי לכן ספק אל ירך. ואמר רבי (אליעזר): +מסורת הש"ס: [אלעזר]+ אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה, ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם! - ההיא בנשיאי ישראל הואי, דכתיב +יחזקאל כא+ זעק והילל בן אדם כי היא היתה בעמי. ותניא: זעק והילל בן אדם יכול לכל? תלמוד לומר: היא בכל נשיאי ישראל.

רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו: ראשונים שנתגלה עונם - נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עונם - לא נתגלה קצם. אמר רבי יוחנן: טובה צפורנן של ראשונים מכריסו של אחרונים. - אמר ליה ריש לקיש: אדרבה, אחרונים עדיפי, אף על גב דאיכא שעבוד מלכיות - קא עסקי בתורה! אמר ליה: בירה תוכיח, שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים. שאלו את רבי אלעזר: ראשונים גדולים או אחרונים גדולים? - אמר להם: תנו עיניכם בבירה. איכא דאמרי, אמר להם: עידיכם בירה.

אליהו רבה (איש שלום) פרשה טו אמר לי, רבי שני פעמים גלו ישראל, אחד בבית ראשון ואחד בבית אחרון, מפני מה [ראשון] ניתן (זיין) [זמן] ובא, אחרון לא ניתן להן (זיין) [זמן], אמרתי לו, בני יושבי (בבית) [בית] ראשון אף על פי שהיו עובדי עבודה זרה היה בהן דרך ארץ, ומה היא דרך ארץ שהיתה בהן, צדקה וגמילות חסדים, שנ', משל למלך בשר ודם, שיש לו בנים ועבדים הרבה, רובן פקחים, רובן אילמין, רובן חרשין, רובן סומין, סרחו במעשיהם, נשבע שיפרש מהן, פירש מהן, היו בוכים והולכין אחריו, אמר להן, חיזרו מאחריי, הרי אני חוזר עליכם מיכן עד שלשים יום, כך ישראל לפני הקב"ה, יש בהן בעלי מקרא, בהן בעלי משנה, בהן בעלי משא ומתן, סרחו במעשיהן, נשבע שיפרש מהן, פירש מהן, בוכין והולכין אחריו, אמר להן, חזרו מאחרי הרי אני חוזר עליכם, מיכן ואילך מה עלינו לעשות,? לשפוך רחמים ולבקש תחנונים ותפלה מלפניו, ולמצוא פתח אחר בדברי תורה מכל הפתחים שפתח לנו על ידי עבדיו הנביאים, שכך כתב, וגם עתה נאום ה' שובו עדי (יואל ב' י"ב), מה אם יתגלגלו רחמיו הרבים עלינו, ויקיים עלינו מה שאמרו לנו שפתיו, שנאמר עלה הפורץ לפניהם וגו' (מיכה ב' י"ג), אמר לי, רבי תשוח עליך נפשך, שהרבה השחתה את נפשי עלי לטובה, אמרתי לו, בני כתוב אחד אומר, ענה כסיל כאיולתו (משלי כ"ו ה'), וכתוב אחר אומר, אל תען כסיל וגו' (שם שם /משלי כ"ו/ ד'), וכתוב במשנה, הוי שקד ללמד תורה מה שתשיב את אפיקורוס (אבות פ"ב מי"ד), אמר לי, רבי דברים שהיו לי בלבבי לא ארצם לפניך, אמרתי [לו], העבודה כל דברים ששאלתני לא שאלני אדם מימיי, ולא למדתים אלא ממך. ברוך המקום ברוך הוא שבחר בחכמים ובתלמידיהם, ששנו לנו את המשנה, הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבוא אחרי, שחביריך יקיימוה בידך, ואל בינתך אל תשען (אבות פ"ד מי"ג), סליק פירקא.

ספר הכוזרי  מאמר ב אות כד אמר החבר: הובשתני מלך כוזר, והעון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלהים בבית שני, כמה שאמר: +זכריה ב' י"ד+ "רני ושמחי בת ציון", כי כבר היה הענין האלהי מזומן לחול כאשר בתחלה אלו היו מסכימים כלם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל רוצים בגלות ובעבודה שלא יפרדו ממשכנותיהם ועניניהם, ושמא על זה אמר שלמה: +שיר השירים ה' ב'+ "אני ישנה ולבי ער", כנה הגלות בשינה והלב הער התמדת הנבואה ביניהם. "קול דודי דופק", קריאת האלהים לשוב. "שראשי נמלא טל", על השכינה שיצאה מצללי המקדש, ומה שאמר: "פשטתי את כתנתי", על עצלותם לשוב. "דודי שלח ידו מן החור", על עזרא שהיה פוצר בהם ונחמיה והנביאים, עד שהודו קצתם לשוב הודאה בלתי גמורה, ונתן להם כמצפון לבם, ובאו הענינים מקוצרים מפני קצורם, כי הענין האלהי איננו חל על האיש אלא כפי הזדמנותו לו אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. ואילו היינו מזדמנים לקראת אלהי אבותינו בלבב שלם ובנפש חפצה, היינו פוגעים ממנו מה שפגעו אבותינו במצרים. ואין דבורנו: השתחוו להר קדשו, והשתחוו להדום רגליו, והמחזיר שכינתו לציון וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר.

תלמוד בבלי מסכת יומא דף לח עמוד ב +מסורת הש"ס: [ואמר]+ רבי אלעזר: כל המשכח דבר מתלמודו גורם גלות לבניו, שנאמר +הושע ד+ ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. ממש גלות?

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סו עמוד ב א"ר יהודה אמר רב: מעשה בבתו של נקדימון בן גוריון, שפסקו לה חכמים ארבע מאות זהובים לקופה של בשמים לבו ביום, אמרה להם: כך תפסקו לבנותיכם, וענו אחריה אמן. ת"ר: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, אמרה לו: רבי, פרנסני! אמר לה: בתי, מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני. אמר לה: בתי, ממון של בית אביך היכן הלך? אמרה לו: רבי, לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר? ואמרי לה חסד. ושל בית חמיך היכן הוא? אמרה לו: בא זה ואיבד את זה. אמרה לו: רבי, זכור אתה כשחתמת על כתובתי? אמר להן לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה. בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום - אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום - מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה. איזה "צדיק" רבן יוחנן, והשאלה: על רבן יוחנן מי שלט, האם לא הרומאים? ואיזה גמרא "צדיקה", רק איך היא מסתדרת עם כאלפיים שנות גלות? ואיך היא מסתדרת עם כל סיפורי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", שסיפרו לנו על דורות של "צדיקים" "חכמים", שעל כולם שלטו אומות שפלות, שהרי לפי "חכמים" כל הגויים כבהמות? רמב"ם הלכות עירובין פרק ב  הלכה (ט) שדירת הגוי אינה דירה, אלא כבהמה הוא חשוב. תלמוד בבלי מסכת עירובין דף סב עמוד א גופא: חצירו של נכרי הרי הוא כדיר של בהמה, מה הפלא שהאלוהים נותן לכול באי עולם להתעלל בעם ישראל, עם של שוטים, שהרי בבראשית א (כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: הרי מקל וחומר פשוט כאשר אתה רואה בן אדם כמוך כבהמה, האם היוצר אשר יצר אותו בצלמו גם בהמה? במסכת אבות פרק א משנה (יא) אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל: מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יא אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם שמא תורו דבר שלא כתלמוד תורה ותחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים ואף התלמידים הבאים אחריכם שמא יורו דבר משמכם שלא כתלמוד תורה ויחובו חובת גלות ויגלו למקום מים הרעים: איזהו מים הרעים הוי אומר ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם (תהלים ק"ו ל"ה): דבר אחר מים הרעים כמשמעו: וי"א(יש אומרים) שמא יגלו לעבודה קשה: אליהו רבה (איש שלום) פרשה ב שנו חכמים הזהרו בדבריכם שמא תורו דבר אחד שלא מן התורה ותתחייבו מיתה לשמים, ואף התלמידים הבאים אחריכם יורו משמיכם דבר אחד שלא מן התורה ויתחייבו עליו מיתה לשמים, וחס ושלום נמצא שם שמים מתחלל. מעניינת מאוד המשנה הזו, והפרשנות שלה, הרי אם לימדונו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" "כתלמוד תורה", אם כך: מדוע אנו כאלפיים שנה בגלות? או שאולי הורו לנו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" דבר שלא "כתלמוד תורה"/"דבר אחד שלא מן התורה", אז אפשר להבין מדוע אנו בגלות?

