משה ועקיבא

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף כט עמוד ב אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע(ריבונו של עולם), מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע(ריבונו של עולם), הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו, אמר לו: חזור [לאחורך]. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו: רבש"ע(ריבונו של עולם), זו תורה וזו שכרה? א"ל: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. איך מסתדר קשקוש זה, שעלה משה למרום, ומצא את האלוהים עסוק בכתיבה, עם הפס' הבא? שמות כד (יב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם: מה פירוש "אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי" בעבר? או שאולי לא הספיק האלוהים לסיים לכתוב, ומשה הגיע למרום? מה יהיה על זה שהאלוהים יודע ראשית ואחרית? הרי מדוע לא עשה זאת קודם? מדוע לא סיים לכתוב לפני בריאת העולם? הרי תורה הייתה לפני בריאת העולם לפי הגמרא והזוהר הבאים? תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד (ב) ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? +תהלים ח+ מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו +תהלים ח+ ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים!

זוהר חדש כרך א (תורה) פרשת בראשית דף ט עמוד (ב) בראשית. כתיב ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז [משלי ח] הפסוק הזה חוזר על כל התורה שהיא היתה ראשית דרכי אל שהתורה נבראת אלפים שנה קודם שנברא העולם דא"ר אלעזר שבעה דברים נבראו עד שלא נברא העולם ואלו הם התורה וג"ע וגיהנם וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח והתשובה, תורה נבראה לפני בריאת העולם, אם לפי הגמרא או לפי הזוהר, אם כך: האלוהים שכח או לא הספיק לכתור כתרים, לפני עלייתו של משה? מה על ידיעת אחרית כראשית של האלוהים?

זוהרה של תורה בראשית פרק א (הועתק מספרו של יצחק שוקרון "זהרה של תורה"  "הנפש אשר באדם" עמ' ז')

"בראשית ברא אלוהים""אמר רבי שמעון  בא וראה הקב"ה ראה בתורה וברא את העולם שכתוב ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום והוא יתברך הסתכל בה פעם ושתים ושלוש וארבע פעמים ואחר כך אמר את התורה ועשה ממנה מלאכה כדי שלא יבואו בני אדם לטעות מהתורה הקדושה שהוכנה בדיקנות מפליאה ככתוב אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה למען האדם וכנגד ארבע פעמים ברא הקב"ה את כל מה שברא בעולמו רבי אליעזר אמר לפני שברא הקב"ה את העולם באו ונכנסו האותיות לפני הקב"ה וכל אות ביקשה שממנה תתחיל התורה עד שנתקיים הכל באות ב שהיא תחילתה של המילה ברכה ובא נתייסד העולם איך מסתדר הסיפור בגמרא, על עלית משה למרום, והתעכבות אלוהים במסירת התורה, עקב כתירת כתרים לתורה ע"י האלוהים, עם זה שלפני בריאת העולם, אלוהים הסתכל בתורה פעם שתיים שלוש וארבע ואחר כך אמר את התורה ועשה ממנה מלאכה, מדוע אלוהים לא נזכר בכל הפעמים האלה שיש צורך להוסיף לתורה כתרים?

מעניין שאת העולם ברא אלוהים בעשרה מאמרות, ואת התורה הוא ממש כתב? ולא במאמר? אלוהים ישב עם קסת דיו וסימן כתרים לאותיות? האלוהים אינו יכול היה לומר לכתרים להתבצע, והם יתבצעו במאמר אחד? איך זה שכתוב שמשה כתב את התורה, אם כבר ניתנה כתובה למשה? דברים לא (כד) וַיְהִי כְּכַלּוֹת משֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם:  או שהאלוהים כתר כתרים בספר משלו?

האם האבן עזרא אינו מקבל את הגמרא שמשה עלה למרום? הרי בפירושו בשמות יט פרשת יתרו (ג) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהֹוָה מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אבן עזרא -  ומשה עלה - אחר שקראו השם מן ההר, ולא עלה משה כי אם אל ההר, ולא אל השמים.

משה אינו מבין על מה מדבר עקיבא? משה שמסר את "הכול", ומשה אינו מבין מה מסר? פרקי אבות משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלֹשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה: תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו פרק נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא פרק כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: משה ש"מסר" את הגמרא ואינו מבין את דברי עקיבא? משה "מסר" שבעוד אלפי שנים יקום אדם ששמו עקיבא, ואני משה איני מבין על מה הוא מדבר?

דעתי האישית: נכון משה "מסר" שהוא אינו מבין על מה מדבר עקיבא, מפני שרק טיפש גמור אמור להאמין לשטויות האלה, ש"יצרו" עקיבא וחבריו! לכן: ברור שמשה אינו מבין, עד כמה פתיים יכולים להיות אנשים מעם ישראל שמאמינים לדברי ההבל של "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם".

רמב"ן על משה בדברים פרשת האזינו לב (מ) ואלו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן, היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד, ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלהים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו, אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו, עליו השלום: הרי משה מעיד בגמרא, שיש יותר "טוב" ממנו, והוא עקיבא, אם כך: כן היה, או לא היה? מפני שאפילו משה מודה לפי הגמרא למעלה, שעקיבא גדול ממנו? גמרא משמים, ומהאלוהים למשה, או שלא?

דברים לג פרשת וזאת הברכה (ה) וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהֹוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְהֹוָה:(ו) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:(ז) וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה:(ח) וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה:(ט) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה:(י) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהֹוָה פָּנִים אֶל פָּנִים:(יא) לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: (יב) וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל: איך אפשר להשוות את משה ועקיבא? על כמה אנשים בתנ"ך נכתבו כל כך הרבה סופרלטיבים כמשה? והגרוע מכל, שזה שכתב גמרא זו אפילו לא ידע איך לקרא את הפס' (ז) וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה: הרי מה רצה כותב התנ"ך לומר בפס' זה? מדוע חשוב היה להדגיש את גילו של משה במותו? ומצב בריאותו במותו? ויותר מכךף, פירוש רש"י בדברים לב פרשת האזינו (מח) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר:(מט) עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה:(נ) וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: רש"י כאשר מת אהרן אחיך - באותה מיתה שראית וחמדת אותה, שהפשיט משה את אהרן בגד ראשון והלבישו לאלעזר וכן שני וכן שלישי וראה בנו בכבודו. אמר לו משה אהרן אחי עלה למטה, ועלה. פשוט ידיך, ופשט. פשוט רגליך, ופשט. עצום עיניך, ועצם. קמוץ פיך, וקמץ והלך לו. אמר משה אשרי מי שמת במיתה זו: מה רצה להביע רש"י? מה פירוש אשרי מי שמיתתו כזו? הדברים האלה מצביעים על דבר אחד פשוט, כך מיתתם של צדיקים, וכל מי שלא מת כך, ולא בגיל הזה, אחת דינו, אינו קרוב לצדיק, ואפילו לא עם אבק של צדיק,

איך מסתדר סיפור הקשקוש הזה, שמשה עלה לשמים, ומצא את הקב"ה כותר כתרים בגלל עקיבא, עם הנאמר ברמב"ם הלכות תשובה פרק ה הלכה (ב) אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי האומות ורוב גולמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן, אלא כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירובעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כיליי או שוע; וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו, ולא מי שימשכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה. הוא שירמיה אומר "מפי עליון לא תצא, הרעות והטוב" (איכה ג, לח), כלומר אין הבורא גוזר על האדם לא להיות טוב ולא להיות רע: הלכה (ג) וכיון שכן הוא, נמצא זה החוטא הוא הפסיד על עצמו; ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על מה שעשה לנפשו וגמלה רעה. הוא שכתוב אחריו "מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו" (איכה ג, לט); וחזר ואמר הואיל ורשותנו בידנו, ומדעתנו עשינו כל הרעות, ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו, שהרשות עתה בידינו. הוא שכתוב אחריו, "נחפשה דרכינו ונחקורה, ונשובה עד ה'" (איכה ג, מ): הלכה (ד) ועיקר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה - שנאמר "ראה נתתי לפניך היום, את החיים ואת הטוב; ואת המוות, ואת הרע" (דברים ל, טו), וכתוב "ראה אנוכי נותן לפניכם, היום, ברכה, וקללה" (דברים יא, כו), כלומר שהרשות בידכם; וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם - עושה, בין טובים בין רעים. ומפני זה העניין נאמר "מי ייתן והיה לבבם זה להם" (דברים ה, כה) - כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהם לעשות טובה או רעה, אלא ליבם מסור להם: הלכה (ה) אילו היה האל גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים, או למדע מן המדעות, או לדעה מן הדעות, או למעשה מן המעשים, כמו שבודים מליבם הטיפשים הוברי שמיים - היאך היה מצווה לנו על ידי הנביאים עשה כך ואל תעשה כך, הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם, והוא מתחילת ברייתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו. ומה מקום היה לכל התורה כולה, ובאי זה דין ואי זה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק - "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בראשית יח, כה): הלכה (ו) ואל תתמה ותאמר היאך יהיה האדם עושה כל מה שיחפוץ ויהיו מעשיו מסורים לו, וכי ייעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ולא חפצו, והכתוב אומר "כל אשר חפץ ה', עשה - בשמיים ובארץ" (תהילים קלה, ו). דע שהכול בחפצו ייעשה, ואף על פי שמעשינו מסורין לנו: הלכה (ז) כיצד, כשם שחפץ היוצר להיות האש והרוח עולים למעלה, והמים והארץ יורדים למטה, והגלגל סובב בעיגול, וכן שאר ברייות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו; ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו, וכל מעשיו מסורין לו, ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך, אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל שהאדם יכול לעשות: הלכה (ח) לפיכך דנין את האדם לפי מעשיו, אם עשה טובה, מטיבין לו; ואם עשה רעה, מריעין לו. הוא שהנביא אומר "מידכם הייתה זאת" (מלאכי א, ט) לכם; "גם המה בחרו בדרכיהם" (ישעיהו סו, ג). ובעניין זה אמר שלמה "שמח בחור בילדותך. . . ודע, כי על כל אלה יביאך האלוהים במשפט" (קוהלת יא, ט), כלומר דע שיש בידך כוח לעשות, ועתיד אתה ליתן את הדין: הלכה (ט) שמא תאמר והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה קודם שיהיה, ידע שזה צדיק או רשע, או לא ידע; אם ידע שהוא יהיה צדיק, אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע, הרי לא ידע הדבר על בורייו: הלכה (י) דע שתשובת שאלה זו "ארוכה מארץ, מידה; ורחבה, מני ים" (איוב יא, ט), וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה; אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר: הלכה (יא) כבר ביארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה שהקדוש ברוך הוא אינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהן ודעתן שניים, אלא הוא יתברך שמו ודעתו אחד. ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בורייו. וכשם שאין כוח באדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא, שנאמר "כי לא יראני האדם, וחי" (שמות לג, כ) - כך אין כוח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא, הוא שהנביא אומר "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכיי" (ישעיהו נה, ח). וכיון שכן הוא, אין בנו כוח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים: הלכה (יב) אבל נדע בלא ספק, שמעשה האדם ביד האדם; ואין הקדוש ברוך הוא מושכו, ולא גוזר עליו לא לעשות כך ולא שלא לעשות כך. ולא מפני קבלת הדת בלבד נדע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה. ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על כל מעשיו כפי מעשיו, אם טוב ואם רע. וזה העיקר, שכל דברי הנבואה תלויין בו:

הרי לפי הסיפור בגמרא היה הכל כתוב מראש? אם כך: או שהרמב"ם טועה? או שהגמרא טועה? איך מסתדר אותו סיפור על משה במרום עם הנאמר בזוהר הבא? הרי כבר היה כתוב הכל מראש לפני האלוהים?

זוהר חדש - תיקונים כרך ב דף צח עמוד א אלין סתימין. ולא אתגליין אלא במאי דאוקמוה רבנן [קדושין ד"מ] מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה אוליפנא מהכא דקדם דאתא לעלמא [אבוי] צלי בגיניה ושוי מחשבתיה ביה בשעתא דזווגא. ובגין דא כתיב בטרם אצרך וכו' ובטרם כו'. חד על דצלי בגיניה קודם דאתא לעלמא. ובגין דשוי מחשבתיה ביה קודם יצירתיה בבטן בשעתא דזווגא. ובגין דא בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם וגו'. ובגין דאקדים ליה בצלותא ומחשבתיה קודם יצירתיה וקודם דנפק מרחם אמיה איהו מנבא עתידות קודם דייתון לעלמא. כל שכן קודשא ב"ה דידע כל דרין קודם דייתון לעלמא. דקדם דייתי כל בר נש לעלמא קדם יצירתיה מלאך הממונה על ההיא טיפה מעמידה וקב"ה גזיר עליה אם יהיה נביא או חכם או בעל מקרא ומשנה או מארי רוח הקדש או מארי בת קול דאתנהיג בת קול במילולא דיליה ויימא הלכה כפלוני. או אם יהיה טפש אבל רשע וצדיק לא קא גזר.  אע"ג דאבוי עבד ליה במחשבה רעה ועביד ביה מעשה דעביד ליה בנדה או בעריות או בכותית או בזונה או בשפחה אע"ג דקב"ה ידע דהוי בן רשע או ממזר קודם יצירתיה לא מני קב"ה על אבוי למעבד ליה בעריות או בנדות דהא (מני) [מנע] ביה באורייתא על הנדות ועל העריות הה"ד ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. והאי איהו דאמר נביא מפי עליון לא תצא הרעות והטוב מהו הרעות כו' אלא קב"ה(קדוש ברוך הוא) לא גזר עליה דיהא צדיק וטוב. אלא קודם יצירתיה הוא ידע מחשבה דאבוי וקב"ה מחשבה טובה מצרפה למעשה האי איהו כל חד בפרט. ובגין דא הכל צפוי במחשבה. דקודשא [ב"ה] ידע מחשבתיה בישא. והרשות נתונה ליה לאדם במעשה. ואדם חב במחשבה ובעובדא וגרם לעלמא דאתדבקו באילנא דטוב ורע. ואיהו חזר בתיובתא ואתדבק באילנא דחיי. ובגין דכל דרין ביה תליין ואורייתא דיהב ליה יהב למשה וכל ישראל. וכל (נ"א ובכל) דרין אחזא ליה קב"ה דור דור ופרנסיו דור דור ומנהיגיו. ומנא לן דקב"ה יהב ליה אורייתא הה"ד [איוב כח] אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם.

דברים ה (כו) מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם:

רמב"ן מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי בעבור היות רשות האדם בידו להצדיק ולהרשיע, והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, יאמר הכתוב כן, והוא כלשון בני אדם ועל דרך האמת הוא כמו ויאמר לאדם הן יראת אדני היא חכמה וסור מרע בינה (איוב כח כח) וכך אמרו בשכרן של מצות (מנחות כט:) ראה שחותכין בשרו של ר' עקיבא במקולין, אמר לו רבונו של עולם זו תורה וזה שכרה, השיב לו הקב"ה שתוק כך עלה במחשבה לפני ותבין זה ממה שאמר (פסוק כח) ואתה פה עמוד עמדי: האם אלוהים קריזיונר? לאברהם ירד האלוהים כדי לספר על סדום? ובתשובה למשה על עקיבא, עונה האלוהים שתוק ככה בא לי? זה אותו אלוהים ששולח את יונה להזהיר/להציל את נינווה? רק טיפש שלא קרא את התנ"ך, יכול לספר סיפור כזה, שעלה משה למרום וראה את האלוהים כותר כתרים, לטיפש אחר שיאמין לו, מפני שרק פתי יאמין, לקשקוש בגמרא על משה האלוהים ועקיבא!

איך מסתדר סיפור ההבל הזה של הגמרא? על משה האלוהים ועקיבא? עם הנאמר בחלק הבא של מסמך זה? תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כא עמוד ב מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא, נכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול. בשעת פטירתן עמד רבי עקיבא על ספסל גדול ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! אפילו שני בנים חתנים - מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם. בגמרא הבאה מובא מה שאומרים "חכמים" על האיש שמתים בניו בחייו, תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ח עמוד ב כי הא דרב חייא בר אבא מקרי בניה דריש לקיש הוה, ואמרי לה: מתני בריה דריש לקיש הוה, שכיב ליה ינוקא; יומא קמא לא אזל לגביה, למחר דבריה ליהודה בר נחמני מתורגמניה, אמר ליה: קום אימא מלתא כל קביל ינוקא, פתח ואמר: +דברים ל"ב+ וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו - דור שאבות מנאצים להקב"ה, כועס על בניהם ועל בנותיהם ומתים כשהם קטנים. ואיכא דאמרי: האם זה מתאים לנאמר בגמרא על מותם של בני עקיבא, או שיש יוצאים מן הכלל?

דברים כד (טז) לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ: רש"י לא יומתו אבות על בנים - בעדות בנים וא"ת(ואם תאמר) בעון בנים כבר נאמר איש בחטאו יומתו אבל מי שאינו איש, מת בעון אביו, והקטנים מתים בעון אבותם, בידי שמים: איך מסתדר פירושי רש"י עם מותם של בני עקיבא?

יחזקאל יח (א) וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר:(ב) מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה: רש"י: מה לכם אתם מושלים את המשל, אשנפלאנ"ץ בלע"ז. אבות יאכלו בוסר - פרי עד שלא נתבשל ביירגו"ץ בלע"ז. ושני הבנים תקהינה - אגאצירונ"ט בלע"ז, כך דרכו של הקב"ה האבות חוטאים והבנים לוקים שהרי כמה שנים חטאו מלכי ישראל קודם שגלו ואף אנו לא נדאג ללקות בעונינו:

שמות כג (כה) וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ:(כו) לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא: רש"י לא תהיה משכלה - אם תעשה רצוני: משכלה - מפלת נפלים או קוברת את בניה, קרויה משכלה: איך פירוש זה מסתדר עם מות בניהם של רב עקיבא ורב ישמעאל? האם הם עשו, או לא עשו, את רצונו של האלוהים?

רמב"ן על בראשית ו (א) איש צדיק תמים היה - יזכיר הכתוב שהיה זכאי ושלם בצדקו, להודיע שראוי להנצל מן המבול שאין לו עונש כלל, כי הוא תמים בצדק, כי הצדיק הוא הזכאי בדין, הפך הרשע, כמו שאמר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע (דברים כה א), וכן ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית (נחמיה ט לג), וכן בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא יט טו). אבל באברהם שאמר (להלן יח יט) לעשות צדקה ומשפט, שבח אותו בצדק שהוא המשפט, וברחמים שהיא הצדקה. ורבי אברהם אמר, צדיק במעשיו, תמים בלבו. וכתיב (יחזקאל כח טו) תמים אתה בדרכיך:     ואחר שאמר שהוא איש צדיק, כי איננו איש חמס ומשחית דרכו כבני דורו החייבים, אמר שהיה מתהלך את השם הנכבד ליראה אותו לבדו, איננו נפתה אחרי הוברי שמים ומנחש ועונן, וכל שכן אחרי עבודה זרה, ואיננו שומע להם כלל, רק בשם לבדו הוא דבק תמיד, והולך בדרך אשר בחר השם, או אשר יורה אותו, כי נביא היה. וזה כטעם אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו (דברים יג ה) הנאמר בהרחקת המתנבא לעבוד עבודה זרה ונותן אות ומופת, כאשר אפרש. ועוד אזכיר זה בפסוק התהלך לפני והיה תמים (להלן יז א), אם יהיה תמים דעות עמי. והנה אחר שהיה נח צדיק, ואיננו ראוי ליענש, גם בניו וביתו ראוים להנצל בזכותו, כי היה עונש עליו, אם יכרת זרעו. או יאמר, כי הוא צדיק שלם וגם בניו וביתו צדיקים, כי הוא למדם, כענין שכתוב (להלן יח יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו: מדוע אצל נח זה נחשב כעונש אם היה נכרת זרעו? אם כך: מדוע אצל עקיבא, וישמעאל מ"אהבת" אלוהים אותם מתו בניהם?

מלכים א ב (א) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר:(ב) אָנֹכִי הֹלֵךְ בַּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ:(ג) וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם:(ד) לְמַעַן יָקִים יְהֹוָה אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל:

מלכים א ג (ו) וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה:

                              אב שמת בנו בחייו? האב הולך לגיהינום?

בראשית לז (לד) וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים:(לה) וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו: רש"י וכל בנתיו - רבי יהודה אומר אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום. רבי נחמיה אומר כנעניות היו אלא מהו וכל בנותיו כלותיו שאין אדם נמנע מלקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו: וימאן להתנחם - (ב"ר) אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי: ארד אל בני - כמו על בני והרבה אל משמשין בלשון על (ש"ב כא) אל שאול ואל בית הדמים (ש"א ד) אל הלקח ארון האלהים ואל (מות) חמיה ואישה: אבל שאולה - כפשוטו לשון קבר הוא באבלי אקבר ולא אתנחם כל ימי ומדרשו גיהנם סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה, אם לא ימות א'(אחד) מבני בחיי, מובטח אני, שאיני רואה גיהנם: אם כך: האם כל מי שמת בנו בחייו יורש גיהינום? הרי קיבל יעקב מפי הגבורה = האלוהים? איך זה מסתדר עם הסיפורים בתלמוד?

לסיכום: איך אפשר כלל להשוות בין הענק שבענקים, משה, אבי הנביאים, לאיש הזה עקיבא? שהאלוהים נתן שיסרקו את בשרו במסרקות ברזל? איך מסתדרים הפס' הבאים עם מותו המזוויע של עקיבא? תהלים לג (ט) כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד:(י) יְהֹוָה הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים:(יא) עֲצַת יְהֹוָה לְעוֹלָם תַּעֲמֹד מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ לְדֹר וָדֹר: איכה ג (לז) מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי אֲדֹנָי לֹא צִוָּה: תלמוד בבלי מסכת חולין דף ז עמוד (ב) ואמר ר' חנינא: אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר: +תהלים ל"ז+ מה' מצעדי גבר כוננו, +משלי כ'+ ואדם מה יבין דרכו. אם הכל במאמר אלוהי ובאישורו? הרי נשאלות כאן שאלות בסיסיות על כל התנהלות האלוהים מול האדם? הרי כל ההבטחות של האלוהים קורסות, אם עקיבא נחשב לצדיק? התורה אינה תורת אמת? אבל כאשר מעמידים את עקיבא בצד הרשע, התורה מתיישבת כתורת אמת.

ואיך מסתדרות המסכתות הבאות מהמשנה? מסכת אבות פרק ב משנה (ד) הוא(רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא) היה אומר עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. או שאינה תופסת לגבי צדיקים? מסכת אבות פרק ב משנה (ו) אף הוא(הלל הזקן) ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון: הרי מה פירוש מה שעשית עשו לך, ומה שעשו לך יעשה להם, הרי זה אינו נכון לגבי "הצדיקים" עשרת הרוגי מלכות ועקיבא בתוכם? או שאולי גם משנה זו תופסת לגבי רשעים בלבד, ואינה חלה על "צדיקים"?

ומאיזה סיבה ירצה האלוהים שאנשיו יפגעו אם צדיקים הם? הרי גדולת האלוהים תראה כאשר הוא מציל את נאמניו, כמו בסיפור דניאל בגוב האריות, ושלושת חברי דניאל בכבשן האש, ולפי האגדות של "חכמים" גם אברהם ניצל מכבשן האש, מדוע לא נתן להם האלוהים "למות על קידוש שמו" כעקיבא? הרי כאשר האלוהים אינו מציל את אנשיו, הרי הגויים הנלחמים עם "עם ישראל" מקבלים את התחושה שאלוהיהם ניצחו,

האם רוצה האלוהים קורבנות אדם? דברים יב (כט) כִּי יַכְרִית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם:(ל) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי:(לא) לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְהֹוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם: האם אלוהים רוצה קרבן אדם, רק לא בשרפה? בצורה אחרת מותר להקריב קרבן אדם?

מלכים ב יז (יג) וַיָּעַד יְהֹוָה בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל <נביאו> נְבִיאֵי כָל חֹזֶה לֵאמֹר שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבֹתֵיכֶם וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים:(יד) וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם:(טו) וַיִּמְאֲסוּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אֲבוֹתָם וְאֵת עֵדְוֹתָיו אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם:(טז) וַיַּעַזְבוּ אֶת כָּל מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה <שנים> שְׁנֵי עֲגָלִים וַיַּעֲשׂוּ אֲשֵׁירָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבָּעַל:(יז) וַיַּעֲבִירוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְהַכְעִיסוֹ:(יח) וַיִּתְאַנַּף יְהֹוָה מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו לֹא נִשְׁאַר רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ:(יט) גַּם יְהוּדָה לֹא שָׁמַר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ:(כ) וַיִּמְאַס יְהֹוָה  בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל וַיְעַנֵּם וַיִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם מִפָּנָיו:--- (כד) וַיָּבֵא מֶלֶךְ אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ:(כה) וַיְהִי בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם לֹא יָרְאוּ אֶת יְהֹוָה וַיְשַׁלַּח יְהֹוָה בָּהֶם אֶת הָאֲרָיוֹת וַיִּהְיוּ הֹרְגִים בָּהֶם:(כו) וַיֹּאמְרוּ לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ:(כז) וַיְצַו מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם וְיֵלְכוּ וְיֵשְׁבוּ שָׁם וְיֹרֵם אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ:(כח) וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן וַיֵּשֶׁב בְּבֵית אֵל וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם אֵיךְ יִירְאוּ אֶת יְהֹוָה:(כט) וַיִּהְיוּ עֹשִׂים גּוֹי גּוֹי אֱלֹהָיו וַיַּנִּיחוּ בְּבֵית הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ הַשֹּׁמְרֹנִים גּוֹי גּוֹי בְּעָרֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם יֹשְׁבִים שָׁם:(ל) וְאַנְשֵׁי בָבֶל עָשׂוּ אֶת סֻכּוֹת בְּנוֹת וְאַנְשֵׁי כוּת עָשׂוּ אֶת נֵרְגַל וְאַנְשֵׁי חֲמָת עָשׂוּ אֶת אֲשִׁימָא: (לא) וְהָעַוִּים עָשׂוּ נִבְחַז וְאֶת תַּרְתָּק וְהַסְפַרְוִים שֹׁרְפִים אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ לְאַדְרַמֶּלֶךְ וַעֲנַמֶּלֶךְ <אלה> אֱלֹהֵי <ספרים> סְפַרְוָיִם:(לב) וַיִּהְיוּ יְרֵאִים אֶת יְהֹוָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מִקְצוֹתָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת וַיִּהְיוּ עֹשִׂים לָהֶם בְּבֵית הַבָּמוֹת:(לג) אֶת יְהֹוָה הָיוּ יְרֵאִים וְאֶת אֱלֹהֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים כְּמִשְׁפַּט הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלוּ אֹתָם מִשָּׁם:(לד) עַד הַיּוֹם הַזֶּה הֵם עֹשִׂים כַּמִּשְׁפָּטִים הָרִאשֹׁנִים אֵינָם יְרֵאִים אֶת יְהֹוָה וְאֵינָם עֹשִׂים כְּחֻקֹּתָם וּכְמִשְׁפָּטָם וְכַּתּוֹרָה וְכַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר שָׂם שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל:

ירמיהו ז (כט) גָּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי וּשְׂאִי עַל שְׁפָיִם קִינָה כִּי מָאַס יְהֹוָה וַיִּטֹּשׁ אֶת דּוֹר עֶבְרָתוֹ:(ל) כִּי עָשׂוּ בְנֵי יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינַי נְאֻם יְהֹוָה שָׂמוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ:(לא) וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי: האם רוצה האלוהים שימותו בשבילו רק לא על האש? או שאלוהים רוצה שימותו בשבילו, ולא בשביל אלוהים אחרים?

ירמיהו יט (ג) וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר יְהֹוָה מַלְכֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה אָזְנָיו:(ד) יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבֻנִי וַיְנַכְּרוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְקַטְּרוּ בוֹ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם הֵמָּה וַאֲבוֹתֵיהֶם וּמַלְכֵי יְהוּדָה וּמָלְאוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה דַּם נְקִיִּם:(ה) וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי:

ירמיהו לב (לב) עַל כָּל רָעַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר עָשׂוּ לְהַכְעִסֵנִי הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם כֹּהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם וְאִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם:(לג) וַיִּפְנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וְלַמֵּד אֹתָם הַשְׁכֵּם וְלַמֵּד וְאֵינָם שֹׁמְעִים לָקַחַת מוּסָר:(לד) וַיָּשִׂימוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ:(לה) וַיִּבְנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לְהַעֲבִיר אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִים וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי לַעֲשׂוֹת הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת לְמַעַן <החטי> הַחֲטִיא אֶת יְהוּדָה:

יחזקאל כג (לו) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִשְׁפּוֹט אֶת אָהֳלָה וְאֶת אָהֳלִיבָה וְהַגֵּד לָהֶן אֵת תוֹעֲבוֹתֵיהֶן:(לז) כִּי נִאֵפוּ וְדָם בִּידֵיהֶן וְאֶת גִּלּוּלֵיהֶן נִאֵפוּ וְגַם אֶת בְּנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלְדוּ לִי הֶעֱבִירוּ לָהֶם לְאָכְלָה:(לח) עוֹד זֹאת עָשׂוּ לִי טִמְּאוּ אֶת מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ:(לט) וּבְשַׁחֲטָם אֶת בְּנֵיהֶם לְגִלּוּלֵיהֶם וַיָּבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא לְחַלְּלוֹ וְהִנֵּה כֹה עָשׂוּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי:

תהלים קו (לד) לֹא הִשְׁמִידוּ אֶת הָעַמִּים אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה לָהֶם:(לה) וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם:(לו) וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ:(לז) וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים:(לח) וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים:(לט) וַיִּטְמְאוּ בְמַעֲשֵׂיהֶם וַיִּזְנוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם:(מ) וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בְּעַמּוֹ וַיְתָעֵב אֶת נַחֲלָתוֹ:(מא) וַיִּתְּנֵם בְּיַד גּוֹיִם וַיִּמְשְׁלוּ בָהֶם שֹׂנְאֵיהֶם: רק כאשר עושים הרע בעיני אלוהים נמסרים ביד גויים, כך שכל האומר שהאלוהים מסר צדיקים ביד רשעים, הוא נבל המאמין שאלוהים פושע, ואינו מקיים את "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף", או שאין האלוהים מצליח לאכוף את חוקיו על כל בני אדם גויים או בני ישראל? אוי לשוטה שהאלוהים שלו הוא זה שנותן צדיקים לשחיטה, ולרשעים מרבה שמחה,

איך מסתדרים קשקושי "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", על עקיבא והרוגי מלכות, ו-24 אלף תלמידי עקיבא, עם הדברים הבאים? הצדיקים מושלים באלוהים? אלוהים גוזר והם מבטלים?

רש"י שמואל ב כג (ג) לי דבר צור ישראל - אלי דבר וצוה צור ישראל שאהיה מושל באדם בישראל שנקראו אדם שנאמר אדם אתם ואהיה צדיק מושל וירא אלהים, ורבותינו פירשוהו בלשון אחר אמר דוד אלהי ישראל לי דבר אלי דבר צור ישראל מושל באדם אני ומי מושל בי צדיק שאני גוזר גזירה והוא מבטלה, אבל לפי ישוב המקראות הראשון הוא פשוטו של מקרא: האם רש"י אינו מסכים עם "רבותינו"?

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף טז עמוד ב אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב +שמואל ב' כ"ג+ נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הקם על - נאם דוד בן ישי, שהקים עולה של תשובה. +שמואל ב' כ"ג+ אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים, מאי קאמר? אמר רבי אבהו, הכי קאמר: אמר אלהי ישראל: לי דבר צור ישראל, אני מושל באדם, מי מושל בי - צדיק. שאני גוזר גזרה ומבטלה. אם כך: מי "מבטלה" את הגזרה, האלוהים, או הצדיק? ואם כך: מדוע אף אחד מה"צדיקים" לא ביטל גזרת אלוהים, על כל ה"צדיקים" מטעם עצמם?