|
חבר?
משנה מסכת דמאי פרק ב משנה ג המקבל עליו להיות חבר אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש ואינו לוקח ממנו לח ואינו מתארח אצל עם הארץ ולא מארחו אצלו בכסותו ר' יהודה אומר אף לא יגדל בהמה דקה ולא יהא פרוץ בנדרים ובשחוק ולא יהא מטמא למתים ומשמש בבית המדרש אמרו לו לא באו אלו לכלל: המשנה ניתנה בסיני, עם השיחה בין "ר' יהודה אומר" ל"אמרו לו"? איך מסתדרת הגמרא הבאה? תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הרי אם הכול ניתן בסיני מהאלוהים למשה מה פירוש "ר' יהודה אומר"? האם זה מאמר של "ר' יהודה", או ש "ר' יהודה אומר" בשם משה והאלוהים? אם הוא מדבר בשם משה והאלוהים? איך "אמרו לו" ו"לא באו אלו לכלל"? האם זה ניתן בסיני אבל עוד לא החליטו בשמים? או האם ניסה "ר' יהודה" להמציא כלל חדש? מי הוא ה"חבר" שעליו מדובר?
רמב"ם הלכות מטמאי משכב ומושב פרק י
הלכה (א) עם הארץ - אף על פי שישראל הוא, וישנו בתורה ומצוות, הרי הוא בחזקת טמא, ובגדיו מדרס לטהרות. ואם נגעו בגדיו באוכלין ומשקין, הרי הן טמאין; ואם נגע בכלי חרס מאווירו, טימאהו. ושורפין את התרומה על מגען, אף על פי שטומאתן בספק. ואינן נאמנין על הטהרות, לפי שאינן בקיאין בדקדוקי טומאות וטהרות; ולעולם הוא בחזקת טמא, ואינו נאמן על הטהרות עד שיקבל עליו דברי חברות. ומה הן דברי חברות - שיקבל עליו שייזהר בטומאות שלא ייטמא בהן, ובטהרות שלא יטמא אותן, וייזהר בנטילת ידיים, ובטהרת הידיים; ושלא ייקח מעם הארץ לח, ולא יתארח אצל עם הארץ, ולא יארחו אצלו בכסותו:
הלכה (ב) הבא לקבל דברי חברות חוץ מדבר אחד מהן, אין מקבלין אותו. ראינוהו שנוהג בצנעה בתוך ביתו, מקבלין אותו ואחר כך מלמדין אותו עסקי טומאה וטהרה; ואם לא ראינוהו שנוהג בצנעה בביתו, מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו. ומקבלין אותו לטהרת הידיים תחילה, ואחר כך מקבלין אותו לטהרות. ואם אמר איני מקבל אלא לטהרת ידיים, מקבלין אותו; קיבל לטהרות ולא לידיים, אף לטהרות אין מקבלין אותו: הלכה (ג) כשמקבלין אותו, חוששין לו כל שלושים יום, עד שילמוד, ויהיה רגיל בטהרות. ואחר שלושים יום משיקבל דברי חברות - הרי בגדיו טהורין, וכל אוכליו ומשקיו טהורין, ונאמן על כל הטהרות כשאר כל החברים, ואף על פי שאינו תלמיד חכמים: הלכה (ד) תלמידי חכמים - הרי הם בחזקת טהרה, ונאמנין, ואינן צריכין לקבל דברי חברות; אבל משחרב בית המקדש, נהגו כוהנים סלסול בעצמן - שלא יהיו מוסרין טהרות אפילו לתלמיד חכמים, עד שיקבל עליו דברי חברות. זקן יושב בישיבה - אינו צריך לקבל, שכבר קיבל בשעה שישב: הלכה (ה) המקבל דברי חברות, צריך לקבל בפני שלושה חברים; ובניו ובני ביתו, אינן צריכין לקבל בפני שלושה חברים - מפני שהוא מלמדן ומרגילן בדרך טהרה. ואשת חבר ובניו ובני ביתו ועבדיו, הרי הן כחבר; וחבר שמת - אשתו ובניו ובני ביתו בחזקת חברים, עד שייחשדו: הלכה (ו) אשת עם הארץ, או בתו שנישאת לחבר, וכן עבדו שנמכר לחבר - הרי אלו צריכין לקבל עליהן דברי חברות כבתחילה; אבל אשת חבר, או בתו שנישאת לעם הארץ, וכן עבדו שנמכר לעם הארץ - אין צריכין לקבל דברי חברות כבתחילה: הלכה (ז) עם הארץ שקיבל עליו דברי חברות, והיו לו טהרות כשהיה עם הארץ, ואמר אני יודע ודאי שלא נטמאו - בזמן שנתעסקו בהן אחרים, הרי הן אסורות כשהיו מקודם; ואם הוא בעצמו נתעסק בהן - הרי אלו מותרות לו, ואסורות לכל אדם. ונשאל החבר על טהרותיו, ומורה בהן טהרה לעצמו; ואין חושדין אותו בכך: הלכה (ח) חבר שנעשה גבאי למלך, או מוכס, וכיוצא בהן - דוחין אותו מחברותו; פירש ממעשיו הרעים - הרי הוא ככל אדם, וצריך לקבל דברי חברות כבתחילה: הלכה (ט) עם הארץ שקיבל עליו דברי חברות, ונחשד לדבר אחד - אינו חשוד אלא על אותו דבר. וכל החשוד לחמור, נחשד להקל; והנחשד לקל, לא נחשד לחמור: הלכה (י) חבר שנחשד על הטהרות, כגון שמכר אוכלין טמאין בחזקת שהן טהורין - הרי זה אינו נאמן לעולם, עד שייוודע שחזר בתשובה גמורה: הלכה (יא) החשוד על השביעית או על התרומה, שמכרן לשם חולין - הרי זה חשוד על הטהרות, שהחשוד על דבר של תורה, הרי הוא חשוד על דברי סופרים; והאוכלין הטמאין, אין מטמאין אחרים אלא מדברי סופרים כמו שיתבאר. וכל החשוד על דבר - נאמן להעיד בו לאחרים, ולדון בו לאחרים, חזקה שאין אדם חוטא, כדי שייהנו אחרים:
רמב"ם הלכות מטמאי משכב ומושב פרק יב
הלכה (ה) המניח עם הארץ בתוך ביתו לשומרו, וישב הוא מרחוק - בזמן שהוא רואה את הנכנסין ואת היוצאין - הרי כל שבבית מן האוכלין והמשקין וכלי חרס שאינו מוקף צמיד פתיל, טמאין; אבל המשכבות והמרכבות וכלי חרס המוקף צמיד פתיל, טהורין. ואם אינו רואה, לא את הנכנסין ולא את היוצאין - כל שבבית טמא, אפילו היה כפות או כרות ידיים ורגליים - הכול טמא, מפני שהן ברשות עם הארץ: הלכה (ו) חבר שאמר לעם הארץ, שמור לי פרה זו שלא תיכנס לבית, או שלא תשבר הכלים - הרי הבית והכלים טהורים, שלא מסר לו אלא שמירת הפרה; אבל אם אמר לו שמור לי בית זה שלא תיכנס בו הפרה, וכלים אלו שלא תשברם - הרי הם טמאין: הלכה (ז) חבר שהיה ישן בביתו של עם הארץ, והיו כליו מקופלין ומונחין תחת ראשו וסנדליו, וחביתו לפניו - הרי אלו טהורין, מפני שהם בחזקת שמירת בעליהם, ולא ייגע בהם עם הארץ - שהרי הוא אומר, עתה יעור ויביט בי: הלכה (ח) עם הארץ ששאל מחבר מיטה שיישן עליה, וישן עליה בתוך ביתו של חבר - אין טמא אלא אותה המיטה, ועד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו מאותה המיטה וייגע: הלכה (ט) המניח עם הארץ בתוך ביתו ויצא - הניחו ער ומצאו ער, או ישן ומצאו ישן, או שהניחו ער ומצאו ישן - כל שבבית טהור; הניחו ישן ומצאו ער - כל מקום הקרוב ממנו שהוא יכול לפשוט את ידו וליגע בו, טמא:
|
