עקיבא ועשרים וארבעה אלף תלמידיו, איך מסתדרים הכתובים עם מותם של ה"צדיקים"?

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. משנה מסכת אבות פרק ג משנה (יז) רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה? אין דרך ארץ? אם אין דרך ארץ? אין תורה? אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה אם אין בינה אין דעת אם אין דעת אין בינה אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח, הרי איך מסתדרים תלמידי עקיבא אשר מתו במגפה בימי העומר עם משנה זו? איך הייתה בהם תורה, אם דרך ארץ לא הייתה בהם? או שהמשנה היא הבל?

לפי סיפורי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" שלעקיבא היו 24 אלף תלמידים, וכולם היו "חכמים" גדולים, יודעי תורה שבכתב ותורה שבע"פ ברמה גבוהה, ואפילו היו יכולים להחיות מתים, רק דבר אחד לא קיימו תלמידיו של עקיבא, לפי סיפורי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", והוא: שלא נתנו כבוד איש לרעהו, על זה מתו כולם במגיפה, נשאלת השאלה מה רצו לספר "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" בסיפור זה? איזה מוסר השכל רצו שנלמד ממנו? והתשובה מאוד פשוטה: לא משנה כמה שעות תשהה בבית הכנסת, או בכולל, או בישיבה, או בבית המדרש, ולא משנה כמה ידע יש לך בתנ"ך, במשנה, או הגמרא, ולמי שרוצה גם בזוהר ובקבלה, כל עוד לא תדע, ש"דרך ארץ קדמה לתורה", תושמד במגיפה, דרך ארץ אינה ההתנהגות שלך עם האלוהים, אלא ההתנהגות שלך עם בני האדם החיים בארץ,

עקיבא לפי סיפורי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", נשפט ע"י הרומאים, ובשרו סורק במסרקות ברזל, וקולף מעל עצמותיו, ונשאלת השאלה מדוע זה עונשו של עקיבא? ש"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" אמרו: שהוא רבם של 24 אלף תלמידים "צדיקים"? שוב התשובה פשוטה והיא: בבית ספר שיש 24 אלף תלמידים, אם נכשלו כמה תלמידים, זה בתחום הסביר, אם נכשלו 50% מהתלמידים יש בעיה רצינית, וצריך למצוא את פתרונה ומיד, אבל אם נכשלו 100% מהתלמידים, יש למחוק ולסרק את בשרו של "המורה" מפני שהוא אחראי לכישלון הזה, אביא כאן את פירוש רש"י לפס' בישעיהו ג (יד) יְהֹוָה בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם: רש"י ה' במשפט יבוא עם זקני עמו - שהי'ה להם למחות, אם "המורה" אינו מוחה, ואינו מתרה בתלמידיו, ה"כאילו" "חכמים" ו"צדיקים", יעשה האלוהים משפט עם מורי עמו, תהלים ז (יב) אֱלֹהִים שׁוֹפֵט צַדִּיק וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם: ומי שאומר שצדיקים היו עקיבא ותלמידיו, כאילו אמר שהאלוהים אינו שופט צדק, וצדיק.

מיכה ב (ז) הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב הֲקָצַר רוּחַ יְהֹוָה אִם אֵלֶּה מַעֲלָלָיו הֲלוֹא דְבָרַי יֵיטִיבוּ עִם הַיָּשָׁר הוֹלֵךְ: קהלת ח (יב) אֲשֶׁר חֹטֶא עֹשֶׂה רָע מְאַת וּמַאֲרִיךְ לוֹ כִּי גַּם יוֹדֵעַ אָנִי אֲשֶׁר יִהְיֶה טּוֹב לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יִירְאוּ מִלְּפָנָיו: קהלת ח (ה) שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם:(ו) כִּי לְכָל חֵפֶץ יֵשׁ עֵת וּמִשְׁפָּט כִּי רָעַת הָאָדָם רַבָּה עָלָיו:(ז) כִּי אֵינֶנּוּ יֹדֵעַ מַה שֶּׁיִּהְיֶה כִּי כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה מִי יַגִּיד לוֹ: משלי כא (כא) רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד:

עמוס ג (ו) אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַיהֹוָה לֹא עָשָׂה:

משלי טו (ג) בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי יְהֹוָה צֹפוֹת רָעִים וְטוֹבִים:

קהלת יב (יג) סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם:(יד) כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע:

דברי הימים ב יז (י) וַיְהִי פַּחַד יְהֹוָה עַל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר סְבִיבוֹת יְהוּדָה וְלֹא נִלְחֲמוּ עִם יְהוֹשָׁפָט:(יא) וּמִן פְּלִשְׁתִּים מְבִיאִים לִיהוֹשָׁפָט מִנְחָה וְכֶסֶף מַשָּׂא גַּם הָעַרְבִיאִים מְבִיאִים לוֹ צֹאן אֵילִים שִׁבְעַת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת וּתְיָשִׁים שִׁבְעַת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת:  רש"י ויהי פחד ה' על כל ממלכות הארצות - בזכות שלמדו תורה: פחד נופל על האוייבים אם לומדים תורה? הרי מקל וחומר פשוט היינו צריכים להבין, שאם אין פחד בגויים, ובעמים, המסקנה מתבקשת: אין לימוד תורה בעם ישראל, ואם דרך ארץ קדמה לתורה, כדברי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", הרי אצל עקיבא ותלמידיו לא היה דרך ארץ, ולא תורה, וכאשר אין את התחלה איך יהיה סוף?

לסיכום: ישעיהו ג (ט) הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ לֹא כִחֵדוּ אוֹי לְנַפְשָׁם כִּי גָמְלוּ לָהֶם רָעָה:(י) אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ:(יא) אוֹי לְרָשָׁע רָע כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ:(יב) עַמִּי נֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ עַמִּי מְאַשְּׁרֶיךָ מַתְעִים וְדֶרֶךְ אֹרְחֹתֶיךָ בִּלֵּעוּ:(יג) נִצָּב לָרִיב יְהֹוָה וְעֹמֵד לָדִין עַמִּים:(יד) יְהֹוָה בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם:

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ל עמוד ב כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה - אין אתם נמסרים בידו, שנאמר: +בראשית ד+ הלא אם תטיב שאת, ואם אין אתם עוסקין בתורה - אתם נמסרים בידו,  שנא': לפתח חטאת רובץ, ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר: ואליך תשוקתו, ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר: ואתה תמשל בו.

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סו עמוד ב א"ר יהודה אמר רב: מעשה בבתו של נקדימון בן גוריון, שפסקו לה חכמים ארבע מאות זהובים לקופה של בשמים לבו ביום, אמרה להם: כך תפסקו לבנותיכם, וענו אחריה אמן. ת"ר: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, אמרה לו: רבי, פרנסני! אמר לה: בתי, מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני. אמר לה: בתי, ממון של בית אביך היכן הלך? אמרה לו: רבי, לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר? ואמרי לה חסד. ושל בית חמיך היכן הוא? אמרה לו: בא זה ואיבד את זה. אמרה לו: רבי, זכור אתה כשחתמת על כתובתי? אמר להן לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה. בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום - אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום - מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה.

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כח עמוד א תנו רבנן: מת פתאום - זו היא מיתה חטופה, חלה יום אחד ומת - זו היא מיתה דחופה. רבי חנניא בן גמליאל אומר: זו היא מיתת מגפה, שנאמר +יחזקאל כ"ד+ בן אדם הנני לקח ממך את מחמד עיניך במגפה וכתיב +יחזקאל כ"ד+ ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב. שני ימים ומת - זו היא מיתה דחויה, שלשה - גערה, ארבעה - נזיפה, חמשה - זו היא מיתת כל אדם. אמר רבי חנין: מאי קרא? - +דברים ל"א+ הן קרבו ימיך למות, הן - חד, קרבו - תרי, ימיך - תרי, הא חמשה. הן חד - שכן בלשון יוני קורין לאחת הן. מת בחמשים שנה - זו היא מיתת כרת, חמשים ושתים שנה - זו היא מיתתו של שמואל הרמתי, ששים - זו היא מיתה בידי שמים. אמר מר זוטרא: מאי קרא - דכתיב +איוב ה'+ תבוא בכלח אלי - קבר, בכלח בגימטריא שיתין הוו. שבעים - שיבה, שמונים - גבורות, דכתיב +תהלים צ'+ ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה. אמר רבה: מחמשים ועד ששים שנה - זו היא מיתת כרת. והאי דלא חשיב להו - משום כבודו של שמואל הרמתי. רב יוסף, כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן. אמר: נפקי לי מכרת. אמר ליה אביי: נהי דנפק ליה מר מכרת דשני, מכרת דיומי מי נפיק מר? אמר ליה: נקוט לך מיהא פלגא בידך. רב הונא נח נפשיה פתאום, הוו קא דייגי רבנן. תנא להו זוגא דמהדייב: לא שנו אלא שלא הגיע לגבורות, אבל הגיע לגבורות - זו היא מיתת נשיקה. אמר רבא: חיי, בני ומזוני, לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא. דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו, מר מצלי ואתי מיטרא, ומר מצלי ואתי מיטרא. רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין - רבה חיה ארבעין, בי רב חסדא - שיתין הלולי, בי רבה - שיתין תיכלי. בי רב חסדא - סמידא לכלבי ולא מתבעי, בי רבה - נהמא דשערי לאינשי, ולא משתכח. ואמר רבא: הני תלת מילי בעאי קמי שמיא, תרתי יהבו לי, חדא לא יהבו לי; חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא - ויהבו לי, ענותנותיה דרבה בר רב הונא - לא יהבו לי.

מסכתות קטנות מסכת שמחות פרק ג הלכה (ז) מבן עשרים ועד בן שלשים יוצא כחתן, מבן שלשים ועד בן ארבעים יוצא כאח, מבן ארבעים עד בן חמשים יוצא כאב. רבי שמעון אומר מבן שלשים ועד בן ארבעים אם יש לו בנים או לבן גילו בנים יוצא כאב, ואם לאו יוצא כאח. הלכה (ח) מת פחות מחמשים מת בהכרת, מת לחמשים ושתים שנה זו היא מיתתו של שמואל הרמתי, מת לששים שנה זו היא מיתה האמורה בתורה, שנאמר תבא בכלח אלי קבר כעלות גדיש בעתו, מת לשבעים שנה זו היא מיתה של חיבה, שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה, מת לשמונים שנה זו היא מיתה של גבורה, שנאמר ואם בגבורות שמונים שנה, וכן ברזילי אמר לדוד בן שמונים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע, יתר מיכן חיים של צער. הלכה (ט) המת ליום אחד מיתה של זעף, לשנים מיתה של בהלה, לשלשה מיתה של מגפה, לארבעה או לחמשה מיתה דחופה, לששה זו היא מיתה האמורה בתורה, לשבעה מיתה של חיבה, יתר מכאן מת ביסורין. הלכה (י) רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר זקן שאכל את החלב או שחלל את השבת מת בהכרת, וכי מודיענו שמיתתו בהכרת, אלא שמת בשלשה מת בהכרת, לארבעה וחמשה מיתה הדופה, המת לששה מיתה האמורה בתורה, לשבעה מיתה של חיבה, יתר מכאן מת ביסורין.