מתו בניו של רב עקיבא? מתו בניו של רב ישמעאל? בחייהם, של רב עקיבא ורב ישמעאל? איך זה מסתדר עם כל הכתובים למטה?

                                     בנים מתים על אבותיהם?

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כא עמוד ב מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא, נכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול. בשעת פטירתן עמד רבי עקיבא על ספסל גדול ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! אפילו שני בנים חתנים - מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם.

תנו רבנן: כשמתו בניו של רבי ישמעאל נכנסו ארבעה זקנים לנחמו: רבי טרפון, ורבי יוסי הגלילי, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי עקיבא. איך מסתדרים הסיפורים בגמרא, על מותם של בניו רב עקיבא ורב ישמעאל, עם הכתוב בתורה, ועם כל פרשנות "חכמים" לשאלה, מדוע מתים בנים על אבותיהם? או שאולי ל"חכמים" כרב עקיבא ורב ישמעאל, היה פטור מיוחד משמים, ואצלם האלוהים עובד הפוך, ובתור צדיקים מתו להם בניהם?

תלמוד בבלי מסכת שבועות דף יח עמוד ב א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה, אפילו הויין לו בנים כבני אהרן - מתים, דכתיב: והזרתם את בני ישראל מטומאתם והדוה בנדתה, וסמיך ליה: אחרי מות. אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה - הויין לו בנים זכרים, דכתיב: +ויקרא י"א+ להבדיל בין הטמא ובין הטהור, וסמיך ליה: אשה כי תזריע וילדה זכר. רבי יהושע בן לוי אמר: הויין לו בנים ראויין להוראה, דכתיב: +ויקרא י'+ להבדיל ולהורות. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המבדיל על היין במוצאי שבתות - הויין לו בנים זכרים, דכתיב: להבדיל בין הקדש ובין החול, וכתיב התם: להבדיל בין הטמא ובין הטהור, וסמיך ליה: אשה כי תזריע. רבי יהושע בן לוי אמר: בנים ראוין להוראה, דכתיב: להבדיל ולהורות. אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש - הויין לו בנים זכרים, שנאמר: +ויקרא י"א+ והתקדשתם והייתם קדושים, וסמיך ליה: אשה כי תזריע.,

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) נדה עמוד 400 [שם סי' י' צד נ"ז] אמרו חכמים כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים זכרים שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים וכתיב בתריה אשה כי תזריע וילדה זכר (יומא ל"ט). ועוד אמרו חכמים כל הזהיר בטבילה הויין ליה בנים זכרים שמורים הוראה בישראל, שכן מצינו באלישע שהיה זהיר בטבילה והיה לו בן שמורה הוראה בישראל ושמו ר' ישמעאל כהן גדול.

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) רבינו הקדוש עמוד 513  פרק השמונה. - (א') שמונה נסיכי אדם אלו הן: ישי שאול שמואל עמוס צפניה חזקיה אליהו ומשיח (סוכה נ"ב:). (ב') ח' שמות יש לו למשיח: פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום (סנהדרין צ"ד). (ג') שמונה דברים נבחר מות מחיים: ימות אדם ואל ישכח תורתו, ימות אדם ואל ימותו בניו בחייו, ימות אדם ואל יגלה ממקומו, ימות אדם ואל יצטרך לבריות, ימות אדם ואל יעני, ימות אדם ואל יהרג, ימות אדם ואל יבא על ידו תקלות, ימות אדם ואל ילבין פני חבירו ברבים. מוטב שיפול אדם לתוך כבשן האש ואל יפול ביד בשר ודם שנאמר נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו (ש"ב =שמואל ב'= כ"ד).

שמות פרשת יתרו כ (ב) אָנֹכִי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:(ג) לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:(ד) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:(ה) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי:(ו) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי:

שמות לד (ז) נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:

במדבר יד (יח) יְהֹוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:

דברים פרשת ואתחנן ה (ו) אָנֹכִי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:(ז) לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:(ח) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:(ט) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי:(י) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו:

תהילים א (א) אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב:(ב) כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהֹוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה:(ג) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶֹה יַצְלִיחַ:(ד) לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אְַשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ:(ה) עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים:(ו) כִּי יוֹדֵעַ יְהֹוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד: מיהו פריו? ומה פרוש עלהו לא יבול?

תהלים כא (א) לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד:(ב) יְהֹוָה בְּעָזְּךָ יִשְׂמַח מֶלֶךְ וּבִישׁוּעָתְךָ מַה <יגיל> יָּגֶל מְאֹד:(ג) תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה:(ד) כִּי תְקַדְּמֶנּוּ בִּרְכוֹת טוֹב תָּשִׁית לְרֹאשׁוֹ עֲטֶרֶת פָּז:(ה) חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ אֹרֶךְ יָמִים עוֹלָם וָעֶד:(ו) גָּדוֹל כְּבוֹדוֹ בִּישׁוּעָתֶךָ הוֹד וְהָדָר תְּשַׁוֶּה עָלָיו:(ז) כִּי תְשִׁיתֵהוּ בְרָכוֹת לָעַד תְּחַדֵּהוּ בְשִׂמְחָה אֶת פָּנֶיךָ:(ח) כִּי הַמֶּלֶךְ בֹּטֵחַ בַּיהֹוָה וּבְחֶסֶד עֶלְיוֹן בַּל יִמּוֹט:(ט) תִּמְצָא יָדְךָ לְכָל אֹיְבֶיךָ יְמִינְךָ תִּמְצָא שֹׂנְאֶיךָ:(י) תְּשִׁיתֵמוֹ כְּתַנּוּר אֵשׁ לְעֵת פָּנֶיךָ יְהֹוָה בְּאַפּוֹ יְבַלְּעֵם וְתֹאכְלֵם אֵשׁ:(יא) פִּרְיָמוֹ מֵאֶרֶץ תְּאַבֵּד וְזַרְעָם מִבְּנֵי אָדָם:(יב) כִּי נָטוּ עָלֶיךָ רָעָה חָשְׁבוּ מְזִמָּה בַּל יוּכָלוּ:(יג) כִּי תְּשִׁיתֵמוֹ שֶׁכֶם בְּמֵיתָרֶיךָ תְּכוֹנֵן עַל פְּנֵיהֶם:(יד) רוּמָה יְהֹוָה בְּעֻזֶּךָ נָשִׁירָה וּנְזַמְּרָה גְּבוּרָתֶךָ:

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ח עמוד ב דרב חייא בר אבא מקרי בניה דריש לקיש הוה, ואמרי לה: מתני בריה דריש לקיש הוה, שכיב ליה ינוקא; יומא קמא לא אזל לגביה, למחר דבריה ליהודה בר נחמני מתורגמניה, אמר ליה: קום אימא מלתא כל קביל ינוקא, פתח ואמר: +דברים ל"ב+ וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו - דור שאבות מנאצים להקב"ה, כועס על בניהם ועל בנותיהם ומתים כשהם קטנים. ואיכא דאמרי:

דברים כד (טז) לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ: רש"י לא יומתו אבות על בנים - בעדות בנים וא"ת(ואם תאמר) בעון בנים כבר נאמר איש בחטאו יומתו אבל מי שאינו איש מת בעון אביו והקטנים מתים בעון אבותם בידי שמים:

יחזקאל יח (א) וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר:(ב) מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה: רש"י: מה לכם אתם מושלים את המשל, אשנפלאנ"ץ בלע"ז. אבות יאכלו בוסר - פרי עד שלא נתבשל ביירגו"ץ בלע"ז. ושני הבנים תקהינה - אגאצירונ"ט בלע"ז, כך דרכו של הקב"ה האבות חוטאים והבנים לוקים שהרי כמה שנים חטאו מלכי ישראל קודם שגלו ואף אנו לא נדאג ללקות בעונינו:

שמות כג (כה) וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ:(כו) לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא: רש"י לא תהיה משכלה - אם תעשה רצוני: משכלה - מפלת נפלים או קוברת את בניה, קרויה משכלה: איך פירוש זה מסתדר עם מות בניהם של רב עקיבא ורב ישמעאל? האם הם עשו, או לא עשו, את רצונו של האלוהים?

רשב"ם לא תהיה משכלה - ואפילו בגודלו לא ימות:  אלא את מספר ימיך אמלא - לבא בכלח אלי קבר:

רמב"ן על בראשית ו (א) איש צדיק תמים היה - יזכיר הכתוב שהיה זכאי ושלם בצדקו, להודיע שראוי להנצל מן המבול שאין לו עונש כלל, כי הוא תמים בצדק, כי הצדיק הוא הזכאי בדין, הפך הרשע, כמו שאמר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע (דברים כה א), וכן ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית (נחמיה ט לג), וכן בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא יט טו). אבל באברהם שאמר (להלן יח יט) לעשות צדקה ומשפט, שבח אותו בצדק שהוא המשפט, וברחמים שהיא הצדקה. ורבי אברהם אמר, צדיק במעשיו, תמים בלבו. וכתיב (יחזקאל כח טו) תמים אתה בדרכיך:     ואחר שאמר שהוא איש צדיק, כי איננו איש חמס ומשחית דרכו כבני דורו החייבים, אמר שהיה מתהלך את השם הנכבד ליראה אותו לבדו, איננו נפתה אחרי הוברי שמים ומנחש ועונן, וכל שכן אחרי עבודה זרה, ואיננו שומע להם כלל, רק בשם לבדו הוא דבק תמיד, והולך בדרך אשר בחר השם, או אשר יורה אותו, כי נביא היה. וזה כטעם אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו (דברים יג ה) הנאמר בהרחקת המתנבא לעבוד עבודה זרה ונותן אות ומופת, כאשר אפרש. ועוד אזכיר זה בפסוק התהלך לפני והיה תמים (להלן יז א), אם יהיה תמים דעות עמי. והנה אחר שהיה נח צדיק ואיננו ראוי ליענש, גם בניו וביתו ראוים להנצל בזכותו, כי היה עונש עליו אם יכרת זרעו. או יאמר, כי הוא צדיק שלם וגם בניו וביתו צדיקים, כי הוא למדם, כענין שכתוב (להלן יח יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו: מדוע אצל נח היה נחשב עונש אם היה נכרת זרעו? ואצל רב עקיבא, ורב ישמעאל מ"אהבת" האלוהים אותם מתו בניהם?

דברים ט (כ) וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְהוָֹה מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא:  רש"י ובאהרן התאנף ה' - לפי ששמע לכם:  להשמידו - זה כלוי בנים וכן הוא אומר ואשמיד פריו ממעל: ואתפלל גם בעד אהרן - והועילה תפלתי לכפר מחצה ומתו שנים ונשארו השנים:  בנים מתים לפני האבות, זו השמדה מאלוהים?

מלכים א ב (א) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר:(ב) אָנֹכִי הֹלֵךְ בַּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ:(ג) וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם:(ד) לְמַעַן יָקִים יְהֹוָה אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל:

מלכים א ג (ו) וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה:

                              אב שמת בנו בחייו? האב הולך לגיהינום?

בראשית לז (לד) וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים:(לה) וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו: רש"י וכל בנתיו - רבי יהודה אומר אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום. רבי נחמיה אומר כנעניות היו אלא מהו וכל בנותיו כלותיו שאין אדם נמנע מלקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו: וימאן להתנחם - (ב"ר) אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי: ארד אל בני - כמו על בני והרבה אל משמשין בלשון על (ש"ב כא) אל שאול ואל בית הדמים (ש"א ד) אל הלקח ארון האלהים ואל (מות) חמיה ואישה: אבל שאולה - כפשוטו לשון קבר הוא באבלי אקבר ולא אתנחם כל ימי ומדרשו גיהנם סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה אם לא ימות א'חד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גיהנם: ויבך אתו אביו - יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב אבל לא היה מתאבל שהיה יודע שהוא חי: אם כך: האם כל מי שמת בנו בחייו יורש גיהינום? הרי לפי רש"י קיבל יעקב מפי הגבורה=אלוהים? לכן: איך זה מסתדר עם הסיפורים בתלמוד על בני רב עקיבא ובני רב ישמעאל שמתו?

בראשית מו (ל) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי: רש"י אמותה הפעם - פשוטו כתרגומו, ומדרשו סבור הייתי למות שתי מיתות בעולם הזה ובעולם הבא, שנסתלקה שכינה ממני, והייתי אומר שיתבעני הקב"ה מיתתך, עכשיו שעודך חי לא אמות אלא פעם אחת: האם מי שבנו מת בחייו, מת פעמים? בשני העולמות? איך מדרש זה מסתדר עם מות בניהם של רב עקיבא ורב ישמעאל? או שיש לרב עקיבא ורב ישמעאל פטור? ואצלם מות בניהם, זה קורבן תודה?

ויקרא כ (כ) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ:(כא) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ: רש"י אשר ישכב את דדתו, (יבמות נד) המקרא הזה בא ללמד על כרת האמור למעלה שהוא בעונש הליכת ערירי: ערירים, כתרגומו בלא ולד ודומה לו (בראשית טו) ואנכי הולך ערירי יש לו בנים קוברן אין לו בנים מת בלא בנים לכך שנה בשני מקראות אלו ערירים ימותו ערירים יהיו, ערירים ימותו אם יהיו לו בשעת עבירה לא יהיו לו כשימות לפי שקוברן בחייו ערירים יהיו שאם אין לו בשעת עבירה יהיה כל ימיו כמו שהוא עכשיו: איך פירוש זה מסתדר עם מותם של בני רב עקיבא ורב שמואל? שעת עבירה? קוברן בחייו? האם היו לרב עקיבא ולרב ישמעאל עבירות ולכן מתו בניהם? או שאולי אין הכוונה לבניהם של "צדיקים", אלא רק לבניהם של רשעים?

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ג עמוד ב אמר רב יהודה אמר שמואל, מאי דכתיב: +חבקוק א+ ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו, למה נמשלו בני אדם כדגי הים? לומר לך: מה דגים שבים - כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם - כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצות מיד מתים. אל מי מתייחסת גמרא זו, האם לכול אדם, או רק לאנשים מיוחדים?

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קכא עמוד ב ת"ר: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול, ובאו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא, שעה ראשונה - אמר להם: שלום, שניה - אמר להם: שלום, שלישית - אמר להם: עלתה. אמר לה: בתי, מי העלך? אמרה לו: זכר של רחלים נזדמן לי וזקן מנהיגו. אמרו לו: נביא אתה? אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא דבר שהצדיק מתעסק בו, יכשל בו זרעו? אמר רבי אבא: אע"פ כן מת בנו בצמא, שנאמר: +תהלים נ'+ וסביביו נשערה מאד, מלמד, שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה. אל מי מתייחסת גמרא זו, האם לכול אדם, או רק לאנשים מיוחדים?

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כז עמוד ב גמרא. מנהני מילי? - דתנו רבנן: +דברים כ"ד+ לא יומתו אבות על בנים, מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא ימותו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות - הרי כבר נאמר +דברים כ"ד+ איש בחטאו יומתו. אלא, לא יומתו אבות על בנים - בעדות בנים, ובנים לא יומתו על אבות - בעדות אבות. ובנים בעון אבות לא? והכתיב +שמות ל"ד+ פוקד עון אבות על בנים! - התם כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן. כדתניא: +ויקרא כ"ו+ ואף בעונות אבותם אתם ימקו - כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. אתה אומר כשאוחזין, או אינו אלא כשאין אוחזין? כשהוא אומר איש בחטאו יומתו - הרי כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן. ולא? והכתיב: +ויקרא כ"ו+ וכשלו איש באחיו - איש בעון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה! - התם שהיה בידם למחות ולא מיחו. אל מי מתייחסת גמרא זו, האם לכול אדם, או רק לאנשים מיוחדים?

מלאכי ג (ה) וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת:(ו) כִּי אֲנִי יְהֹוָה לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם:(ז) לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי וְלֹא שְׁמַרְתֶּם שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב: איך מסתדר הנאמר במלאכי על אבותינו עם הגמרא הבאה? תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיב/ב אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים:  או שאולי האבות מהתנ"ך אינם נחשבים כ"ראשונים"?

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כח עמוד א תנו רבנן: מת פתאום - זו היא מיתה חטופה, חלה יום אחד ומת - זו היא מיתה דחופה. רבי חנניא בן גמליאל אומר: זו היא מיתת מגפה, שנאמר +יחזקאל כ"ד+ בן אדם הנני לקח ממך את מחמד עיניך במגפה וכתיב +יחזקאל כ"ד+ ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב. שני ימים ומת - זו היא מיתה דחויה, שלשה - גערה, ארבעה - נזיפה, חמשה - זו היא מיתת כל אדם. אמר רבי חנין: מאי קרא? - +דברים ל"א+ הן קרבו ימיך למות, הן - חד, קרבו - תרי, ימיך - תרי, הא חמשה. הן חד - שכן בלשון יוני קורין לאחת הן. מת בחמשים שנה - זו היא מיתת כרת, חמשים ושתים שנה - זו היא מיתתו של שמואל הרמתי, ששים - זו היא מיתה בידי שמים. אמר מר זוטרא: מאי קרא - דכתיב +איוב ה'+ תבוא בכלח אלי - קבר, בכלח בגימטריא שיתין הוו. שבעים - שיבה, שמונים - גבורות, דכתיב +תהלים צ'+ ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה. אמר רבה: מחמשים ועד ששים שנה - זו היא מיתת כרת. והאי דלא חשיב להו - משום כבודו של שמואל הרמתי. רב יוסף, כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן. אמר: נפקי לי מכרת. אמר ליה אביי: נהי דנפק ליה מר מכרת דשני, מכרת דיומי מי נפיק מר? אמר ליה: נקוט לך מיהא פלגא בידך. רב הונא נח נפשיה פתאום, הוו קא דייגי רבנן. תנא להו זוגא דמהדייב: לא שנו אלא שלא הגיע לגבורות, אבל הגיע לגבורות - זו היא מיתת נשיקה. אמר רבא: חיי, בני ומזוני, לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא. דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו, מר מצלי ואתי מיטרא, ומר מצלי ואתי מיטרא. רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין - רבה חיה ארבעין, בי רב חסדא - שיתין הלולי, בי רבה - שיתין תיכלי. בי רב חסדא - סמידא לכלבי ולא מתבעי, בי רבה - נהמא דשערי לאינשי, ולא משתכח. ואמר רבא: הני תלת מילי בעאי קמי שמיא, תרתי יהבו לי, חדא לא יהבו לי; חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא - ויהבו לי, ענותנותיה דרבה בר רב הונא - לא יהבו לי.

מסכתות קטנות מסכת שמחות פרק ג הלכה (ז) מבן עשרים ועד בן שלשים יוצא כחתן, מבן שלשים ועד בן ארבעים יוצא כאח, מבן ארבעים עד בן חמשים יוצא כאב. רבי שמעון אומר מבן שלשים ועד בן ארבעים אם יש לו בנים או לבן גילו בנים יוצא כאב, ואם לאו יוצא כאח. הלכה (ח) מת פחות מחמשים מת בהכרת, מת לחמשים ושתים שנה זו היא מיתתו של שמואל הרמתי, מת לששים שנה זו היא מיתה האמורה בתורה, שנאמר תבא בכלח אלי קבר כעלות גדיש בעתו, מת לשבעים שנה זו היא מיתה של חיבה, שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה, מת לשמונים שנה זו היא מיתה של גבורה, שנאמר ואם בגבורות שמונים שנה, וכן ברזילי אמר לדוד בן שמונים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע, יתר מיכן חיים של צער. הלכה (ט) המת ליום אחד מיתה של זעף, לשנים מיתה של בהלה, לשלשה מיתה של מגפה, לארבעה או לחמשה מיתה דחופה, לששה זו היא מיתה האמורה בתורה, לשבעה מיתה של חיבה, יתר מכאן מת ביסורין.  הלכה (י) רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר זקן שאכל את החלב או שחלל את השבת מת בהכרת, וכי מודיענו שמיתתו בהכרת, אלא שמת בשלשה מת בהכרת, לארבעה וחמשה מיתה הדופה, המת לששה מיתה האמורה בתורה, לשבעה מיתה של חיבה, יתר מכאן מת ביסורין.

ילקוט שמעוני ירמיהו רמז רסו

לשוא הכיתי את בניכם, ר' יהודה הנשיא אומר בעון בטול תורה בניו של אדם מתים כשהם קטנים שנאמר לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו, ר' נתן אומר בעון נדרים בניו של אדם מתים כשהם קטנים שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא וגו', אלו הם מעשה ידיו של אדם בניו ובנותיו:

אליהו זוטא (איש שלום) פרשה כד ד"ה אמר להם ר'

אמר להם ר' אליעזר לתלמידיו, בני אל תבטחו [לא] בעושר [לא בחכמה] ולא בגבורה, שנאמר כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו [אל יתהלל עשיר בעשרו] וגו' (ירמיה ט' כ"ב), זהו שנאמר ברוה"ק =ברוח הקודש= על ידי שלמה בן דוד כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם (קהלת ג' י"ט), כנגד מי אמר [שלמה] מקרא זה, לא אמרו אלא כנגד בשר ודם, (שהיא) [שבשר ודם] תחלתו רימה וסופו תולעה, ואין מעולה אדם מבהמה כלום, ולא עוד אלא כל הנוגע בנבלת בהמה אינו טמא אלא טומאת ערב, אבל הנוגע בנבלת אדם טמא טומאת שבעה, דבר אחר בהמה שמתה (אינא) [אינה] מטמאה אוהל אבל אדם מטמא אוהל, דבר אחר הנוגע בנבלת בהמה הוא טמא ואין מטמא אחרים אבל (נבלת) [נוגע בנבלת] אדם הוא טמא ומטמא אחרים, (והאמר) [והוא שאמר שלמה] כי לכלב חי הוא טוב מן (הארי) [האריה] המת (שם /קהלת/ ט' ד'), תינוק בן יומו שאימתו מושלכת עליו מעוג [מלך הבשן] ששימש לארבעים פרסה כיון שמת [עלו] שיקוצים על גביו, ושלמה שנאמר בו ויחכם מכל האדם (מ"א =מלכים א'= ה' י"א) כי היא /היה/ חכם (אבל) [מכל] האדם [איך] אמר ומותר האדם מן הבהמה אין (קהלת ג' שם), מה, אדם אוכל ומברך שותה ומברך ישן ומברך (ומעורר) [ומתעורר] ומברך היאך נחשב לבהמה שאינה מבחנת כלום, אלא על שעת (מיתה) [המיתה] הכתוב מדבר כיון שמגיע קיצו של אדם למות כשם שנמלכין על הבהמה (לשחיטה) כך נמלכין עליו, לכך נאמר ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל, בהמה שמתה יש לה מנוח, אבל אדם [אף על פי] שמעבירין (ומכעסין) [עליו טכסיסין] ומת מעמידין אותו לדין (ומאירין) [ומראין] לו כל מעשיו ודנין אותו עליהם, (ובכך) [וכך] היה בוכה ר' יוחנן בשעת פטירתו, אמרו לו תלמידיו, אם אתה בוכה רבינו אנחנו מה תהא עלינו, אמר להם, בני לא אבכה שמעמידין (אותו) [אותי] לדין (ומאירין) [ומראין] לי את מעשי ודנין אותי עליהם, ולא עוד אלא (שאומר) [שאומרים] לי מפני מתו בניך בחייך, ולא זכיתי לתיקונו של עולם, ולא די לו (לעולם) [לאדם] שמתין בניו בחייו אלא שדנין אותו עליהם, וכך אמר דוד בספר תהלים אל תשליכני לעת זקנה (/תהלים/ ע"א ט') (אמרה) [אמר] לפניו, רבש"ע אל תרפה ידי מן התורה ומן המצות, ככלות כחי אל תעזבני (שם /תהלים ע"א/) [אמר לפניו, רבש"ע] אל תקהה [את] שיניי בבניי [ובנותי], מכאן אתה למד שכל מי שמתין לו בניו בחייו שיניו (כהות) [קהות] ועיניו כהות (וכהה) [וכחו] כהה, לכך נאמר הכל הבל.

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כא עמוד ב מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא, נכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול. בשעת פטירתן עמד רבי עקיבא על ספסל גדול ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! אפילו שני בנים חתנים - מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם.

תנו רבנן: כשמתו בניו של רבי ישמעאל נכנסו ארבעה זקנים לנחמו: רבי טרפון, ורבי יוסי הגלילי, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי עקיבא. איך מסתדרת גמרא זו עם הגמרא הבאה? תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני:  ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הרי אם הגמרא "נמסרה/ניתנה" בסיני וממשה, איך במשך כל הדורות שהעבירו מפה לאוזן, לא ראו שימתו בניו של רב עקיבא ורב ישמעאל? הרי הם היו צריכים לגלות זאת קודם מות בניהם?