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ז הלכה (ז) הנשבע לגוי משלם את הקרן ואינו חייב בחומש שנאמר וכחש בעמיתו, וכן הגוזל פחות משוה פרוטה וכפר ונשבע אינו חייב בחומש שאין פחות משוה פרוטה ממון. כמה הוא החומש, אחד מארבעה בקרן שאם גזל שוה ארבעה ונשבע משלם חמשה ואם היתה הגזלה קיימת מחזיר אותה ונותן דמי רביע שלה: האם שבועה לגוי פחותה משבועה ליהודי?

חלומות (מדרש פנחס)

אמר רבי פנחס: החלומות הם פסולת המוח ועל ידי כך מתברר המוח, והנה כל חוכמות שבעולם הן פסולת התורה, ועל ידי כך מתבררת התורה, ועל כן נאמר: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" כי אז יתגלה שכל החוכמות לא באו אלא כדי לברר את התורה, וכל הגלויות לא באו אלא כדי לברר את המוחין של ישראל, והכל היה חלום, (אור הגנוז מ בובר עמ' 135)

-------------------------------------------------ראשונים כמלאכים?

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז עמוד ב ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו, שנאמר: +שמואל ב' ז'+ ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה. איך מסתדרת גמרא זו עם עשרת הרוגי מלכות ורבי עקיבא בניהם, ו24 אלף תלמידי רבי עקיבא? ואיך מסתדרת גמרא זו עם אלפיים שנות גלות וסיפורים על אבותינו ה"צדיקים", שקיימו כביכול תורה? ואיך מסתדרת גם הגמרא הבאה שהרי אם כך: מדוע נחרב בית המקדש?

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיב/ב אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים: הרי מה אומרת בעצם גמרא זו: הדור לעולם הולך ופוחת? אם כך: נשאלת השאלה: האם באלפיים שנות גלות, וחורבן בית המקדש הראשון והשני, היו הדורות מלאכים, או בני אדם? אם היו בני אדם ולא מלאכים הרי היה חורבן וגלות? כל שנותר הרי, שכל "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" שהיו בדורות אלה של החורבן והגלות, בעצם היו חמורים, ואם הם היו חמורים, מה זה מעיד על הדורות שלנו? הרי אם הגמרא היא תורה למשה מסיני, הרי בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני:  ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. איך אם כך, מסתדרת הגמרא הבאה, שהרי לפי הגמרא הדור לעולם הולך ופוחת? תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טו עמוד ב רבי אלעזר אומר: איוב בימי שפוט השופטים היה, שנאמר: +איוב כ"ז+ הן אתם כולכם חזיתם ולמה זה הבל תהבלו, איזה דור שכולו הבל? הוי אומר: זה דורו של שפוט השופטים. אם דור "שפוט השופטים" היה "דור שכולו הבל", מה זה אומר על "חכמי" הגמרא, שבאו אחריהם אלפי שנים? ואיך מסתדרת גמרא, שהדור הולך ופוחת עם כל הפס' הבאים? שמספרים על אבותינו שלא היה בהם אחד טוב? ואם בהם לא היו טובים מה אנו לעומתם?