נזיר

במדבר ו (א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיהֹוָה:(ג) מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל:(ד) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל:(ה) כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַיהֹוָה קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ:(ו) כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַיהֹוָה עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא:(ז) לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ:(ח) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַיהֹוָה:(ט) וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ:(י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(יא) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא:(יב) וְהִזִּיר לַיהֹוָה אֶת יְמֵי נִזְרוֹ וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ:(יג) וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(יד) וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַיהֹוָה כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים:(טו) וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם:(טז) וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהֹוָה וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ:(יז) וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַיהֹוָה עַל סַל הַמַּצּוֹת וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ:(יח) וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים:(יט) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ:(כ) וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן:(כא) זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר קָרְבָּנוֹ לַיהֹוָה עַל נִזְרוֹ מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ:

רמב"ם הלכות נזירות פרק ב הלכה (כא) אין הנזירות נוהגת אלא בארץ ישראל, ומי שנזר בחוצה לארץ קונסין אותו ומחייבין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נזיר בארץ ישראל כמנין הימים שנזר, לפיכך מי שנדר בזמן הזה בחוצה לארץ כופין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נוהג שם נזירות עד שימות או עד שיבנה המקדש ויביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו. +/השגת הראב"ד/ לפיכך מי שנדר בזה"ז בח"ל כופין אותו לעלות לא"י. א"א למה כופין אותו לעלות ולמנות וכי יש שם טהרה והלא כלנו טמאין טומאת מת ואין כאן הפרש בין א"י לח"ל ואסור להזיר בכל מקום.+ האם הראב"ד והרמב"ם לא קיבלו את אותה "מסורת" "תורה שבע"פ"?

במדבר ו

(א) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיהוָֹה: רש"י כי יפלא - יפריש. למה נסמכה פרשת נזיר לפ' סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שהוא מביא לידי ניאוף (סוטה ב): נדר נזיר - אין נזירה בכל מקום אלא פרישה אף כאן שפירש מן היין: מה עניין יזיר מהיין? הרי גם מענבים וצימוקים הוא צריך להזיר? מדוע שיגדל שער אם ראה סוטה? ומה הקשר של סוטה לזה שאסור לנזיר ללכת אחרי ארונות הוריו אם מתו, כמו כהן גדול? ובפס' (ח) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַיהֹוָה: מדוע אם ראה סוטה "קָדֹשׁ הוּא לַיהֹוָה"? האם צריך ללכת כל היום לחפש סוטות כדי להיות "קָדֹשׁ לַיהֹוָה"? איך מסתדר עניין הסוטה אצל שמשון, הרי הוא נזיר מבטן אם כך איך מסתדר ראיית הסוטה אצלו?

להזיר לה' - להבדיל עצמו מן היין לשם שמים: מדוע נזירות היא: "לשם שמיים"? אם כך: מה הקשר לסוטה? אלוהים נותן לנזיר לראות סוטה כדי שיתנזר "לשם שמיים"?

ומה על כל ה"פלא" לכול צורותיו הדקדוקיות בפס' הבאים?

ויקרא כב (כא) וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַיהֹוָה לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ:

ויקרא כז (א) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיהוָֹה: איך ה"יַפְלִא" מתפרש כאן? מה הוא צריך לראות כדי לנדור?

במדבר טו (ג) וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַיהוָֹה עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן: מדוע מוצמד הפלא לנדר?

עמוס ב

(י) וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה לָרֶשֶׁת אֶת אֶרֶץ הָאֱמֹרִי:(יא) וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים הַאַף אֵין זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְהֹוָה:(יב) וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ: אם נזיר אינו דבר טוב? מדוע מחבר הנביא בין הנביאים לנזירים? ומדוע "וָאָקִים"? האם הכוונה ב"וָאָקִים", נותן לו לראות סוטה?

במדבר ו

(ג) מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל:(ד) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל:(ה) כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַיהוָֹה קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ:

רש"י קדש יהיה - (ספרי) השער שלו לגדל הפרע של שער ראשו: השיער של הנזיר יהיה קדוש? האיש לא השער

פרע - נקוד פתח קטן (סגול) לפי שהוא דבוק לשער ראשו פרע של שער ופירוש של פרע גידול של שער וכן (ויקרא כא) את ראשו לא יפרע ואין קרוי פרע פחות משלושים יום:

ויקרא י (ט) יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבאֲכֶם אֶל-אהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדרתֵיכֶם:

רש"י יין ושכר, (ת"כ, כריתות יג) יין דרך שכרותו: אם כוונת הכתוב לדרך שכרות? מדוע "אַל-תֵּשְׁתְּ", ולא אל תשתכר? והאם האיסור הוא לא על כל שתייה, ואפילו מועטה? הרי בנזיר אין הכוונה לדרך שכרות? הרי נאמר לא ישתה? ואפילו ענבים אסורים עליו, ואין שום סיכוי שישתכר מענבים או מגרעיניהם? 

חזקוני יין ושכר פרש"י(פירש רש"י) דרך שכרות. כלומר שיעור כדי שכרות כדאי' במס' כריתות פרק אמרו לו רבי אליעזר אומר יין ושכר אל תשת שלא תשתהו כדרך שכרותו הא אם הפסיק בו או אם נתן לתוכו מים כל שהוא פטור: אל תשת אעפ"י שנותנים יין ושכר לשאר אבלים כדכתיב תנו שכר לאובד ויין למרי נפש אתה ובניך אל תשת כי אין לכם לנהוג דין אבלות. ועוד שאתם אסורים בו ויש בו חיוב מיתה בעת בואכם אל אהל מועד כי אין דרך להיות שכור עובד: מדוע נכתב "יַיִן וְשֵׁכָר" הרי ה"וְ" מיותרת, הרי היא מצביעה על תוספת של עוד משהו? ואיך מסתדר לרש"י פירושו יין דרך שכרות עם פירושו הבא? רש"י במדבר פרק ו (ג) מיין ושכר - כתרגומו מחמר חדת, ועתיק, שהיין משכר כשהוא ישן: הרי כוונתו בפירוש כאן שיין זה יין חדש, ושיכר זה יין ישן, איך אם כך בפירוש ל"ויקרא י (ט) יַיִן וְשֵׁכָר" הכוונה רק לדרך שכרות? מה קרה לשני סוגי היין הקיימים? הרי לפי פירוש מדובר רק על יין משכר ומדובר רק על יין ישן שהרי לפי פירושו יין ישן משכר, אצל רש"י לא לומדים תורה מקל וחומר, ולא מגזרה שווה אלא ממה שהוא ממציא לאותו רגע?  ומהו שיעור שכרות? ואם נתן לתוכו מים פטור? מותר לשתות יין עם מים? האם לא צריך ללמוד מנזיר, קל וחומר לגבי כהן, הרי נזיר אשר אינו משרת בקודש מחויב אפילו על "וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה" הרי מה פירוש "מִשְׁרַת עֲנָבִים"? האם אין פירושו שאפילו אם הִנַּחְתָּ ענבים בתוך מים אסור לשתות את המים?

שופטים יג (ב) וַיְהִי- אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה:(ג) וַיֵּרָא מַלְאַךְ-יְהוָה אֶל-הָאִשָּׁה וַיּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה-נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן:(ד) וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תּאכְלִי כָּל-טָמֵא:(ה) כִּי- הִנָּךְ הָרָה וְילַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-ראשׁוֹ כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת- יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: וכאן מה נאסר עליה דרך שכרות או אי שתיית יין? הרי גם כאן נאמר "וְשֵׁכָר", מדוע "וְ" אם הכוונה ליין משכר?

רש"י ואל תאכלי כל טמאה - דברים האסורים לנזיר: כדי להסיר מהספק שאין מדובר באיסור אכילת "וְכָל טֻמְאָה" לענבים על כל צורתם בא הפס' בשופטים יג (יג) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהֹוָה אֶל מָנוֹחַ מִכֹּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶל הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר:(יד) מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וְכָל טֻמְאָה אַל תֹּאכַל כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר: ומדגיש פעמיים את האכילה אחת לכל צורת הענב, ואחת לטומאה ועל זאת באה השאלה, איזה דברי טומאה אסורים על נזיר? 

במדבר ו (ו) כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַיהוָֹה עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא:(ז) לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ:(ח) כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדשׁ הוּא לַיהוָֹה:(ט) וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ:

רש"י פתע - זה אונס: פתאם - זה שוגג ויש אומרים פתע פתאום דבר אחד הוא מקרה של פתאום: וכי ימות מת עליו - באהל שהוא בו: ביום טהרתו - ביום הזייתו או אינו אלא בשמיני שהוא טהור לגמרי ת"ל ביום השביעי אי שביעי יכול אפי' לא הזה ת"ל ביום טהרתו: איך שמיני?  אם כתוב "בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי"?

במדבר פרק ו (י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:

רש"י וביום השמיני יבא שתי תרים - להוציא את השביעי או אינו אלא להוציא את התשיעי קבע זמן לקרבין וקבע זמן למקריבין מה קרבין הכשיר שמיני ומשמיני והלאה אף מקריבין שמיני ומשמיני והלאה: שמיני? שביעי? תשיעי? מה הימים האלה? רש"י לא בטוח מה פרוש או אינו ?

במדבר ו (יא) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא:(יב) וְהִזִּיר לַיהוָֹה אֶת יְמֵי נִזְרוֹ וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ:(יג) וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: רש"י יביא אתו - יביא את עצמו וזה אחד משלשה אתים שהיה רבי ישמעאל דורש כן כיוצא בו (ויקרא כב) והשיאו אותם עון אשמה את עצמם כיוצא בו (דברים לד) ויקבור אותו בגי הוא קבר את עצמו: המדובר על הקרבן

במדבר ו (יד) וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַיהֹוָה כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים:(טו) וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם:(טז) וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָֹה וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ:(יז) וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַיהֹוָה עַל סַל הַמַּצּוֹת וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ:(יח) וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים:(יט) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ:(כ) וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָֹה קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן:(כא) זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר קָרְבָּנוֹ לַיהוָֹה עַל נִזְרוֹ מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ:

מדוע מקריב הנזיר חטאת ?

רמב"ן במדבר פרק ו (יד) וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, לא נתפרש. ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו, כענין שאמר (עמוס ב יא) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (לעיל פסוק ח) כל ימי נזרו קדוש הוא לה' והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם:

                                                 שִׁמְשׁוֹן

שופטים יג (ב) וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה:(ג) וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן:(ד) וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא:(ה) כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים:

שופטים יד

(ח) וַיָּשָׁב מִיָּמִים לְקַחְתָּהּ וַיָּסַר לִרְאוֹת אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה וְהִנֵּה עֲדַת דְּבֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה וּדְבָשׁ:(ט) וַיִּרְדֵּהוּ אֶל כַּפָּיו וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְאָכֹל וַיֵּלֶךְ אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאכֵלוּ וְלֹא הִגִּיד לָהֶם כִּי מִגְּוִיַּת הָאַרְיֵה רָדָה הַדְּבָשׁ: מדוע חשוב להדגיש שלא סיפר להוריו מהיכן הדבש? ויקרא יא (ח) מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם:

שופטים יד

(י) וַיֵּרֶד אָבִיהוּ אֶל הָאִשָּׁה וַיַּעַשׂ שָׁם שִׁמְשׁוֹן מִשְׁתֶּה כִּי כֵּן יַעֲשֹוּ הַבַּחוּרִים: האם במשתה הזה אצל פלשתים שתו פטל?

שופטים טו

(טו) וַיִּמְצָא לְחִי חֲמוֹר טְרִיָּה וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיַּךְ בָּהּ אֶלֶף אִישׁ:(טז) וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן בִּלְחִי הַחֲמוֹר חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ:(יז) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר וַיַּשְׁלֵךְ הַלְּחִי מִיָּדוֹ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא רָמַת לֶחִי: מדוע חשוב לכותב התנ"ך להדגיש כי לחי החמור טרייה? ויקרא יא (כו) לְכָל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת וְגֵרָה אֵינֶנָּה מַעֲלָה טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִטְמָא:(כז) וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו בְּכָל הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב:(כח) וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב טְמֵאִים הֵמָּה לָכֶם: ויקרא יא (לט) וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב: אפילו בהמה המותרת לאכילה כל הנגע בנבלתה טמא. כל שכן הנוגע בנבלת בעלי החיים האסורים? ויקרא יא (מד) כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:(מה) כִּי אֲנִי יְהֹוָה הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי:

שופטים טז

(יז) וַיַּגֶּד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ וַיֹּאמֶר לָהּ מוֹרָה לֹא עָלָה עַל רֹאשִׁי כִּי נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי מִבֶּטֶן אִמִּי אִם גֻּלַּחְתִּי וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּכָל הָאָדָם:--- (כב) וַיָּחֶל שְׂעַר רֹאשׁוֹ לְצַמֵּחַ כַּאֲשֶׁר גֻּלָּח: 

                                                שמואל הראה 

שמואל א א (ט) וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן ישֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל יְהֹוָה:(י) וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל יְהֹוָה וּבָכֹה תִבְכֶּה:(יא) וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַיהֹוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ:

רמב"ם הלכות נזירות פרק ג הלכה (טו) שמואל הרמתי, נזיר עולם היה; לפיכך האומר הריני נזיר כשמואל הרמתי, כבן חנה, כבן אלקנה, כמי ששסף את אגג בגלגל, וכיוצא באלו - הרי זה נזיר עולם, ואין אומרין שמא לאיש אחר שמעשיו כאלה נתכוון:

רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה (א) אין הולכין בחוקות הגויים, ולא מידמין להן - לא במלבוש, ולא בשיער, וכיוצא בהן, שנאמר "ולא תלכו בחוקות הגוי" (ויקרא כ, כג), ונאמר "ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג), ונאמר "הישמר לך פן תינקש אחריהם" (דברים יב, ל); הכול בעניין אחד הוא מזהיר - שלא יידמה להן, אלא יהיה הישראלי מובדל מהם וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהם במדעו ובדעותיו. וכן הוא אומר "ואבדיל אתכם מן העמים" (ויקרא כ, כו): (ב) לא ילבוש במלבוש המיוחד להן. ולא יגדל ציצית, כמו ציצית ראשם; ולא יגלח מן הצדדין ויניח השיער באמצע, כמו שהן עושין, וזה הנקרא בלורית; ולא יגלח השיער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע מלאחריו, כדרך שהן עושין. ולא יבנה מקומות כבניין היכלות של עבודה זרה, כדי שייכנסו בהן רבים, כמו שהן עושין. וכל העושה אחת מאלו, וכיוצא בהן - לוקה:

מצודת דוד שמואל א פרק א (יא)

ומורה וכו' - יהיה נזיר עד עולם לבל יתגלח וכדין הנזיר:

רד"ק שמואל א פרק א (יא)

ונתתיו לה' - שיהיה נזיר קדש לה' וי"ת(ויונתן תרגם)  ואמסריניה דיהא משמש קדם ה' ואם כן לדבריו מה נתנה לו חנה והלא כל הלויים לה' נתונים נוכל לפרש כי שאר הלוים היו באין לעבוד' ה' מבן עשרים וחמש שנה והיא נתנה אותו לה' כל ימיו ובדרש אמרו לה לחנה למה את מבקשת זרע אנשים חכמי' זרע אנשים נביאים אמרה להם שיהא ראוי לתתו לה' וזהו ונתתיו לה': ומורה - תער כמו ומורה לא יעלה על ראשו דשמשון וי"ת(ויונתן תרגם) של שמשון ומספר ותרגם זה ומרות אנש לא תהא עלוהי ועניינו לפי דעתו כמו באל"ף ובדברי רז"ל מחלוקת בזה ר' נהוראי אומר נזיר היה שמואל שנאמ' ומורה לא יעלה על ראשו מה מורה האמורה בשמשון נזיר אף מורה האמורה בשמואל נזיר אמר ר' יוסי אין מורה אלא של בשר ודם אמר לו ר' נהוראי והלא כתיב ושמע שאול והרגני הרי שכבר היה עליו מורא של בשר ודם אמר רב יוסף כמאן מתרגמי'ם ומרו'ת אינש לא תהא עלוהי כמאן כרבי יוסי ובדרש מפ'רש למה נקרא תער מורה א"ר(אמר רבי) אמי לא תבא שמה יראת שמיר ושית מה הדין מורה לא מדחיל אלא מן פרזלא אף הדין שערא לא מדחיל אלא מן פרזלא:  מדוע יש מחלוקת? לא קיבלו אותה "מסורת"? בקשר לכוונת התנ"ך מה פרוש המילה מורה?

                                                   אליהו התשבי

מלכים ב א (ז) וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם מֶה מִשְׁפַּט הָאִישׁ אֲשֶׁר עָלָה לִקְרַאתְכֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵיכֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:(ח) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו וַיֹּאמַר אֵלִיָּה הַתִּשְׁבִּי הוּא:  רש"י בראשית פרק כז (יא) איש שער, בעל שער:

                                          אלישע ובני הנביאים   

מלכים ב ד              

(לח) וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה וְהָרָעָב בָּאָרֶץ וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יֹשְׁבִים לְפָנָיו וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה וּבַשֵּׁל נָזִיד לִבְנֵי הַנְּבִיאִים:(לט) וַיֵּצֵא אֶחָד אֶל הַשָֹּדֶה לְלַקֵּט אֹרֹת וַיִּמְצָא גֶּפֶן שָׂדֶה וַיְלַקֵּט מִמֶּנּוּ פַּקֻּעֹת שָׂדֶה מְלֹא בִגְדוֹ וַיָּבֹא וַיְפַלַּח אֶל סִיר הַנָּזִיד כִּי לֹא יָדָעוּ:(מ) וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים לֶאֱכוֹל וַיְהִי כְּאָכְלָם מֵהַנָּזִיד וְהֵמָּה צָעָקוּ וַיֹּאמְרוּ מָוֶת בַּסִּיר אִישׁ הָאֱלֹהִים וְלֹא יָכְלוּ לֶאֱכֹל:(מא) וַיֹּאמֶר וּקְחוּ קֶמַח וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַסִּיר וַיֹּאמֶר צַק לָעָם וְיֹאכֵלוּ וְלֹא הָיָה דָּבָר רָע בַּסִּיר: מדוע יש "מָוֶת בַּסִּיר"? מה הרע ב"גֶּפֶן שָׂדֶה"? מדוע חשוב להדגיש שבני הנביאים "לֹא יָדָעוּ" מה יש ב"נָּזִיד"/"בַּסִּיר"?

יחזקאל יד

(ו) לָכֵן אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מֵעַל גִּלּוּלֵיכֶם וּמֵעַל כָּל תּוֹעֲבֹתֵיכֶם הָשִׁיבוּ פְנֵיכֶם:(ז) כִּי אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמֵהַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּיִשְׂרָאֵל וְיִנָּזֵר מֵאַחֲרַי וְיַעַל גִּלּוּלָיו אֶל לִבּוֹ וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנוֹ יָשִׂים נֹכַח פָנָיו וּבָא אֶל הַנָּבִיא לִדְרָשׁ לוֹ בִי אֲנִי יְהוָה נַעֲנֶה לּוֹ בִּי:(ח) וְנָתַתִּי פָנַי בָּאִישׁ הַהוּא וַהֲשִׂמֹתִיהוּ לְאוֹת וְלִמְשָׁלִים וְהִכְרַתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה:(ט) וְהַנָּבִיא כִּי יְפֻתֶּה וְדִבֶּר דָּבָר אֲנִי יְהוָה פִּתֵּיתִי אֵת הַנָּבִיא הַהוּא וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עָלָיו וְהִשְׁמַדְתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל:(י) וְנָשְׂאוּ עֲוֹנָם כַּעֲוֹן הַדֹּרֵשׁ כַּעֲוֹן הַנָּבִיא יִהְיֶה:(יא) לְמַעַן לֹא יִתְעוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרַי וְלֹא יִטַּמְּאוּ עוֹד בְּכָל פִּשְׁעֵיהֶם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה:

יחזקאל מד

(טו) וְהַכּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדנָי יֱהוִה:(טז) הֵמָּה יָבאוּ אֶל-מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל-שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמַרְתִּי:(יז) וְהָיָה בְּבוֹאָם אֶל-שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ וְלֹא-יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה:(יח) פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל-ראשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל-מָתְנֵיהֶם לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע:(יט) וּבְצֵאתָם אֶל-הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל-הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל-הָעָם יִפְשְׁטוּ אֶת-בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר-הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכת הַקּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא-יְקַדְּשׁוּ אֶת-הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם:(כ) וְראשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת-רָאשֵׁיהֶם:(כא) וְיַיִן לֹא-יִשְׁתּוּ כָּל-כּהֵן בְּבוֹאָם אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית:(כב) וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא-יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם-בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכּהֵן יִקָּחוּ:(כג) וְאֶת-עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קדֶשׁ לְחֹל וּבֵין-טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם:(כד) וְעַל-רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לְמִשְׁפָּט בְּמִשְׁפָּטַי יִשְׁפְּטֻהוּ וְאֶת-תּוֹרתַי וְאֶת-חֻקּתַי בְּכָל-מוֹעֲדַי יִשְׁמרוּ וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ:(כה) וְאֶל-מֵת אָדָם לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה כִּי אִם-לְאָב וּלְאֵם וּלְבֵן וּלְבַת לְאָח וּלְאָחוֹת אֲשֶׁר-לֹא-הָיְתָה לְאִישׁ יִטַּמָּאוּ:(כו) וְאַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ-לוֹ:(כז) וּבְיוֹם- בּאוֹ אֶל-הַקּדֶשׁ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית לְשָׁרֵת בַּקּדֶשׁ יַקְרִיב חַטָּאתוֹ נְאֻם אֲדנָי יֱהוִה:(כח) וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה אֲנִי נַחֲלָתָם וַאֲחֻזָּה לֹא-תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם:(כט) הַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם הֵמָּה יאכְלוּם וְכָל-חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לָהֶם יִהְיֶה:(ל) וְרֵאשִׁית- כָּל-בִּכּוּרֵי כל וְכָל-תְּרוּמַת כּל מִכּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכּהֲנִים יִהְיֶה וְרֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל-בֵּיתֶךָ:(לא) כָּל-נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן-הָעוֹף וּמִן-הַבְּהֵמָה לֹא יאכְלוּ הַכּהֲנִים: האם כוונת יחזקאל אינה כאשר אתם באים לעבודת אלוהים אל תשתו? ואם התפילה היא עבודת האלוהים האם לא צריך להמנע מלשתות יין?

עמוס ב 

(י) וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה לָרֶשֶׁת אֶת אֶרֶץ הָאֱמֹרִי:(יא) וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים הַאַף אֵין זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְהֹוָה:(יב) וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּ בְאוּ: אמרו חכמים שנזיר הוא אדם שראה סוטה, ולכן מתנזר, ועוד אמרו שנודר נדר נזיר אינו דבר טוב, אז מדוע "וָאָקִים" הרי צריך למנוע זאת? אם נזיר אינו דבר טוב מדוע מחבר הנביא בין הנביאים לנזירים?  ומדוע "וָאָקִים"?

במדבר ל (ו) וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַיהוָֹה יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ: רש"י וה' יסלח לה - במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ועוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים זו היא שצריכה סליחה ואע"פ שהוא מופר ואם המופרים צריכים סליחה ק"ו לשאינן מופרים (ספרי):  איך אם היא רק נדרה כבר שותה יין ומטמאת למתים? שהרי באותו יום ששמע נדרה אם לא הפר לה אינו יכול להפר לה לאחר מכן?

זכריה יג

(ד) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵבֹשׁוּ הַנְּבִיאִים אִישׁ מֵחֶזְיֹנוֹ בְּהִנָּבְאֹתוֹ וְלֹא יִלְבְּשׁוּ אַדֶּרֶת שֵׂעָר לְמַעַן כַּחֵשׁ:

דניאל ז   (בסגול תרגום מארמית לעברית)

(ט) חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק:

ט) רוֹאֶה הָיִיתִי עַד אֲשֶׁר כִּסְאוֹת הֻנְּחוּ וְעַתִּיק יָמִים יָשַׁב, לְבוּשׁוֹ כְּשֶׁלֶג לָבָן וּשְׂעַר רֹאשׁוֹ כְּצֶמֶר נָקִי, כִּסְאוֹ שְׁבִיבִים שֶׁל אֵשׁ, גַּלְגַּלָּיו אֵשׁ דּוֹלֶקֶת

(י) נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי אֶלֶף <אלפים> אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ וְרִבּוֹ <רבון> רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן דִּינָא יְתִב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ:

י) נָהָר שֶׁל אֵשׁ נִמְשָׁךְ וְיוֹצֵא מִלְּפָנָיו, אֶלֶף אֲלָפִים יְשַׁמְּשׁוּהוּ וְרִבּוֹ רְבָבוֹת לְפָנָיו יַעֲמֹדוּ, הַדִּין יָשַׁב וּסְפָרִים נִפְתָּחוּ

האם דניאל ראה את האלוהים = עתיק ימים, עם שיער ראש ארוך/מלא? האם לאלוהים יש שיער ראש ארוך/מלא הרי לא יכול להיות שיתאר דניאל את שיער ראשו כצמר אם היה שיערו קצר? האם אלוהים לא עושה קרחת כחרדים? ומשאיר רק את הפאות/סימונים? ומעניין שאת הפאות/סימונים לא תיאר דניאל?

האם מותר לנזיר לגלח שער זקנו?       התשובה לשאלה: אם שער הראש והזקן חד הם?

ויקרא יג (כט) וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בוֹ נָגַע בְּרֹאשׁ אוֹ בְזָקָן:(ל) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב דָּק וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶתֶק הוּא צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא:

ויקרא יד                     

(א) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:(ב) זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן:(ג) וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ:(ד) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב:(ה) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים:(ו) אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים:(ז) וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה:(ח) וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים:(ט) וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר: מדוע ההפרדה?

ויקרא כא (א) וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:

(ה) לֹא יִקְרְחֻה (יקרחו) קרחָה בְּרֹאשָׁם   וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ   וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת: מדוע כאן ההפרדה בין ראשם לזקנם?

יחזקאל ה

(א) וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ חֶרֶב חַדָּה תַּעַר הַגַּלָּבִים תִּקָּחֶנָּה לָּךְ וְהַעֲבַרְתָּ עַל רֹאשְׁךָ וְעַל זְקָנֶךָ וְלָקַחְתָּ לְךָ מֹאזְנֵי מִשְׁקָל וְחִלַּקְתָּם: מדוע כאן ההפרדה בין ראשך לזקנך?

יחזקאל מד

(טו) וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה:(טז) הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי: (יז) וְהָיָה בְּבוֹאָם אֶל שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ וְלֹא יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה:(יח) פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל מָתְנֵיהֶם לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע:(יט) וּבְצֵאתָם אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הָעָם יִפְשְׁטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם:(כ) וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם:

רמב"ם הלכות טומאת צרעת פרק ח

הלכה (כ) הראש והזקן - אין מעכבין זה את זה, ואין מצטרפין זה עם זה, ואין פושין מזה לזה, שנאמר "צרעת הראש או הזקן, הוא" (ויקרא יג, ל) - מלמד שהן חשובין שניים. ואיזה הוא זקן, מהפרק של לחי העליון עד פיקה של גרגרת, מותח את החוט מאוזן לאוזן - כל שמן החוט ולמעלה, הרי הוא מכלל הראש; ומן החוט ולמטה, מכלל הזקן:

רמב"ם הלכות נזירות פרק ב 

הלכה (א) הנודר בנזיר בשוגג או באונס, או שנדר לזרז חברו, או דרך הבאי - הרי זה פטור, כשאר נדרים; ומי שנדר בנזיר, וניחם על נדרו - הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו נזירותו, כדרך שמתירין שאר הנדרים: מהיכן לומדים את זה? הרי במדבר ו (כא) זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר קָרְבָּנוֹ לַיהֹוָה עַל נִזְרוֹ מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ:  ובדברים כג (כב) כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא: מתי ידרוש? אם לא הספקתי לרוץ לחכם שיבטל את הנדר? (כג) וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא:(כד) מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ:ּ ובקהלת ה (ג) כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹהִים אַל תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים אֵת אֲשֶׁר תִּדֹּר שַׁלֵּם:(ד) טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם:(ה) אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ: מה הבעיה? מדוע כותב התנ"ך ושלמה לא מבינים  שיש התרת נדרים?

ויקרא כז (יד) וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַיהֹוָה וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם:(טו) וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְהָיָה לוֹ: מדוע "וְהָיָה לוֹ"? שיעשה התרת נדרים? במקום לשלם עוד 20% .

רמב"ם הלכות נזירות פרק ג

הלכה (יא) מי שאמר הריני נזיר לעולם, או הריני נזיר כל ימי חיי - הרי זה נזיר לעולם; ואם אמר הריני נזיר אלף שנה - הרי זה נזיר לזמן קצוב, ואף על פי שאי אפשר שיחיה האדם אלף שנה. ומה בין נזיר עולם לנזיר לזמן קצוב - שהנזיר לזמן קצוב, אסור לגלח עד סוף ימי נזרו, שנאמר "כל ימי נדר נזרו, תער לא יעבור על ראשו; עד מלאות הימים" (במדבר ו, ה). ונזיר עולם, אם הכביד שיערו, מקל בתער משנים עשר חודש לשנים עשר חודש, ומביא קרבנותיו שלוש בהמות כשיגלח, שנאמר "והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח, כי כבד עליו וגילחו" (שמואל ב יד, כו) - ואבשלום נזיר עולם היה, ודבר זה הלכה הוא, מפי הקבלה. ונזיר עולם שניטמא - הרי זה מביא קרבן טומאה ומגלח תגלחת טומאה, כמו נזיר לזמן קצוב: שמואל ב יד (כה) וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם:(כו) וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ: מהיכן למדו שאבשלום נזיר? היכן כתוב שלנזיר מותר להסתפר שיער ראשו כאשר משקל השיער כבד לו? ואם היה נזיר וממתי נזיר עושה מסיבה עם יין? שמואל ב יג (כח) וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ אַל תִּירָאוּ הֲלוֹא כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם חִזְקוּ וִהְיוּ לִבְנֵי חָיִל:  ממתי נזיר עולם עם יין?  או משקה אחרים ביין?

רמב"ם הלכות נזירות פרק ג

הלכה (יב) שמשון לא היה נזיר גמור - שהרי לא נדר בנזיר, אלא המלאך הפרישו מן הטומאה; וכיצד היה דינו, היה אסור ביין ואסור בתגלחת, ומותר היה להיטמא למתים, ודבר זה, הלכה מפי הקבלה: איך הגיעו לזה? קבלה ממי?

הלכה (יג) לפיכך מי שאמר הריני נזיר כשמשון - הרי זה נזיר מן היין ומן התגלחת לעולם, ואינו מגלח כל שנים עשר חודש כשאר נזירי עולם, ומותר להיטמא למתים. ואם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו שמשון, אינו נזיר; ומי שנדר נזיר כשמשון, אינו יכול להישאל על נדרו - שנזירות שמשון לעולם הייתה:

הלכה (יד) האומר הריני נזיר כשמשון בן מנוח, כבעל דלילה, כמי שעקר דלתות עזה, כמי שניקרו פלשתים את עיניו - הרי זה נזיר כנזירות שמשון, ואף על פי שאפשר שנעשו מעשים אלו לאיש אחר: היכן נאמר שנשא שמשון את דלילה?

רמב"ם הלכות נזירות פרק ה

הלכה (א) שלושה מינין אסורין לנזיר - הטומאה, והתגלחת, והיוצא מן הגפן בין פרי בין פסולת פרי. אבל השיכר של תמרים, או של גרוגרות, וכיוצא בהן - מותר לנזיר; ו"שיכר" (במדבר ו, ג) זה שנאסר עליו בתורה, הוא השיכר של תערובת היין:

הלכה (ג) אבל העלין, והלולבין, ומי גפנים, והסמדר - הרי אלו מותרין לנזיר, שאינן לא פרי ולא פסולת פרי, אלא מן העץ הן נחשבין: במדבר ו (ג) מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל: אם שיכר רק מן היין? מדוע להזכירו בנפרד " מיין ושכר " למה ה"ו" שהרי היה צריך להיות כתוב מיין שכר? ואיך מי גפנים מותר אם אסור לאכול ענבים וצימוקים?

הלכה (ה) דבר המותר, אינו מצטרף לדבר האסור בנזיר. כיצד, יין שנתערב בדבש, אף על פי שטעם הכול טעם יין, ושתה מן התערובת, וכן הצימוקין שדרסן עם הגרוגרות, וטעם הכול טעם צימוקין, ואכל מן התערובת - אינו לוקה, עד שיהיה מדבר האסור בתערובת כזית בכדי שלוש ביצים, ואכל כשלוש ביצים - כשאר האיסורין השווין בכל אדם, כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות:

הלכה (ו) וכן אם שרה פיתו ביין, והייתה רביעית יין בכדי פרס מן הפת, ואכל כדי פרס, שנמצא שאכל רביעית יין - הרי זה לוקה; ועל זה וכיוצא בו, נאמר בתורה "וכל משרת ענבים" (במדבר ו, ג) - לאסור דבר שנתערב בו היין, וטעמו כטעם היין, והוא שיהיה טעמו וממשו, כשאר איסורי מאכלות:  אז מה פרוש "וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים"?

הלכה (ז) נתערב יין וכיוצא בו בדבש, ואין שם טעם יין - הרי זה מותר לנזיר, לא יהיה זה חמור מחלב ודם. היה בו טעם יין, ואין שם רביעית בכדי פרס - הרי זה אסור מדברי סופרים, כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות; ומכין אותו אם אכל, מכת מרדות:

הלכה (יא) נזיר שהיה שותה ביין כל היום כולו - אף על פי שהוא חייב לשמיים על כל רביעית ורביעית, אינו לוקה אלא אחת משום יין ואחת ד"לא יחל דברו" (במדבר ל, ג) כמו שביארנו; ואם התרו בו על כל רביעית ורביעית, ואמרו לו אל תשתה, אל תשתה, והוא שותה - חייב על כל אחת ואחת: הלכה (יב) מדברי סופרים שאסור לנזיר לעמוד במושב שותי יין, ויתרחק ממנו הרבה - שהרי מכשול לפניו, אמרו חכמים, סביב לכרם לא יקרב:

רמב"ם הלכות נזירות פרק ז

הלכה (יג) הנזיר מותר בטומאת מת מצוה, ובתגלחת מצוה; ואסור ביין המצוה, כיין הרשות. כיצד, מי שנשבע שישתה היום יין, שהרי מצוה עליו לשתות, ואחר כך נדר בנזיר - חלה נזירות על השבועה, ואסור ביין; ואין צריך לומר שהוא אסור ביין קידוש והבדלה, שאינו אלא מדברי סופרים: הלכה (יד) וכיצד הוא מותר בטומאת מת מצוה, היה מהלך בדרך, ופגע במת שאין שם מי שיקברנו - הרי זה מיטמא לו, וקוברו. ודברים אלו, דברי קבלה הן: והרי צוותה תורה לכהן גדול ונזיר שלא יטמא למת ואפילו לאימו ואביו?

הלכה (טו) נזיר וכוהן שפגעו במת מצוה - ייטמא נזיר, אף על פי שהוא סותר הימים הראשונים ומביא קרבן טומאה; ואל ייטמא כוהן, שזה, קדושתו קדושת שעה - ואפילו היה נזיר עולם; והכוהן, קדושתו קדושת עולם:  ואיך מסתדרת ההלכה עם ההלכה הבאה? ברמב"ם הלכות אבל פרק ג הלכה (ט) "וכל הקודם את חבירו במעלה מתאחר בטומאה," הרי חומרת נזיר חמורה משל כהן הדיוט ויקרא  כא (א) וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:(ב) כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו:(ג) וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא:(ד) לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ: בהנחה שקיים המושג "מת מצווה", הרי צריכים חכמים ללמוד מקל וחומר שהציווי לנזיר חמור יותר מהציווי לכהן הדיוט, והנזיר מדורג ככהן גדול בענין טומאת מתים, במדבר פרק ו (ו) כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַיהוָֹה עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא:(ז) לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ:

רמב"ם הלכות נזירות פרק ז

הלכה (טז) פגעו בו שני נזירים, אחד נזיר שלושים יום, ואחד נזיר מאה יום - ייטמא נזיר שלושים יום. היה אחד נזיר עולם, והשני נזיר לזמן קצוב - ייטמא הנזיר לזמן קצוב, שנזיר עולם, קדושתו חמורה מזה: הלכה (יז) וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה, נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירות - הרי זה מגלח כל שיערו, שהרי תגלחתו מצות עשה, שנאמר במצורע "יגלח את כל שיערו. . ." (ויקרא יד, ט). וכל מקום שאתה מוצא מצות עשה ולא תעשה - אם יכול אתה לקיים את שניהם, מוטב; ואם לאו, יבוא עשה וידחה את לא תעשה:

רמב"ם הלכות נזירות פרק ט

הלכה (יח) מת שהיה מושכב לרחב הדרך, אף על פי שאין שם מקום לעבור אלא עליו או נוגע בצידו, ואף על פי שהיא טומאה ידועה, ועבר שם נזיר - הרי זה טהור, הואיל וספק ברשות הרבים טהור: הלכה (יט) במה דברים אמורים, במהלך ברגליו; אבל אם היה רוכב או טעון משא, הרי זה טמא, שהמהלך ברגליו, אפשר שלא ייגע או שלא יאהיל או שלא יסיט; אבל טעון או רוכב, אי אפשר שלא ייגע ושלא יאהיל או שלא יסיט - שהרי המת לרוחב הדרך:

רמב"ם הלכות נזירות פרק י  

הלכה (יח) האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך, או אם לא אעשה, וכיוצא בזה - הרי זה רשע, ונזירות כזו מנזירות רשעים הוא; אבל הנודר לה' דרך קדושה - הרי זה נאה ומשובח, והרי נאמר בו "נזר אלוהיו, על ראשו. . . קדוש הוא, לה'" (במדבר ו, ז -ח); ושקלו הכתוב בנביא, שנאמר "ואקים מבניכם לנביאים, ומבחוריכם לנזירים" (עמוס ב, יא): ואומרת תורה על הנודר נדר נזיר "קדוש הוא, ליהוה" אז איך נזיר רשע?

אמרו חכמים "אין אדם נוקף אצבעו למטה אם לא הוכרז מלמעלה" הרי אדם שמחליט להיות נזיר זו אינה החלטה טיפשית ויש בא יותר חובות מאשר זכויות "ואקים מבניכם לנביאים, ומבחוריכם לנזירים" (עמוס ב, יא) הנביא אומר בשם האלהים שהוא זה שמקים את הנביאים והנזירים אז איך יכולים חכמים להגיד על נזיר רשע כאשר האלהים הוא זה שעושה אותו כזה?

רש"י וראשם לא יגלחו. להעביר את כל השער: ופרע לא ישלחו. גידול שער לא ירבו: כסום יכסמו. ככוסמת הזו שסדורין בשבולת ראשו של זה לצד עיקרו של זה כך שמעתי משמו של רבי מנחם זצ"ל ויתכן לפרשו לשון מדת דבר השוה לא גזיזת ראש ולא גדול שער אלא במדה שוה אמולי"ר בלע"ז:

מצודת דוד וראשם לא יגלחו. שער ראשם לא יגלחו בכל עת: ופרע לא ישלחו. לא יניחו גדול השער להתפשט יותר מדאי וארז"ל שיגלחו אחד לשלשים יום (סנהדרין כב): כסום יכסמו. על כהנים גדולים יאמר שהם יגלחו באופן שיגיע ראש שער זה בצד עקרו של זה ככוסמת הזו הסדורה בשבולת ראשו של זה בצד עקרו של זה כן ארז"ל (שם כב):

מצודת ציון  יגלחו. ענין קציצת השער: קציצת שער מותרת? או אסורה? ופרע. כן יקרא גדול השער כמו את ראשו לא יפרע (ויקרא כ"א): ישלחו. ענין התפשטות כמו תשלח קציריה (תהלים פ'): כסום יכסמו. מלשון והחטה והכסמת (שמות ט') והוא מין זרע: ישימו כוסמת על הראש?

מלבים וראשם גם בזה ינהגו סלסול בעצמם להתדמות אל הכ"ג שהיה מספר ראשו של זה בצד עקרו של זה, שזה נקרא בשם כסם כמו שפי' חז"ל בפ"ד דסנהדרין, וז"ש הגם שפרע לא ישלחו בכ"ז ראשם לא יגלחו בגלוח המורגל רק כסום יכסמו כתספורת בן אלעשה: מה זה?

רד"ק וראשם לא יגלחו. לא יגלחו כל שער הראש: ופרע לא ישלחו. לא יגדלו השער משלשים יום ואילך: כסום יכסמו את ראשיהם. ישוו את הגלוח לא יגלחו מכל וכל ולא ישלחו פרע אלא בענין השוה אחד לשלשים יום ורז"ל פירשו כסום יכסמו כתספורת של בן אלעשה ראשו של זה בצד עקרו של זה ויונתן תרגם ספרא יספרון ית שער רישיהון: ולמה רד"ק מתכוון? ויין לא ישתו כל כהן, החצר הפנימית. בעזרת הכהנים מן המזבח ולפנים כמו שכתוב בתורה ומ"ש לו משפטי הכהנים אע"פ שכתוב בתורה לפי שחידש דברים שאינם מפורשים בתורה שבכתב גם אפשר שחידש דברים שהם לעתיד לתוספת קדושה:

ויקרא י (ו) וַיּאמֶר משֶׁה אֶל-אַהֲרן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל-הָעֵדָה יִקְצף וַאֲחֵיכֶם כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת-הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוָֹה:

אבו עזרא ראשיכם אל תפרעו, יש אומרים לגדל פרע: תפרומו, תקרעו והנכון שהוא מן בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ורבים אמרו מכוסה ואחרים אמרו מגולה והאמת דברי הקבלה: אם כך: לגדל או לא לגדל? מדוע כל אחד ופירושו הוא? האם כולם קיבלו את אותה "תורה" שבע"פ", שהיא פרשנות של תורה שבכתב? ומה זה מכוסה? ומגולה? האם אין חובה בכיסוי הראש?

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן קכח סעיף נא ומכל מקום הואיל והוקשה ברכה לעבודה במקצת אסרו חכמים לשיכור לישא כפיו כמו שאסרה תורה לשיכור לעבוד עבודה במקדש כמ"ש יין ושכר אל תשת וגו' וסמכו איסור זה למה שנסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין ונתנו על כהן מברך קולי נזיר וקולי משרת במקדש קולי נזיר מה נזיר מותר בשאר משקים המשכרים ואינו אסור אלא מכל אשר יעשה מגפן היין וגם אין מומין פוסלין בו אף כהן מברך אין מומין פוסלין בו ואין שאר משקין המשכרים מונעים אותו מנשיאת כפים כמו במשרת במקדש אפילו נשתכר עד שאינו יכול לדבר לפני המלך שנשיאת כפים אינה דומה לתפלה שהוא עומד ומדבר עם המלך משא"כ בנשיאת כפים שמדבר אל העם (כמ"ש אמור להם) אלא א"כ הגיע לשכרותו של לוט שאז פטור מכל המצות. וקולי משרת במקדש מה משרת מותר ביין כל שהוא ואינו מוזהר אלא על רביעית שנאמר שכר יין שיש בו כדי לשכר ואף על רביעית אינו באזהרה אלא כששתאו דרך שכרות רביעית בבת אחת אבל אם הפסיק בו או שנתן לתוכו מעט מים פטור משא"כ בנזיר אף כהן מברך אם שתה רביעית יין בב' פעמים או שנתן לתוכו מעט מים מותר ואם שתה יותר מרביעית אע"פ שהוא מזוג ואפילו שתאו בכמה פעמים לא ישא כפיו עד שיסיר יינו מעליו ומה מפיג את היין נתבאר בסי' צ"ט. ויש אוסרים שיכור בנשיאת כפים אפילו נשתכר משאר משקין או אוכלים המשכרים ולכתחילה אסור לשתות כלל משקה המשכר קודם נשיאת כפים (וכן נוהגים) ולא נתנו קולי נזיר אלא לענין מומין בלבד: היכן הם למדו "חכמים" אלה, הרי כתוב בבמדבר ו (ג) מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל: "מִיַּיִן וְשֵׁכָר" מדוע "וְ"שֵׁכָר? ומה פירוש "חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר"?

שולחן ערוך יורה דעה סימן רג סעיף ז

מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו, הרי זה זריז ומשובח. כיצד, מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שנתים; או שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה; או אסר השכרות לעולם; וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו; וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים, כולם דרך עבודה לשם הם; ובנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו חכמים: נדרים סייג לפרישות; ואע"פ שהם עבודה, לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהם, בלא נדר.

שולחן ערוך יורה דעה סימן רלט סעיף יב

כח אמר: הריני נזיר הריני נזיר, (ה) חלו שניהם וצריך לנהוג (ו) שתי נזירות. אם כך: יש נזירים? ומותר לידור נדר נזיר? או לא?

 

נדר או חרם הוא דבר שבין האדם לאלוהיו, ושום הלכה או דברי "חכמים" אינם יכולים להפר, או להכריח לבצע, ולכן כל ההלכות לגבי נדרים וחרמות הם סתם התברברות שאין בה ולא כלום, וכאשר אדם נודר בעייתו היא עם היושב במרומים ולכן נאמר בפס' הבאים, דברים כג (כב) כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא:(כג) וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא: תהלים סה (ב) לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן וּלְךָ יְשֻׁלַּם נֶדֶר: קהלת ה (ג) כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹהִים אַל תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים אֵת אֲשֶׁר תִּדֹּר שַׁלֵּם:(ד) טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם:(ה) אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ: אם יש התרת נדרים? מה הפסוק הזה? הרי הוא מיותר,

 

ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מח וטעם נזירות מבואר מאד, והוא הפרישות מן היין, אשר הפסיד מן הראשונים והאחרונים, רבים ועצומים כל הרוגיו, וגם אלה ביין שגו, ובא מדין הנזירות מה שתראה מאיסור כל אשר יעשה מגפן היין, להרחקה יתירה עד שיספיק לאדם ממנו הדבר הצריך, כי הנשמר ממנו נקרא קדוש, והושם במדרגת כהן גדול בקדושה, עד שלא יטמא אפילו לאביו ולאמו כמוהו, זאת הגדולה מפני שפירש מן היין: