אברהם אבן עזרא הקדמה לתורה (על פרשני תורה)

ויהי פתח דבריך מאיר, לעבדך בן עבדך מאיר

ומישועת פניך תבא עזרה, לבן אמתך הנקרא בן עזרא

זה ספר הישר לאברהם השר, ובעבותות הדקדוק נקשר

ובעיני הדעת יכשר, וכל תומכו מאושר

נאום אברהם הספרדי הנזכר מפרשי התורה הולכים על חמשה דרכים:

הדרך האחת ארוכה ורחבה, ומנפשות אנשי דורנו נשגבה, ואם האמת כנקודה בתוך העגולה, זאת הדרך כקו הרחב, הוא החוט הסובב בתחלה. ובה דרכו גדולים, והמה חכמי הישיבות במלכות ישמעאלים, כרב יצחק שחבר שני ספרים מבראשית (ברא' א) עד ויכלו (ברא' ב), ועוד לא כלה מרוב דברים. ובפסוק יהי אור (ברא' א, ב) - אמונת בעלי האור והחשך הזכיר, והוא הולך בחשך ולא הכיר. ובפירוש תוצא הארץ (ברא' א, כד) מלבו הוציא מלים, וידבר על העצים והצמחים, קטנים וגדולים, ובפירוש נפשות החיות (שם) הביא חכמות נכריות. ובמסלה הזאת עלה רב סעדיה גאון הגולה, ובפי'רוש יהי מאורות (ברא' א, יד) הכניס דעות אחרות לדעת המדות הנזכרות על פי חכמי הספירות. גם ר' שמואל בן חפני אסף רוח בחפניו. בפירוש ויצא יעקב (ברא' כח, י) ברוב עניניו, כי הזכיר כל נביא בשמו, וכמה פעמים גלה ממקומו, וכמה תועלת יש בהליכת הדרך, ואין תועלת לפירוש הזה, כי אם אורך, ועם ויחלום (ברא' כח, יב) כתב פתרון החלומות, ולמה יראו בתנומות? והרוצה לעמוד על חכמות חיצונות, ילמדם מספרי אנשי תבונות. אז יתבונן בראיותם, אם הן נכונות, כי הגאונים בלי ראיות בספריהם הביאום. ויש מהם שלא ידעו דרך חכמי קדם ומאין הוציאום:

הדרך הב'(2) בחרוה פתלתולים, ואם הם ישראלים, אשר חשבו כי עמדו על הנקודה בעצמה, והם לא ידעו את מקומה, וזאת דרך הצדוקים, כענן ובנימין ובן משיח וישועה, וכן כל מין, אשר בדברי מעתיקי הדת לא יאמין, והוא נוטה להשמאיל או להימין, וכל איש כרצונו יפרש הפסוקים, גם במצות ובחקים, והם מדעת תוצאות לשון הקדש ריקים, על כן יתעו גם בדקדוקים. ואיך יסמכו במצות על דעתם, וכל רגע יהפכו מצד אל צד כפי מחשבתם? בעבור שלא תמצא בתורה מצוה אחת בכל צרכיה מבוארה. ואחת מהנה אזכיר, והיא גדולה למכיר, כי תחתיה כרת על אכילת יום הכפורים, וחמץ בפסח שלא עשוהו טהורים, ושביתת ימים שבעה, וקרבנות וסכה ותרועה. כי אין בתורה חקי השנה מפורשים, ואיך נחשוב החדשים? ועניי הדעת מרודים שמו אותותם מפסוק לאותות ולמועדים (ברא' א, יד), ולא ידעו כי והיו (שם) לשון רבים, ועל המאורות והכוכבים. והאומר כי וי"ו ולמועדים (שם) נוסף, כי לאות עם מועד נאסף, יבקש אדם שיהיה אוהבו אולי יאמין בו. ואם מצאנו שנים ושלשה ווי"ן נוספים, מי יודיענו כי זה הוי"ו מהעודפים, אחר היות וי"ו הטעם לאלפים? ואין פי' עשה ירח למועדים (תה' קד, יט), כדברי אלה שמתניהם מועדים. ואילו היה כתוב והיתה הלבנה לאות למועדים בחדשים, מי יתן לנו אות שהם מועדי השם המוקדשים? כי יש מועדים רבים בתורה ובמקרא ובכתובים. ואלו היה ל'מועדי השם' מבואר, עוד הדבר הגדול נשאר, אם החדש עד סוב הלבנה גלגל המזלות, שהם שבעה ועשרים יום ושעות מוגבלות, ואם עד סוב גובה גלגל היוצא, אשר מוצקו רחוק ממוצק הארץ ימצא, או עד סוב גלגל התלי כדעת חכמים, כי מהלך הגלגל הקטן הפך זה באמת ובתמים. ואם נסמוך על דעת התחברות המאורות, גם הנה ג' מחברות, מחברת בגלגליהם תיכונה, ומחברת כנגד העליון באמונה, ומחברת שנוי מחזה, ולא נדע אי זה יכשר, הזה או זה. ואשר אמרו כי הדבר תלוי על מראה עינים נשאו, כי עינים להם ולא יראו, אולי יראונו בתורה ובתעודה המקום שמצא זאת האבדה, ולא דברו בפירוש חדש בחדשו (במד' כח, יד) נכונה, כי אין בכתוב זכר ללבנה, רק פי' לעשות כל דבר בעתו יום ביומו, שבת בשבתו, וידוע כי פעם יהיה בין המולד לעת השקיעה שש שעות, ותראה הלבנה אך על חקות ידועות, ופעם - ביניהם שלשים שעות, ולא תראה אפילו בגבעות, כי תהלוכות הלבנה מפאת גלגלה, גם גלגל השמש משתנות, וגם מפני ארך ורחב המדינות. ואם שכנה על הארץ עננה, ולא תראה בראש אלול ותשרי הלבנה, הנתענה ג' ימים בכפורים. ועוד מי ספר לנו כי ימי החדש על שלשים יום ספורים? כי הנה יהודה הפרסי חבר ספר, ובחשבון השמש השנה, והחדשים ספר. גם לא נדע מהתורה עדות החדש, ומי העד, ואם ילך בדרך רב ביום קדש, ואם נקבל עדות אב ובנו וגרים ונשים. וגם אם היו כל אלה מפורשים, עוד דבר קשה, איננו מפורש בתורת משה לדעת כמה חדשי השנה, ואם היא באביב נסמכה, ההוא מחטים או שעורים, ומתי יבוקש, ואנה השעורים. ואם היתה שנת בצורת בארץ ישראל ומסביב, והנה אין זרע, אף כי אביב, הנקבע השנה פשוטה או מעוברת, גם אין ספירה נספרת, ואין חג שקראנוהו עצרת. וכל אלה המצות צריכות לקבלה ומסורת. והאומרים הנה אנשי המשנה, מעידים על ראיית הלבנה, והנה התשובה נכונה, אם היא עדותם בעיניהם נאמנה, יקבלו עדות צרכי השנה, כי על פי קריאת ב"ד היא נתונה, כי יסוד העיבור על אביב ותקופה וצרכי צבור. ולמה במצות נגע צרעת מבוארים המשפטים? שהיא מצוה לאדם אחד, ולפרקים מעטים. ומצות המועדים חיוב לכל ישראל בכל זמן, ולמה אין בתורה עליהם עד נאמן, רק נחפש כה וכה רמיזות? ולמה בדברי תורה תמימה כזאת? וזה לנו האות שסמך משה על תורה שבעל פה, שהיא שמחה ללב ולעצם מרפא, כי אין הפרש בין שתי התורות, ומידי אבותינו שתיהן לנו מסורות, ופסח חזקיהו יחזיק ידי אמונה, כי נעשו על ידי בעלי עצה וזקנה, ולא הקריב הפסח במועדו, ולאכול חמץ בחדש הראשון שלח ידו, ופסח שני כראשון שבעת ימים עשה, ויש ראיות רבות שקבל מעשיו רם ונשא, כי בבית דין היה, ואין ברוחו רמיה:

הדרך הג'(3)  דרך חשך ואפלה, והיא מחוץ לקו העגולה, והם הבודאים מלבם לכל הדברים סודות, ואמונתם כי התורות והמשפטים חידות, ולא אאריך להשיב עליהם, כי עם תועי לבב הם, כי הדברים על צדק לא חלקו, בלתי בדבר אחד צדקו, אשר כל דבר מצוה קטנה או גדולה, בכף מאזני הלב תהיה שקולה, כי יש בלב דעה מחכמת יושב קדם נטועה. ואם הדעת לא תסבול הדבר, או ישחית אשר בהרגשות יתבר, אז יבקש לו סוד, כי שקול הדעת הוא היסוד, כי לא נתנה התורה לאשר אין דעת לו, והמלאך בין אדם ובין אלהיו הוא שכלו, וכל דבר שהדעת לא תכחישנו, כפשוטו ומשפטו נפרשנו, ונעמידנו על מתכונתו, ונאמין כי ככה אמתו, ולא נגשש קיר כעורים, ולפי צרכינו נמשוך הדברים, ולמה נהפוך הנראים לנסתרים? ואם יש מקומות שהם באמת נחברים, ושניהם נאמנים ברורים, מהם בגופות ומהם מחשבות, כמלת בשר וערלת לבות. ובעץ הדעת סוד ינעם, גם הדברים הם אמת כמשמעם. ואם יש איש לא יכילו זה רעיוניו, אם הוא חכם יפקח את עיניו, כי ימצא בתולדות רבים נוצרים כנחירים והלשון והרגלים לב' דברים:

הדרך הרביעית, קרובה אל הנקודה, ורדפו אחריה אגודה. זאת דרך החכמים, בארצות יונים ואדומים, שלא יביטו אל משקל מאזנים, רק יסמכו על דרך דרש כלקח טוב ואור עינים. ואחר שימצאו המדרשים בספרי הקדמונים, למה יגיעונו לכתבם שנית אלה האחרונים? ויש דרש הפך דרש, ויש לו סוד, ואיננו מפורש, כדרש שהתורה קדמה אלפים שנה קודם העולם. וזה אמת רק על סוד דרך הנעלם. ורבים לא יבינוהו כן, ולהיות כמשמעו לא יתכן. ובעבור כי השנה מימים במספר היא מחוברת, ומדת הרגע והיום בתנועת הגלגל נספרת, ואם אין גלגל אין יום, אף כי יומים, או שנה, או מספר אלפים. והשואל מה היה העולם בתחלה? הלא יתבייש, למען אשר יבקש לאין יש. והמשיבים שברא ד' את העולם בעת שידע כי טוב הוא, גם זו תשובה בנויה על אבני בהו. וכן האומרים שבראו להראות גבורתו, לאדם שהוא שרש יצירתו, והנה שמו תשובתם האמולה, חלק קטן מהשאלה הגדולה, כי יש ראיות גמורות לאשר עינים להם ולא לעורות, כי היישוב חצי ששית הארץ באמונה, וכולה כנקודה אל המסבה אשר עליה נתונה, ואף כי המסבה העליונה. ואם מדרך ישרה, אין דרש יום נדרש כדרך המקרא, כי אלו היה הטעם לאלפים, היה כתוב יומים, כי פירוש יום יום בכל יום ויום, וכן איש איש (ויקרא יז, ג), וברוך ד' יום יום (תה' סח, כ), גם סוף הפסוק יוכיח: משחקת לפניו (משלי ח, ל). בכל עת (שם) והנה אחריו כתוב: לשקוד על דלתותי יום יום (שם שם, לד). אם כן נשמור התורה הנאמנה, עד אלפים שנה. ועוד: כי אלף שנים בעיניך (תה' צ, ד), איננו לנוכח השם, וימצאהו בפירושי בספר תהלות אשר יבקשם. גם יש דרש להרויח נפש חלושה בהלכה קשה, ויש דרש מסברא ידועה. ויש שהוא בהלכה שאיננה קבועה. גם יש דרש שהוא טוב לאחרים, וידריך בדרך תבונה את הנערים, כי יש עוף שאיננו רואה ביום הנגוהות, ובלילה רואה מפני שעיניו כהות, כדרש שהעולם נברא בבי"ת בעבור ברכה. ואם הדבר ככה - הנה ד' בוקק הארץ ובולקה (ישעי' כד, א), ואשיתהו בתה (שם ה, ו), ובטלו הטוחנות (קהלת יב, ג), בל ידעום (תה' קמז, כ), משחת בלי (ישעי' לח, יז), בלו שלמותיכם (דבר' כט, ד), בלע ד' (איכה ב, ב), בלל ד' (ברא' יא, ט), ובתקוך (יחז' טז, מ), וברא אתהן (שם כג, מז), בין בתריו (ירמיה לד, יח), בזיון וקצף (אסתר א, יח) ילדו לבהלה (ישעי' סה, כג), בלהות אתנך (יחז' כו, כא), איש בליעל (משלי טז, כז), בעל פעור (דבר' ד, ג) כרע בל (ישעי' מו, א), כהני במות (מ"א יג, לג). ואם הרי"ש ראשה די דהב (דניאל ב, לב), הנה איש רע ובליעל. אשר מעט השכל בלבו, ואף כי אשר חכמת אלהים בקרבו, יוכל להוציא מדרשים, וכלם כנגד הגוף הפשוט הם כמלבושים. וקדמונינו זכרם לברכה אמרו על ככה, אין מקרא יוצא מידי פשוטו:

דרש בראשית בתורה, שנאמר: ד' קנני ראשית דרכו (משלי ח, כב). אחר, העולם נברא על לויתן, שנאמר: הוא ראשית דרכי אל (איוב מ, יט). אחר, העולם נברא שייראו מלפניו, כי כן כתיב ראשית חכמה יראת ד' (תה' קיא, י). אחר, העולם נברא בעבור הבכורים, שנאמר: ראשית בכורי אדמתך (שמות כג, יט):

ולמה בי"ת בתחלה, להורות כי ד' אחד, והנבראים שנים שהם עצם וצורה, או שני עולמות. ולמה בי"ת, ואחריו רי"ש אל"ף שי"ן, ואח"כ יו"ד ותי"ו, רמז שהבית הראשון יעמוד ד' מאות ויו"ד שנים, כי הוא היה קודם השמים והארץ, ואחר כך ישום הבית. וזה הוא והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום (ברא' א, ב), שבא חשך לעולם כאשר נסתלקה השכינה. ורוח אלהים מרחפת על פני המים (שם) - שנחה רוח החכמה והבינה על מפרשי התורה הנמשלת למים. ובסוף יהי אור (שם) - על ימות המשיח. אז יבדיל ד' בין המקוה לישועתו, ובין אשר במחשך מעשיהם:

דרש, בראשית שתי מלות שהכל היה מהאש, והוא היסוד. אחר, שית, כמו אמין שית (דניאל ג, א), שהם שש הקצוות הנמצאות לכל גוף. וחשבון ראשי מלות פסוק בראשית כנגד כל האותיות, והמלות שבע כשבעה מלכים, או כשבעה כוכבי לכת. והאותיות שמונה ועשרים, כנגד מחנה הלבנה, וכן מספר העתים בקהלת. ותחלת הספר בי"ת וסופו מ"ם, כנגד השם המפורש היוצא מפי כוה"ג(כהן גדול) ביום הכפורים, ובסיני נתן למשה, וכן כתיב: ד' בם סיני בקדש (תה' סח, יח). ובתחלה בראשית, ולבסוף ישראל, כי הם עלו במחשבה בראשית העולם, וסוף דבר אין לדרש סוף:

הדרך החמישית, מוסד פירושי עליה אשית, והיא הישרה בעיני, נכח פני ד', אשר ממנה לבדו אירא, ולא אשא פנים בתורה, ואחפש היטיב דקדוק כל מלה בכל מאדי, ואחר כן אפרשנה כפי אשר תשיג ידי, וכל מלה שתבקשנה בפירוש המלה הראשונה תמצאנה, כפירוש שמים תמצאנו בפ'ירוש הראשון, ועל זה המשפט כל הלשון, ולא אזכיר טעמי אנשי המסורת, למה זאת מלאה, ולמה זאת נחסרת, כי כל טעמיהם כדרך הדרש הם, כי הכתוב פעם יכתוב המלה מלאה מבוארה, ופעם יחסר אות נעלם לאחז דרך קצרה, ואחר שידרשו טעם, למלאים ולחסרים, יורונו איך יוכלו לכתוב הספרים, ומשה כתב בלא וא"ו ד'(ה' = אדני) ימלך (שמות טו, יח), ומעתיק משלי, כתב בוא"ו תחת עבד כי ימלוך (משלי ל, כב), ושנים רבות בין שניהם, רק לתינוקות טעמיהם טובים הם. גם בפירושים הישרים אין צורך לתיקון סופרים. ומתרגם התורה ארמית תרגם אמת, ובאר לנו כל נעלמת. ואם דלק במקומות אחרי מדרשים, ידענו כי יותר ממנו ידע השרשים, רק חפץ להוסיף טעמים אחרים, כי פשוטו יבינוהו אפילו הבוערים, כמו עירה (ברא' מט, יא) שלא תרגמו כבן אתון, ותרגום בני יבנון, ואתונו שער האיתון. ובעבור הדרש דרך הפשט איננה סרה, כי שבעים פנים לתורה, רק בתורות ובמשפטים ובחקים, אם מצאנו שני טעמים לפסוקים, והטעם האחד כדברי המעתיקים, שהיו כולם צדיקים, נשען על אמתם בלי ספק בידים חזקים. וחלילה חלילה מלהתערב עם הצדוקים, האומרים כי העתקתם מכחשת הכתוב, והדקדוקים. רק קדמונינו הי' אמת, וכל דבריהם אמת וד' אלהים אמת ינחה את עבדו בדרך אמת:

אבן עזרא בראשית שיטה אחרת - הקדמה

הנה בשמים עדי, היודע סודי, כי בכל לבי ובכל מאודי, אפרש התורה בעודי, על פי אשר תשיג ידי, אם יהיה אלהים עמדי. ואחל בשם אשר אין לתחלתו תחלה, ואשלים בשם אין לגדולתו תכלה, והוא ינקני מכל שגיאות, שלא יהיו בעיני לבי נראות, בין בטעם או בדרך מבטא, כי אין אדם אשר לא יחטא. ולפני החלי לפרש או לדקדק מלה, אומר כי האמת כמו נקודה בתוך עגולה:

ומפרשי התורה הולכים על חמשה דרכים:

האחת היא דרך חכמי הערלים, האומרים כי כל התורה חידות ומשלים. ככה כל הדברים, שהם בספר בראשית נאמרים. גם ככה כל המצות והחוקים הישרים, כל אחד כפי מחשבתו, זה יוסיף וזה יגרע, פעם להיטיב פעם להרע. כי השבעה עמים, רמז לדברים נעלמים, שהם בגוף האדם שמים, ואשה כי תזריע (ויק' יב, ב) רמז לבית תפלתם, ומספר ימי הטומאה בראיתם. גם מספר השבטים, רמז למנין התלמידים השטים. וכל אלה דברי תהו, הבל נדף ואין כמוהו. והאמת לפרש כל מצוה ודבר ומלה כאשר הם כתובים, אם המה אל הדעת קרובים. גם נכון הוא להיות לדברים סודות, והם בעצמם אמת גם חידות, כדבר גן עדן ועץ הדעת, ותהיה חכמת לב עם חכמת מפי אב נשמעת. והעד הנאמן בכל פירושנו, הוא שכל הלב שנטע בקרבנו קדושנו. והמכחיש הדעת כמכחש הרגשותינו, כי לאנשי לבב נתנה תורת אבותינו. ואם מצאנו כתוב בתורה שאין הדעת סובלת, נוסף או נתקן כפי היכולת ע"ד משפט הלשון, אשר חקק אדם הראשון. גם במצות נעשה כן, אם הדבר כמשמעו לדעת לא יתכן, כמו: ומלתם את ערלת לבבכם (דברים י, טז), כי על המצוות כתוב: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויק' יח, ה). ועוד כי השם צוה שלא לרצוח אחרים, ואיך יצוה לרצוח את נפשו כאכזרים? גם עת מותו תבוא, טרם מולו את ערלת לבבו. ואם ישאל שואל איך יתכן להיות דברים, להשמעות אזנים ולסודות נכבדים? התשובה: זאת תפארת דברי אלהים חיים על כל חכמי הגוים, שחברו ספרים רשומים. והמשלים על פי עורים אלמים, ודרכי השם בתולדות האדם יורנו דרכים, כי האף שהוא הנחירים נברא בעבור ארבעה צריכים, לנשוב הרוח אל מוח הראש ולהוריד ליחתו, ולהריח בו וליופי תכונתו. והנה דרך הגוים מגולה, שהם מחוץ לעגולה:

השנית דרך הצדוקים. המכחישים דברי המעתיקים, שהיו כלם צדיקים. ופעם הם בתוך הנקודה, ופעם סביבותיה, ופעם מחוץ לקו רחובותיה. כאשר עשה בנימין, שהיה משמיל גם מימין, כי לא היה בדברי הקדמונים מאמין. וככה יקרה לכל מין. הוא הראנו מערומו מבלי כסות, כי מלאתך ודמעך (שמות כב, כז) על אחור האריסות. ואילו היה כן, למה הקדים הכתוב מלאתך לפני דמעך, אם טעם דמעך כמו זרעך? ועוד כי דבר המלאה איננו בידו, רק ביד הצור ילדו. וככה עשה ענן, ימחה שמו כענן, שפירש בחריש ובקציר (שם לד, כא) על דבר האשה. והלא תכסמו בושה, כי אם אמרנו ביד הגבר החריש, הלא במלת קציר יחריש. ואלה העורים המוכים בסנורים, הלא ידעו אם לא שמעו, כי תורה שבכתב מיד אבותינו קבלנוה, וככה תורה שבעל פה מפיהם שמענוה. וחלילה חלילה שהוסיפו או גרעו, על אשר קבלנו ושמענו. ואם אין אמת תורה שבע"פ, הנה גם לתורה שבכתב אין מרפא, כי אין בתורה המקודשת, מצוה שלימה מפורשת. כי לא הזכיר כמה אבות מלאכות ותולדותיהן, ומדות חקות הסוכה ומשפטיהן. גם לא הזכיר הפסחים, איך הם תלויים בירחים, ואם אביב לא ימצא, במה נחרצה. ויש לתמוה, כי הכל חייבים בכל שנה להיות שומרים, מאכל חמץ בפסח שיש בו כרת, וביום הכפורים. והנה ראינו כי משה ע"ה, הראנו למבין עם תלמיד, דבר מצורע ואות כל נגע על מתכונתו העמיד, שהיא לאדם אחד, ולא ימצא תמיד, וזה לאות כי קריאת המועדים, היא נתונה לחסידים. וככה מצאנו בחזקיה שנועץ עם הזקנים (דה"ב ל, ב). והנה המועדים על פי העצה נתונים, כאשר העתיקו אנשי האמונה הנקובים בשמות במשנה. והשם, שנתן להם חכמה הוא יתן משכורתם שלימה. ולא די לאלה חסרי התבונה, שאין בהם אמונה, עד שיוציאו המלה מהתכונה, כי דקדוק הלשון לא ידעוהו, גם בארצם לא שמעוהו, כאשר עשה בן זוטא, שבכל פרושו יחטא, שפירש ולא תעלה במעלות (שמות כ, כו) מגזרת מעל. והמ"ם שורש כנו"ן נעל. ולשון רבים: ונעלות בלות (יהושע ט, ה). ואילו היה כמוהו במעלות היה במעלות. רק היא כמו ומעלות שבע. והנה רצה בן זוטא לעלות במעלות החכמה בהבליו. ונגלה ערותו עליו:

והשלישית, דרכו בה חכמים ונבונים, והם ראשי הגאונים. פעם בנקודה רצים ושבים, ופעם בקו הרחב הסובב סובבים, כי יכניסו בספרם חכמות חיצונות, להראות שיעמדו על תכונות עליונות, כי יזכירו מחלקות חכמי עולם בבריאתו, וזה מה יועיל למאמין בשם ובתורתו. ובפרשת עץ פרי ובדשאים (ברא', א), יזכירו מה צורך יש בהם לנבראים, ואלה ימצאו בס' הרופאים. ובפרשת יהי מאורות (שם) יזכירו מדתם ומרחקם ותנועתם, ומשפטי חקם כפי כח השבעה גבולות, כאשר נסו חכמי המזלות. והתורה הזהירה שלא נהיה בעינינו כחכמים, רק נהיה עם אלהינו תמימים. ובפרשת ויחלום והנה סלם (ברא' כח, יב). יזכירו כל פתרון חלום נעלם. ואיך יערבו חלום נביאים בחלום נכרים. ומה למים מתוקים אל מים מרים. ובדבר המשכן רצו לבאר תעלומות, ועם תרומות נדבה, יזכירו כל התרומות. והאמת שיש לנו להתבונן בדברי התורה שמות השם הנכבד והנורא, וסודות עמוקים, גם במצות וחקים, לא שזפתם עין סכלים, ומבוארים הם למשכילים. ואם השם יהיה בעוזרי לשלם נדרי, אבאר קצתם, ומדברי משה ראיותם, או מדברי הקדמונים, שמסר יהושע לזקנים:

הרביעית היא דרך סלולה לקדמונינו, היא הרשומה בתלמודינו, כי הם בנקודה בעצמה גם סביבה. ופעם יראו שהם בחוץ והסוד בקרבה, כי פעם יפרשו הכתוב כמשפטו על דרך פשוטו, ופעם ידרשו בו דרש לסוד עמוק או מפורש. והנה אומר כלל בתורה, גם בדברי המקרא גם במשנה, ובכל מסכתות ובכל ברייתות ומכילתות, שאם מצאנו באחד הנזכרים, דבר שיכחיש אחד משלשה דברים, כי האחד שקול הדעת הישרה, או כתוב מכחיש אחר בדרך סברא, או יכחיש הקבלה הנגמרה, אז נחשוב לתקן הכל כפי יכלתינו, בדרך משל, או תוספות אות או מלה על דרך לשונינו. ואם לא נוכל לתקן אל האמת, נאמר כי זאת החכמה ממנו נעלמה, כי יד שכלנו קצרה, ודעת בני דורינו חסרה. והדבר שהלאנו, יהיה כספר מונח ונעזב, וחלילה לנו לומר שהוא שקר וכזב, גם לא נאמין שהוא כמשמעו, רק נאמין כי הכותב זה הסוד הוא ידעו, כי יש בדברי הקדמונים סודות, על דרך משלים וחידות, שלא יבינום כל השומעים, ולבעל המחקר יהיו נודעים. ועתה אזכיר חידת אמת, שתראה קשה, והוא מטעם זאת הפרשה. אמרו זכרם לברכה כי שבעה דברים נבראו קודם העולם. בית המקדש גם ישראל מכללם, והמקדש חלק מהארץ, גם ישראל חלק מתולדותיה. ואיך יעמוד בניינה לפני מוסדותיה. וכאשר חפשתי מלת בריאה, הנה היא כמו גזרה, כאשר אפרש במלת בראשית ברא. והם גם הם אומרים, כי חמשה דברים עלו במחשבת להיות נוצרים, רק השנים עם הבורא בעלי סודו, והם תורתו וכסא כבודו. ואנשי התשיה ראיות הם מביאים, כי החכמה עולם ראשון לכל נמצאים. והתורה היא החכמה באמונה, כי היא מקור כל תבונה צפונה. וככה אמר שלמה ה' קנני ראשית דרכו (משלי ח, כב). ושם כתוב כל מלה קדמונית להודיע שהיא ראשונית, ראשית, וקדם, ומאז, ומעולם, ומראש, ועד לא, ובטרם, ובדרך הדרש, כי נבראה קודם העולם יומיים. שהם שניים אלפים, כי דרשו יום יום כמו: כי אלף שנים בעיניך כיום (תהל' צ, ד). ואנחנו ידענו כי העתים והרגעים. מתגלגלים ונעים, והשנים מחוברות מחדשים, החודש מימים כמו שלשים, ואם אין מאורות, אין שנים נספרות רק הנה נעדרות. והדורש סמך על שתא אלפי שני הוו עלמא (סנהדר' צז), ופירש כי שני אלפים תהו, זהו והארץ היתה תהו ובהו (ברא' א, ב). ודבר כסא הכבוד מפורש היא, נכון כסאך מאז (תהל' צג, ב), לרוכב בשמי שמי קדם (שם סח, לד), והוא הגוף התקיף, וכל המקיפים מקיף. ואמרו זכרם לברכה עשרה דברים נבראו בין השמשות (אבות ה, ט). והטעם כאלו התנה עם מעשי בראשית וגזר להיות אלה הנזכרים, בעבור שאין כל חדש תחת השמש. ובעבור שכתוב כי בסוף יום ששי כלה כל המעשים. אמרו כי בסוף שהוא סוף הששי ותחלת שביעי גזר להיות ככה. וטעם בין השמשות רגע היות נקודת עגולת השמש כנגד שטח הארץ כנגד היושב. אז חצי עגולת השמש למעלה וחציה האחר למטה כנגד האדם. ויש כתוב בתורה מכחיש כתוב אחר, כמו: לא יראני האדם וחי (שמות לג, כ), והוא האמת בשקול הדעת. וכתוב אחר: ויראו את אלהי ישראל (שם כד, י), והדעת מודה, גם העין לעדה, כי איננה רואה רק המקרים, שהם על גשם נוצרים. והנה זאת המראה היא בדרך נבואה, וכתוב: כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא (דבר' ט, ג). והלא ידענו, כי האש השם בראו, ואיך נביאו בשמו יקראו? רק הטעם, כי ישחית מהרה כמו אש בוערה. וכמוהו ועיר פרא אדם יולד (איוב יא, יב). ורבים ככה. וככה נעשה אם מצאנו בדברי הקבלה דבר שיכחיש הכתוב, נבקש איזו מהם היא אמת לבדו, ונתקן את השני העומד כנגדו, כי יש מקומות שידרשו בו קדמונינו לזכר ולאסמכתא בעלמא. והם ידעו הפשט, כי להם נתנה כל חכמה, כאשר דרשו וירש אותה (במד' כז, יא) שהאיש יורש את אשתו, כי היתה קבלה גמורה בידם מפי הנביאים, ושמו זה הכתוב לזכר ולסימן לקוראים. ואין ספק כי הנחלה לשאר תנתן. ואיך נהפוך הדבר. כי האומר תנו נחלת ראובן לשמעון, לא יתכן שטעמו שיתנו נחלת שמעון לראובן. ועוד מה טעם ואם אין אחים לאביו? (שם), הנה לא הודיענו מה נעשה. ועוד, כי לא יירש האיש את אשתו אם היו אחים לאביו. ועוד, כי על דרך הפשט לא נקראה האשה שאר, כי כתוב: איש איש אל שאר בשרו (ויק' יח, ו). ומה שדרשו זכרם לברכה במלת כי אם לשארו הקרוב אליו (שם כא, ב). גם הוא אמת שקבלו ככה. והכתוב לא הזכיר האשה בעבור שהאיש ואשתו נחשבים לבשר אחד. גם נאמר בדברי המתרגם התורה בארמית, כמו: וברוח אפיך נערמו (שמות טו, ח) שתרגמו כמו וברוח פיך, ופשוטו שהיא כמו: ומרוח אפו יכלו (איוב ד, ט). וככה נערמו מים (שמות, טו, ח) שהיא מגזרת ערמת חטים (שה"ש ז, ג), והוא תרגמו כמו מפר מחשבות ערומים (איוב ה, יב). וגם בני אתונו (ברא' מט, יא) כינה אותו מבנין שער האיתון (יחז' מ, טו). גם ותשב באיתן (ברא' מט, כד) מגזרת תשובה. ומלת באיתן באותם. גם נביאותו בהפך האותיות. ורבים ככה. וידענו כי דרך הפשט לא נעלמה ממנו. כי הקל שבקלים ידענו, רק תפש דרך דרש, כי שבעים פנים לתורה:

הדרך החמישית יסוד פירושי עליה אשית. לבאר כל כתוב כמשפטו, ודקדוקו ופשוטו, רק במצות ובחקים אסמוך על קדמונינו, וכפי דבריהם אתקן דקדוק לשונינו. וחלילה לי מחטוא לקוני, לשלוח יד לשוני, נגד הרבים ונכבדים בחכמתם ומעשיהם, מכל חכמי הדורות הבאים אחריהם, כי כל חוטאם חומס נפשו, והיוצא מדבריהם החוצה דמו בראשו. והוא יבדל מקהל הגולה, וירד חי שאולה. רק בכתוב שאין שם מצוה. אזכור הפירושים הנכונים, שהם לראשונים או לאחרונים. ומהשם לבדו אירא, ולא אשא פנים בתורה. ואזכור בתחילה בכל פרשה, דקדוק כל מלה שיש בה קשה, ואחרי כן אזכיר הפירושים כסדר. וה' יחזקני לשלם הנדר. ובעבור כי חכמי דורינו לא התעסקו בדקדוק, אזכיר מוסדותיו ובניניו, ותוצאותיו ועניניו, להיות מפתח למסגרותיו, אחרי עמדו על פעמותיו

אותותינו שנים ועשרים. והחמשה כפולים. בעבור שיראו במתכונתם. שהם סמוכים, והנה אחזו הקו שהוא ברוחב, ושמוהו באורך להעמיד האות בסוף המלה, והשני לכפולים סגרוהו בסוף. והמלכים שבעה, והשלשה הם כמו השלש התנועות הנמצאות שהם מהמוצק, שהיא הנקודה, ואל המוצק וסביב המוצק, והנה בדמות האש והרוח תנועת החולם על כן הנקודה למעלה. והפך זה תנועת המים והארץ אל המוצק, וכמוה חירק ע"כ הנקודה למטה. וסביב המוצק הגלגל וכמוה פתח ולא יוכלו העברים לשומו בין אות ואות שלא תשתבש המלה. גם נתנוהו למטה, בעבור כי כמוהו למעלה עם בג"ד כפ"ת כשהן רפים. והקמץ גדול נקמץ מחולם ופתח גדול, על כן שתי הצורות ושמו הנקודה למטה מהפתח בעבור מפיק ה"א. והקמץ הקטן. מורכב מקמץ גדול ומחירק, על כן אחריו נח נעלם. וכל קמץ שאחריו דגוש הוא חטוף, רק גזרת בתים. גם השורק מורכב מחולם ומחירק, על כן הושם בתוך הוי"ו באמצע. וכאשר אין שם וי"ו ישומו שלש נקודות כנגד החולם והחירק והאמצעות:

תחלת כל מבטא נוע וסופו נוח, ופעם נעלם אם היה מאותיות אהו"י, ופעם נראה. רק אם היה הסוף אחד משאר אותיות לעולם יהיה נח נראה, על כן לא ינקדו הסופרים השוא שהיא בסוף המלה, כי אין צורך. רק אם היה האות כ"ף אותו ינקדו, בעבור כי הכ"ף סימן לנוכח הנקבה, וככה תי"ו. ואם היו שנים שואים בסוף ינקדו שניהם כמו יפת אלהים ליפת (ברא' ט, כז). והנה השוא אין כח באדם לקראו כי אם אחר התנועה או תנועה אחריו, כמו יפת אלהים ליפת. והנה אם היה השוא נקרא בעבור התנועה הבאה אחריו הוא השוא הנע, כשוא המ"ם והיה עקב תשמעון (דבר' ז, יב) ושוא השי"ן נח. ואם היה אחד מאותיות בכל"ם, שהם משרתים, שהיה האות ראוי להיות בשוא נע אין כח באדם לבטא בשנים שואים נעים, על כן הוצרכו העברים לשום חירק תחת האות המשרת אם הוא אחד מן בכל"ם כמו: לראובן (במד' א, ה). ואם היה וא"ו יוסיפו אל"ף בקריאה וישומו שורק בוי"ו כמו: הסכת ושמע (דבר' כז, ט), כדרך הוי"ו אם היה אחריו אות מחביריו. שהם אותיות השפה שהם בומ"ף, כמו: ובאו בביתך (שמות ז, כח), ומלאו בתיך (שם י, ו), ופרו ורבו (ברא' ח, יז). ואל תתמה על תוספת האל"ף במבטא, כי כן עשו אם בסוף המלה אחת מאותיות הגרון שהם אחה"ע וישומו פתח להורות על האל"ף. כאשר שמו חירק במלת 'ירושלם' להורות על היו"ד שנקרא. רק האל"ף ובסוף המלה לעולם יהיה נח נעלם. כי אותיות אהו"י לבדם הם אותיות המשך, כי אין כח במבטא לבטא בתנועה שלא ימשך עמה אות נעלם. אם הוא נפתח הנו אל"ף, אף על פי שיכתב ה"א במקומו, גם הוא מקום ה"א, כמו אל"ף נקרא (ש"ב א, ו). ומקום יו"ד גם וי"ו. גם יש יו"ד נעלם. והארץ [צ"ל אל"ף] תמצא חסרה במלות בפ"א, כמו אל"ף יאבד יום (איוב ג, ג), כמו אל"ף ולעמשא תמרו (ש"ב יט, יד). ובעי"ן: אם לא שריתיך (ירמי' טו, יא). ובסוף: ונשו את כלימתכם [צ"ל כלמתם] (יחז' לט, כו). ואין הה"א מחברי או"י במשך רק בחילוף לבדו. ואין טענה ממלת מזה בידך? (שמות ד, ב) כי הה"א השיבוהו אל"ף. וכן: את אשר עדן לא היה (קהלת ד, ג) כי הוא כמו: 'עד הן', ומלת פדהאל (במד' לד, כה) - מורכבת, כמו: לפלמוני המדבר (דניאל ח, יג). ויש אל"ף תחת אות הכפל: אשר בזאו נהרים (ישעי' יח, ב), וככה יו"ד דליו שוקים מפסח (משלי כו, ז). ויש יו"ד מובלע בדגש כמו: כי אצוק מים (ישעי' מד, ג). וככה דרך הנו"ן בפ"א: ולא יגוש את רעהו (דבר' טו, ב), ונראה: וכל עצביכם תנגושו (ישעי' נח, ג), ורבים ככה. ובאמצע מובלע, כמו אפו שהוא מגזרת כי אנפת בי (שם יב, א), וככה מלת בתו גם שתים. ובסוף: בצל דליותיו תשכנה (יחז' יז, כג). והוא הדין למלת ישמרנו בעליו (שמות כא, לו) שהדגש בעבור נו"ן ישחררוני ולא ימצאוני (משלי א, כח). והעד: תברכני נפשך (ברא' כז, יט). לא כאשר אמר מדקדק גדול שהוא לחסרון ה"א ישמרנהו, כמו: יסובבנהו יבוננהו יצרנהו (דבר' לב, י), כי הה"א איננו מאותיות המשך. על כן וילך כמו וישב וירד וחביריו:

כל לשון מתחלקת לשלשה פנים. האחד שם והוא על שני דרכים. האחד שם עצם כמו גוף, ראובן, שמש, והוא נושא המקרים. והשני שם מקרה. כמו חכמה וגבורה. ויש מורכב משניהם כמו חכם, גבור, ויקרא תואר. והאיש הוא המתואר:

והחלק השני מפעל ולעולם יורה על זמן עבר או עתיד. וכאשר אמר הגאון העשרת הקונים. שהם: אני, אנחנו, אתה, את, אתם, אתן, הוא, היא, הם, הן. והנה ככה שמרתי, או ואשמור, או ואשמרה, שמרנו, ונשמור, ונשמרה, שמרת, בקמצות התי"ו לזכר ובשוא לנקבה. שמר או וישמור שמרה או ותשמור שמרו או וישמרו ותשמרנה. ואין צורך להאריך, כי יבואו ע"ד הששה בנינים קרוב מששת אלפים:

והבנינים הששה אלה הם. האחד קל. זה מפעל, והמפעל שהוא משלשה אותיות נראים או נעלמים באמצע או בסוף. לעולם הפ"א קמוץ בקמץ גדול, ובעתודים עם ית"נית בחירק תחת אות העתיד ובשלש נקודות תחת אל"ף המדבר. והפועל גם הפעול ושם הפועל והצווי בלי תוספות אות. והשני כבר נוסף. בה"א בפעלים העוברים. בתוך ובפתיחה אות העתיד בפתח גדול בשלמים. ובקטן בעלומי הלמ"ד החסרים. והנה יתערב העתיד מן הקל עם הכבד, אם הפ"א מאותיות הגרון. והפועל בתוספת מ"ם ובפתיחתה. והפעול בתוספות מ"ם ובקבוץ. ושם הפועל בה"א וככה הצווי. והשלישי כבד חזק דגוש העין. אם לא היה האות א' מאותיות הגרון גם הרי"ש עמם. ולעולם העי"ן בקמץ קטן או בפתח גדול. והעתידים בפתיחת הפ"א. ואם הפ"א [צ"ל העי"ן] מהגרון יקמץ. והפועל בתוספת מ"ם ובשוא תחתיו. וככה הפעול. ושם הפועל והצווי בפתיחת הפ"א או בקמצות. והרביעי בנין נפעל. ולעולם הנו"ן נראה בפעלים העוברים, ומבולע בפ"א בעתידים ובצווי ובשם הפועל כמו הכרת תכרת (במד' טו לא). ויש שיהיה עם נו"ן אם נלחום בם (שופט' יא, כה). והתואר בקמצות העי"ן, כמו: לב נשבר (תהל' נא, יט), ופועל עבר בפתח, והנקבה באתנח או בסוף פסוק מלעיל. והבנין החמישי התפעל. והעתיד כמשפט הבנין הקל, רק העי"ן דגוש. ע"כ אמרו חכמי הדקדוק שהוא כבד. ומשפט אחהע"ר כמשפט הכבד החזק. ולעולם התי"ו קודם הפ"א, רק באות השי"ן כמו: וישתמר (מיכה ו, טז), או שי"ן והמשתכר (חגי א, ו), או הוא סמ"ך כמו: ויסתבר (קהלת יב, ה), ואם הפ"א צד"י יהיה טי"ת תחת תי"ו, רק פ"א המפעל (הפועל) מתנכר (מ"א יד, ה) מתעשר (משלי יג, ז). ויהיה זה הבנין על דרך אחרת בעלומי העי"ן, אתבונן (תהל' קיט, ד), תבנה ותכונן (במדבר כא, כד), כי לא יתכן להיותו מבנין נפעל. והבנין הששי שלא נזכר שם פועלו, והוא על שני דרכים, כאלו הוא האחד מהכבד הנוסף, והב' מהדגש, כמו: והושלך (דני' ח, יא), הכרת מנחה (יואל א, ט), ואוסף שללכם (ישעי' לג, ד) ומרק (ויקר' ו, כא), בעבור אות הרי"ש שלא ידגש ונמצא לא כרת שרך (יחז' טז, ד). והעתידים - כמשפט. רק לא מצאתי עם סימן המדבר רק מלה אחת והוא: מבטן לקבר אובל (איוב י, יט). ועם נו"ן הקהל לא מצאתיה. ומלת יכול נוכל לה (במד' יג, ל) איננה מבנין הזה, רק השורק היה תחת חולם שלא תתערב עם גזרת אכילה. ולא יתכן שיבא ממנו לשון צווי. וי"א כי את כל ענותו (תהל' קלב, א) שם המפעל מזה הבנין:

וכל הפעלים בכל הבניינים מתחלקים לב' חלקים. הא' להיות מפעל הפועל בעצמו כמו הלך ישב עמד יצא, והפועל שהיא כמו תואר הולך. ולא יתכן שיבוא מאלה הפעלים פעול לעולם. ואלה יקראו הפעלים העומדים. ויש מהם שאין צורך לאחר, כמו עמד. ויש שיש צורך כמו ירא כי היראה בעצמו תהיה רק מאחר תבוא, ע"כ לא יאמר לפי דקדוק הלשון ירוא, רק נורא. ולא דבוק כי הוא קשור עם בי"ת. [רק] דבק (משלי יח, כד), כמו מן שמח: שמח וטוב לב (אסתר ה, ט), לא שמוח. ויש פעלים יוצאים, כמו שמר. ורק מאלה יבואו הפעולים. ויש מהם בדבק מלה או אות כמו בטח שהיא עם על או אל, או עם אות בי"ת. ויש פעלים יוצאים לשנים פעולים, כמו: המצמיח הרים חציר (תהל' קמז, ח). והפועל שאינו פעול כלל הוא הראשון. והב' פועל גם פעול שקבל הכח הראשון ונתנו לשני שהוא פעול. והשלישי הוא פעול לבדו:

והחלק הג' מלות טעם ודבק ענין או אות. כמו מן, גם, רק, או בי"ת בטח בה' (תהל' לז, ג), או כ"ף אין קדוש כה' (ש"א ב, ב), או למ"ד והלל לה' (דה"י א טז, לו), גם הוי"ו לחבור העניינים כראובן ושמעון:

והנה אומר דרך כלל, כי השם שאיננו מפעל הוא כמו עצם הדבר. והפועל מקרה, ומלת הטעם כדמות הצורה הטהורה, שאיננה גוף ולא מקרה. ואלה הדברים צריכים פירוש ארוך, כי הם חכמה מחכמת הפנימית, שהיא חכמת נשמת אדם: