מדוע מתו תלמידי עקיבא?

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. משנה מסכת אבות פרק ג משנה (יז) רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה, אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ, אין תורה, אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה אם אין בינה אין דעת אם אין דעת אין בינה אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח, הרי איך מסתדרים תלמידי עקיבא אשר מתו במגפה בימי העומר עם משנה זו? איך הייתה בהם תורה, אם דרך ארץ לא הייתה בהם?

איך מסתדרת הגמרא על תלמידי עקיבא, עם הגמרא הבאה? תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. גמרא "ניתנה/נמסרה" בסיני מהאלוהים למשה, איך במשך כל הדורות שהעבירו מפה לאוזן, לא ראו שימתו כל תלמידיו של עקיבא, מפני שלא ינהגו כבוד איש בחברו? האם בדורו של עקיבא לא למדו גמרא? הם לפחות היו צריכים לגלות זאת קודם, ול"תקן" את דרכיהם? איך מסתדרת הגמרא הבאה עם מותם של תלמידי עקיבא "הצדיקים"? תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיב/ב אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים: הרי אם תלמידיו של עקיבא לא נהגו כבוד איש ברעהו, ועליהם אמרו "חכמים": שכל אחד ואחד מהם היה יכול "להחיות מתים" מרוב ידיעותיו, ועוצמת קדושתו, ומסתבר שכולם היו בעצם חמורים, מפני שלא נהגו כבוד איש בחברו, ו"המורה" עקיבא, לימד אותם ש"כלל גדול בתורה, ואהבתך לרעך כמוך". אם כך: לפי הגמרא על הראשונים, היכן הדור שלנו ממוקם? מפני שאלה שקדמו לנו היו חמורים, או שיש בני מלאכים המתנהגים כך, לחבריהם?

משנה מסכת אבות פרק ג משנה יז [יז] רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך ארץ אם אין דרך ארץ אין תורה אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה אם אין בינה אין דעת אם אין דעת אין בינה אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח, איך מסתדרים תלמידי עקיבא אשר מתו במגפה, בימי העומר, עם המשנה הזו? איך הייתה בהם תורה, אם "דרך ארץ" לא הייתה בהם? או שאולי הם לא למדו את המשנה? ובמיוחד את זו על דרך ארץ ותורה?

האם הגמרות הבאות אינן חלות לגבי תלמידיו של עקיבא ועשרת הרוגי מלכות? מפני שלפי דברי "חכמים" צדיקים היו, כל המתים, בזמן ההוא?

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ל עמוד ב  כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה - אין אתם נמסרים בידו, שנאמר: +בראשית ד+ הלא אם תטיב שאת, ואם אין אתם עוסקין בתורה - אתם נמסרים בידו,  שנא': לפתח חטאת רובץ, ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר: ואליך תשוקתו, ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר: ואתה תמשל בו. תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טז עמוד א במתניתא תנא: יורד ומתעה ועולה ומרגיז, נוטל רשות ונוטל נשמה.... אמר ר"ל(ריש לקיש): הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות. רש"י הכי גרסינן במתניתא תנא יורד ומתעה ועולה ומרגיז נוטל רשות ונוטל נשמה - [וה"פ(והכי פירושו)] יורד למטה ומתעה את הבריות לחטוא, ועולה למעלה ומרגיז את חמת המלך בהשטנותו, נוטל ממנו רשות להרוג את החוטא מכיון שנתנו רשות דכתיב ותסיתני בו.  זוהר חדש כרך א (תורה) פרשת בראשית דף לד עמוד ב א"ר(אמר רב) שמעון בן לקיש הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות.

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סו עמוד ב א"ר יהודה אמר רב: מעשה בבתו של נקדימון בן גוריון, שפסקו לה חכמים ארבע מאות זהובים לקופה של בשמים לבו ביום, אמרה להם: כך תפסקו לבנותיכם, וענו אחריה אמן. ת"ר: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, אמרה לו: רבי, פרנסני! אמר לה: בתי, מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני. אמר לה: בתי, ממון של בית אביך היכן הלך? אמרה לו: רבי, לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר? ואמרי לה חסד. ושל בית חמיך היכן הוא? אמרה לו: בא זה ואיבד את זה. אמרה לו: רבי, זכור אתה כשחתמת על כתובתי? אמר להן לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה. בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום - אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום - מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה.

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כח עמוד א תנו רבנן: מת פתאום - זו היא מיתה חטופה, חלה יום אחד ומת - זו היא מיתה דחופה. רבי חנניא בן גמליאל אומר: זו היא מיתת מגפה, שנאמר +יחזקאל כ"ד+ בן אדם הנני לקח ממך את מחמד עיניך במגפה וכתיב +יחזקאל כ"ד+ ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב. שני ימים ומת - זו היא מיתה דחויה, שלשה - גערה, ארבעה - נזיפה, חמשה - זו היא מיתת כל אדם. אמר רבי חנין: מאי קרא? - +דברים ל"א+ הן קרבו ימיך למות, הן - חד, קרבו - תרי, ימיך - תרי, הא חמשה. הן חד - שכן בלשון יוני קורין לאחת הן. מת בחמשים שנה - זו היא מיתת כרת, חמשים ושתים שנה - זו היא מיתתו של שמואל הרמתי, ששים - זו היא מיתה בידי שמים. אמר מר זוטרא: מאי קרא - דכתיב +איוב ה'+ תבוא בכלח אלי - קבר, בכלח בגימטריא שיתין הוו. שבעים - שיבה, שמונים - גבורות, דכתיב +תהלים צ'+ ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה. אמר רבה: מחמשים ועד ששים שנה - זו היא מיתת כרת. והאי דלא חשיב להו - משום כבודו של שמואל הרמתי. רב יוסף, כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן. אמר: נפקי לי מכרת. אמר ליה אביי: נהי דנפק ליה מר מכרת דשני, מכרת דיומי מי נפיק מר? אמר ליה: נקוט לך מיהא פלגא בידך. רב הונא נח נפשיה פתאום, הוו קא דייגי רבנן. תנא להו זוגא דמהדייב: לא שנו אלא שלא הגיע לגבורות, אבל הגיע לגבורות - זו היא מיתת נשיקה. אמר רבא: חיי, בני ומזוני, לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא. דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו, מר מצלי ואתי מיטרא, ומר מצלי ואתי מיטרא. רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין - רבה חיה ארבעין, בי רב חסדא - שיתין הלולי, בי רבה - שיתין תיכלי. בי רב חסדא - סמידא לכלבי ולא מתבעי, בי רבה - נהמא דשערי לאינשי, ולא משתכח. ואמר רבא: הני תלת מילי בעאי קמי שמיא, תרתי יהבו לי, חדא לא יהבו לי; חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא - ויהבו לי, ענותנותיה דרבה בר רב הונא - לא יהבו לי.

מסכתות קטנות מסכת שמחות פרק ג הלכה (ז) מבן עשרים ועד בן שלשים יוצא כחתן, מבן שלשים ועד בן ארבעים יוצא כאח, מבן ארבעים עד בן חמשים יוצא כאב. רבי שמעון אומר מבן שלשים ועד בן ארבעים אם יש לו בנים או לבן גילו בנים יוצא כאב, ואם לאו יוצא כאח. הלכה (ח) מת פחות מחמשים מת בהכרת, מת לחמשים ושתים שנה זו היא מיתתו של שמואל הרמתי, מת לששים שנה זו היא מיתה האמורה בתורה, שנאמר תבא בכלח אלי קבר כעלות גדיש בעתו, מת לשבעים שנה זו היא מיתה של חיבה, שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה, מת לשמונים שנה זו היא מיתה של גבורה, שנאמר ואם בגבורות שמונים שנה, וכן ברזילי אמר לדוד בן שמונים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע, יתר מיכן חיים של צער. הלכה (ט) המת ליום אחד מיתה של זעף, לשנים מיתה של בהלה, לשלשה מיתה של מגפה, לארבעה או לחמשה מיתה דחופה, לששה זו היא מיתה האמורה בתורה, לשבעה מיתה של חיבה, יתר מכאן מת ביסורין. הלכה (י) רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר זקן שאכל את החלב או שחלל את השבת מת בהכרת, וכי מודיענו שמיתתו בהכרת, אלא שמת בשלשה מת בהכרת, לארבעה וחמשה מיתה הדופה, המת לששה מיתה האמורה בתורה, לשבעה מיתה של חיבה, יתר מכאן מת ביסורין.

ספר 3 פרק ל חיים ומחלה

ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק ל (הכתוב בוורוד הערות המתרגם הרב קאפח, ובאדום הערות שלי, יואב הכהן)

כשתשתכל בדעות ההם הקדומות העלולות(הרעות), יתבאר לך שהענין המפורסם היה אצל בני אדם כלם שבעבודת הכוכבים תתישב האדמה וישמנו(תדושן) הארצות(האדמה), והיו חכמיהם ופרושיהם(נזיריהם) ויראי החטא(חסידיהם) מהם מוכיחים בני אדם ומודיעים(ומלמדים) אותם שעבודת האדמה אשר בה עמידת(קיום) מציאות האדם אמנם תשלם(תצלח) ותבא ברצון בני אדם כשיעבדו השמש והכוכבים, וכשירגיזו אותם במריהם יצדו(תשום=שממה) הערים(הארץ) ויחרבו(ותחרב), אמרו בספרים ההם שלהם שמאדים קצף על המדברות ועל הבתות(השממות) ומפני זה נעדרו המים והאילנות וישכנו בהם המזיקים, והם מגדילים(מכבדים) את עובדי האדמה והאכרים מאד מפני שהם מתעסקים ביישוב העולם אשר הוא מרצון הכוכבים והוא חפצם, ועלת(וסיבת) הגדיל(כיבוד) עובדי ע"ז(עבודה זרה) לבקר אמנם הוא מפני תועלתם בעבודת האדמה, עד שאמרו שאין מותר לשחטם מפני שקבוצו(שהם כוללים) הכרחי(הכח), וטוב ההמשך אחר רצון בני אדם בעבודת האדמה, אמנם עשו זה ונכנעו לאדם עם כחם(בעלי החיים למרות כוחם/חוזקם מקיימים/נכנעים לרצון האדם), לרצון האלוה בעבודתם בעבודת האדמה(מפני שזה רצונו של האלוהים),  וכאשר התפרסמו אלו הדעות מאד חברו(קשרו) עבודות ע"ז בעבודת אדמה(ולפי השקפה זו חיברו בין ע"ז לעבודת האדמה), להיות עבודת האדמה ענין הכרחי בעמידת(בקיום) האדם ורוב ב"ח(בעלי חיים), והיו כומרי ע"ז ההם דורשים(מטיפים) לבני אדם בעת התקבצם בהיכלות(בתי כינוס) והיו מישבים(משרישים) בדעתם שבאלו העבודות ירד המטר ועץ השדה יתן פריו ותשמן הארץ ותתישב, התשכל (השתכל/התבונן) מה שאמרוהו בספר עבודת הנבטיי"ה כשדברו בו על הכרם תמצא זה הלשון מדברי הצאב"ה, אמרו החכמים הקדמונים כלם והנביאים צוו ג"כ(גם כן) וחייבו שינגנו באלו הכלים במועדים לפני הצלמים, ואמרו הם הצודקים שהאלוהות ייטב להם זה(יש להם נחת) ושהם יגמלו עושיו(לעושה) גמול טוב, והרבו בזה המעשה מיעודי(בהבטחות) הטוב מאד, ומן היעוד(הבטחות) הטוב עליו הארכת הימים והסיר המחלה ושמור מן המומים הגדולים ונתינת הארץ יבולה ועץ השדה פריו לשובע, עד הנה לשון דברי הצאב"ה, וכאשר התפרסמו אלו העניינים עד שנחשבו אמת, רצה הש"י(השם יתברך) לרוב רחמיו עלינו למחות זה הטעות מדעתנו ולהסיר העמל מגופותינו, בבטל המעשים ההם המטריחים אשר אין בם מועיל, ונתן לנו תורתו על יד מרע"ה(משה רבינו עליו השלום), הגיד לנו משמו יתעלה שאם יעבדו(נעבוד) אלו הכוכבים והגופות(והצלמים), תהיה עבודתם סבה להפסיק המטר ותשם הארץ ולא תצמיח דבר ופרי העץ יבול, ויבאו המקרים הרעים לעתים והמומים לגופות ויקצרו הימים, ואלו הם ענייני דברי הברית אשר כרת ה', ואתה תמצא זה הענין נכפל בכל התורה, ר"ל(רצה לומר) שיתחייב מעבודת הכוכבים הפסק המטר וחרבן הארץ והפסד העתים וחליי הגוף וקוצר הימים, ויתחייב מהנחת עבודתם ולשוב לעבודת השם, ירידת המטר ודשנות הארץ ותקון העתים ובריאות הגוף וארך הימים, הפך מה שהיו דורשים אותו עובדי ע"ז לבני אדם, עד שיעזבום, כי עקר התורה להסיר הדעת(ההשקפה) ההוא(ההיא) ולמחות זכרו(עקבותיה) כמו שבארנו: