האם הפלה זה רצח? איך זה מסתדר עם ה"תושב"ע" ופירוש רש"י?

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עב עמוד ב אמר רב הונא: קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו. קסבר: רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן. איתיביה רב חסדא לרב הונא: יצא ראשו - אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ואמאי? רודף הוא! - שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה. נימא מסייע ליה: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, אומר לו: ראה שישראל הוא, ובן ברית הוא, והתורה אמרה +בראשית ט'+ שפך דם האדם באדם דמו ישפך, אמרה תורה: הצל דמו של זה בדמו של זה. - ההיא רבי יוסי ברבי יהודה היא. דתניא, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: חבר אין צריך התראה, לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד. תא שמע: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, אמר לו: ראה שישראל הוא, ובן ברית הוא, והתורה אמרה: שפך דם האדם באדם דמו ישפך. אם אמר: יודע אני שהוא כן - פטור, על מנת כן אני עושה - חייב. - לא צריכא - דקאי בתרי עיברי דנהרא, דלא מצי אצוליה, מאי איכא - דבעי איתויי לבי דינא, בי דינא - בעי התראה. איבעית אימא: אמר לך רב הונא, אנא דאמרי כתנא דמחתרת, דאמר: מחתרתו זו היא התראתו. מה פירוש "קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו"? מדוע אם יצא ראשו אין דוחים, האם אינו נחשב כנפש גם אם לא יצא ראשו? האם הגמרא אינה מקבלת שעובר בבטן הוא נפש?

רש"י מסכת סנהדרין דף עב עמוד ב יצא ראשו - באשה המקשה לילד ומסוכנת, וקתני רישא: החיה פושטת ידה וחותכתו ומוציאתו לאברים, דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו, אבל יצא ראשו - אין נוגעים בו להורגו, דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש, ואם תאמר מעשה דשבע בן בכרי (שמואל ב, כ) הנה ראשו מושלך אליך דדחו נפש מפני נפש - התם משום דאפילו לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב והן נהרגין עמו, אבל אם היה הוא ניצול אף על פי שהן נהרגין לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן, אי נמי: משום דמורד במלכות הוה, והכי מפרש לה בתוספתא (דתמורה) +מסורת הש"ס: דתרומות פ"ו+. האם רש"י אינו מקבל את הקביעה, שעובר בבטן = נפש? ורש"י הרי נותן פירוש לגמרא, אם כך: האם גם הגמרא אינה מקבלת את העובר בבטן כנפש?

רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק א 

הלכה (ח) אחד מבושיו, ואחד כל דבר שיש בו סכנת נפשות, אחד האיש שאחז את האשה, ענין הכתוב שכל החושב להכות חבירו הכייה הממיתה אותו מצילין את הנרדף בכפו של רודף, ואם אינן יכולין מצילין אותו אף בנפשו, שנאמר לא תחוס עינך: הלכה (ט) הרי זו מצות לא תעשה של אלחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם: אם העובר, נחשב כנפש לפני שנולד, והלכה שאין דוחים נפש מפני נפש, מדוע מותר להרוג את העובר כדי להציל את חיי האם? או שאולי הרמב"ם לא למד שעובר בבטן נחשב כנפש?

רמב"ם הלכות אבל פרק א

הלכה (ו) הנפלים אין מתאבלין עליהן וכל שלא שהה שלשים יום באדם הרי זה נפל, אפילו מת ביום שלשים אין מתאבלין עליו: אם כך: איך קבעו שמי שעושה הפלה, כאילו הרגה נפש?

הלכה (ז) ואם נודע בודאי שנולד לתשעה חדשים גמורים אפילו מת ביום שנולד מתאבלים עליו:

הלכה (ח) בן תשעה חדשים שנולד מת ובן שמונה שמת אפילו לאחר שלשים, ומי שיצא מחותך או מרוסס אף על פי שכלו לו חדשיו הרי זה נפל ואין מתאבלין עליהן ולא מתעסקין עמהם: אם כך: איך הפלה נחשבת הריגה? אם אינו נחשב בגיל תשעה חודשים, איך הוא נחשב בגיל שלושה חודשים או פחות מזה? 

רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ב

הלכה (ו) אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו, בין זכר בין נקבה, הרי זה נהרג עליו אם הרג בזדון, או גולה אם הרג בשגגה, והוא שכלו לו חדשיו, אבל נולד לפחות מתשעה חדשים הרי הוא כנפל עד שישהה שלשים יום וההורגו בתוך שלשים יום אינו נהרג עליו: אם נהרג עובר שלא מלאו לו תשעה חודשים, ההורגו אינו נחשב כרוצח?

שמות כא (יב) מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת: רש"י מכה איש ומת - כמה כתובים נאמרו בפרשת [במיתת] רוצחין, ומה שבידי לפרש למה באו כולם, אפרש: מכה איש ומת - למה נאמר, לפי שנאמר (ויקרא כד יז) ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת, שומע אני בהכאה בלא מיתה, תלמוד לומר מכה איש ומת, אינו חייב אלא בהכאה של מיתה. ואם נאמר מכה איש, ולא נאמר ואיש כי יכה, הייתי אומר אינו חייב עד שיכה איש, היכה את האשה ואת הקטן מנין, תלמוד לומר כי יכה כל נפש אדם, אפילו קטן ואפילו אשה. ועוד אלו נאמר מכה איש, שומע אני, אפילו קטן שהכה והרג יהא חייב, תלמוד לומר ואיש כי יכה, ולא קטן שהכה. ועוד, כי יכה כל נפש אדם, אפילו נפלים במשמע?, תלמוד לומר מכה איש, אינו חייב עד שיכה בן קיימא ראוי להיות איש:

במדבר ג (טו) פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם: רש"י מבן חדש ומעלה - משיצא מכלל נפלים הוא נמנה ליקרא שומר משמרת הקדש. אמר ר' יהודה ברבי שלום למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן, שנאמר (במד' כו, כט) אשר ילדה אותה ללוי במצרים, עם כניסתה בפתח מצרים ילדה אותה. ונמנית בשבעים נפש, שכשאתה מונה חשבונם לא תמצאם אלא שבעים חסר אחת, והיא השלימה את המנין:  אם רק לאחר חודש שנולד הוא יוצא מכלל נפלים, אם כך: איך זירעון בבטן נחשב להריגה?

יוכי ברנדס 08/02/2013 ישראל היום

קול דמי רז אטיאס צועקים אלינו מן האדמה

ההתנגדות להפלות התגלגלה אל היהדות מהנצרות, שירשה אותה מהיוונים • המסורת היהודית הקדומה מאמינה שהעובר נעשה אדם רק לאחר הלידה • אילו רק היה לנו שיח יהודי מתוך ידע רחב,

ההיריון הבלתי מתוכנן סגר עליהם. הם תיכננו להתאבד יחד. הוא כיוון אקדח לראשה. היא זעקה שהיא מתחרטת.

השוטרים שהקיפו אותם ירו בו למוות. בשבוע שעבר הודיעה הפרקליטות שהירי היה מוצדק. נסגר תיק רז אטיאס.

אז מי אשם? יש בכלל אשמים בסיפור הזה?

אחותה של הנערה סיפרה שמתנדבות של עמותת "אפרת" שכנעו אותה לא לבצע הפלה. היא מצאה עצמה לכודה בין שתי ברירות בלתי אפשריות: או ללדת בגיל 17, או להרוג את תינוקה (כן, תינוקה! בסרטון של עמותת אפרת הוא פונה אליה בתואר "אמא" ומתחנן על חייו).

חודשיים אחר כך הוענק ל"אפרת" פרס הוקרה מטעם "כנס ירושלים". באותו היום הוזמנתי להרצות בכנס בנושא אחר. מחוץ לאולם הצטופפו בקור הירושלמי כ-50 מפגינות, שהניפו שלטים וצעקו: "הרחם הוא שלי". הבטתי בהן וחשבתי לעצמי ששוב נגזר עלי להיקרע בין שני המחנות. כל מחנה מקדש לו ערך חשוב אחר: בתוך האולם שממנו אני באה יושב ציבור שמניף את דגל היהדות, ובחוץ, ברחבה שבה אני עוברת, עומד ציבור שמניף את הדגל של חופש הפרט.

ואני, לאן אני שייכת?    יהדות או חופש הפרט - מהו הדגל שלי?

רק שהנוצרים לא ייצאו יותר צדיקים

ככל שזה יישמע מוזר, חברי שני המחנות חולקים אמונה משותפת. אלה ואלה סמוכים ובטוחים שהיהדות רואה בהפלות רצח, או לפחות הריגה. אלה ואלה אינם מעלים בדעתם שההתנגדות להפלות התגלגלה אלינו מהנצרות, שירשה אותה מההלניזם.

המסורת היהודית הקדומה מאמינה שעד השבוע השביעי להריון העובר אינו אלא "מיא בעלמא" (מים בלבד), ולאחר מכן הוא "ירך אמו" (איבר בגופה של האם). העובר נעשה אדם רק לאחר הלידה.

המקור הקדום ביותר לכך מצוי בפרשת משפטים (שהיא במקרה גם פרשת השבוע): וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן - עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים. וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה - וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. החוק הזה מנסח בלשון ברורה את ההבדל התהומי שבין בני אדם לעוברים: מוות של אדם הוא אסון - נפילת עובר אינה אסון.

כאשר התורה תורגמה ליוונית ("תרגום השבעים"), ההלניסטים, שראו בעוברים בני אדם, שינו בפסוק מילה - במקום "ולא יהיה אסון" הם כתבו "ולא יהיה מעוצב", ובכך הפכו את החוק על פניו: אם לוולד שנפל עדיין אין צורת אדם - הפלתו אינה נחשבת להריגה, אך אם הוולד כבר מעוצב - הפלתו היא הריגה.

הנוסחים השונים הולידו שתי מערכות משפטיות שתהום פעורה ביניהן: הפרשנות הנוצרית, שקיבלה בעניין זה את המוסר ההלניסטי, יצרה חוקים שאוסרים הפלות; ואילו הפרשנות היהודית, שרואה בוולד אדם רק לאחר לידתו, יצרה חוקים שמתירים הפלות. כך התגבש לו העיקרון היהודי הידוע שחיי האם תמיד קודמים לחיי העובר ("כל זמן שלא יצא לאוויר העולם, לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו"). מן העיקרון הזה התפתחו הלכות מקלות רבות, שמתירות לבצע הפלה גם במקרים שאינם פיקוח נפש.

אך עם חלוף השנים החלו פוסקי ההלכה שלנו לחוש רגשי נחיתות לנוכח ההחמרה הנוצרית. הרבנים נאלצו להתוודות על האמת: עם ישראל חייב לאמץ לעצמו קודים מחמירים בתחום ההפלות רק כדי שהנוצרים לא ייצאו יותר צדיקים מאיתנו... היו פוסקי הלכה שהודו בפה מלא שהם אוסרים ביצוע הפלות אף שאין לאיסור הזה כל בסיס בתורה, ואחרים בחרו בדרך הפשוטה והמוכרת ופסקו שהפלות אמנם מותרות מדאורייתא (מהתורה), אך אסורות מדרבנן (גזירה של חכמים). אבל אפילו הרבנים המחמירים ביותר לא התייחסו לעובר בן פחות מ-40 יום כאל יצור בעל נשמה. האיסור על הפלות חל אך ורק בשלבי ההריון המתקדמים.

אולם במאה ה-19 נפל דבר. הכנסייה הקתולית הכריזה על ביטול ההבחנה בין עובר מעוצב ובין עובר לא מעוצב ואסרה לבצע הפלות החל מרגע ההפריה. חלק לא מבוטל מפוסקי ההלכה שלנו מיהר ליישר קו עם ההחמרה הנוצרית. בעבר התרבות היהודית העניקה באופן גורף עדיפות להלכות מקלות. רב שרצה להחמיר חויב להביא נימוקים משכנעים, ובדרך כלל גישתו נדחתה. אולם בימינו השתנו כללי המשחק. הרבנים מתחרים ביניהם על המצאת חומרות חדשות, ואילו הרבנים המקלים נהדפים הצידה ונחשבים ללא רציניים.

פה ושם עדיין אפשר למצוא רבנים אמיצים שמתירים לבצע הפלות בחודשי ההיריון הראשונים, אך רוב הרבנים מזמרים במקהלה אחידה את המנטרה "הפלה היא רצח" גם כאשר מתגלים מומים קשים בעוברים בני שלושה שבועות. גם כאשר המעוברת היא נערה מבועתת, שרק רוצה לשוב אל חייה הקודמים.

ידע הוא כוח

יום חורף גשום בירושלים. מחוץ לאולם ניצבות המפגינות. בתוך האולם יושבים מעניקי הפרס. המפגינות שוחרות טוב - הן תובעות את זכות האישה על גופה. גם מתנדבות עמותת אפרת שוחרות טוב - הן מבקשות להציל חיים. אלה ואלה סמוכים ובטוחים שהיהדות רואה בהפלה רצח. אלה ואלה מאמינים שהיהדות וחופש הפרט אינם יכולים ללכת יחדיו.

ורוב הרבנים, שיודעים את האמת, שותקים. ידע הוא כוח. הם מעדיפים שהיהדות תישאר בשליטתם. שיוכלו לעשות בה כרצונם.  אילו הציבור הרחב היה מכיר את התרבות היהודית באופן בלתי אמצעי, ולא באמצעות מתווכים מגמתיים, השיח הישראלי על הפלות היה שונה לחלוטין, ושני האוהבים הצעירים לא היו נלכדים בדרך ללא מוצא. הם היו שומעים סביבם מגוון של קולות והיו מבינים שמהלך חייה התקין של נערה בת 17 חשוב הרבה יותר מאשר המשך קיומו של עובר שרק החל להיווצר.    אילו היה לנו במדינת ישראל שיח יהודי מתוך ידע רחב, התיק של רז אטיאס לא היה נסגר.  וגם לא נפתח.  רז אטיאס היה עדיין בחיים,