חסידות במשבר?

פרקי משבר ומבוכה בתולדות החסידות (ספרו של פרופ' דוד אסף ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל באונברסיטת ת"א)

זה קרה במשפחות הכי טובות   (כתבה בעיתון הארץ)

ר' משה בנו של ר' שניאור זלמן מילאדי מייסדה הנערץ של חסידות חב"ד

הפרשה המביכה ביותר בתולדות החסידות עוסקת בר' משה בנו טרוף הדעת והאהוב של ר' שניאור זלמן מילאדי מייסדה הנערץ של חסידות חב"ד אותו משה התנצר ב-1820 והמיט קולן על משפחתו, ועל חב"ד,

דברים כח פרשת כי תבוא (טו) וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ:(יח) אָרוּר פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ:(כח) יַכְּכָה יְהֹוָה בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב:(לב) בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ:(לד) וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה:(מא) בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא יִהְיוּ לָךְ כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי:(נח) אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתוּבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:(נט) וְהִפְלָא יְהֹוָה אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלוֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים:(ס) וְהֵשִׁיב בְּךָ אֵת כָּל מַדְוֵה מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ מִפְּנֵיהֶם וְדָבְקוּ בָּךְ:(סא) גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם יְהֹוָה עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ:

הרב הראשי של יהודי רומא שמוצאו היה ממשפחת חסידי בעל"ז התנצר לאחר השואה, בספר מביא פרופ' אסף עוד שורה ארוכה של בנים של אישים ידועים שיצאו מהדלת והתנצרו,

החוזה מלובלין

תאונה מוזרה קרתה לר' יעקב יצחק הורוויץ, שכונה "החוזה מלובלין". בשמחת תורה 1814 נפל הרב מחלון ביתו, ומת כעבור תשעה חודשים.  בציבור החסידי הופץ ההסבר, שהרב נפל בגלל מאמציו המיסטיים להחיש את ביאת משיח.       המשכילים התעקשו שהיה שיכור כלוט. פרופסור דוד אסף מחבר ספר זה מציע גרסה משלו, שהאיש היה כנראה דיכאוני וניסה להתאבד.

כנספח לפרק זה מביא אסף סאטירה עברית יוצאת דופן מאותה תקופה שבה תוארה הנפילה בשפה בוטה ולעגנית "הוא לא ידע בנופלו ובקומו כי חמת היין בערה בו..... והוא נפל על משכבו וישכב שמה.... עד אשר השתן אחזתהו, אז יעלה יציעו על מפתן החלון, ויחזיק במבושיו, ויגר מימיו ארצה, טרם כילה להשתין, הבשר עודנו בכפיו, ויחוג וינוע, ויפול על פניו מלוא קומתו ארצה, פתח החלון (אל גללי צואת אדם). וישכב שמה באין אומר ואין דברים" 

ר' יצחק נחום טברסקי משפיקוב בן לשושלת צדיקי צ'רנוביל

ר' יצחק נחום טברסקי משפיקוב  כתב מכתב וידוי על 27 עמודים בשנת-1910 כשהיה בן 22 ועמד להינשא לבתו של האדמור מבלעז הוא שלח מכתב זה אל הסופר יעקב דינזון שגר בוורשה

"הוגה אני דעות חופשיות, ונאלץ אנוכי לשמור כל דקדוק קל של חומרות אבותי.  בעל טעם טוב אני ואוהב את היופי, ומוכרח אני ללבוש בגדי פראים, קפוטה של משי ארוכה עד לארץ,  שטריימל של זנבות. זה "אות הקלון" שהמיטו עלינו שונאינו מדורי דורים, ושהיה לקדוש אצלנו היהודים "נושקי השבט", עם ירמולקה (כיפה) מתחתיו, ועוד מיני קישוטים כאלו... כי שונה אני מכל סביבתי וכי מתחת לבגדי העדיים האלה מסתתרת נפש יפה חולמת שואפת ומתגעגעת"

טברסקי מלין על הנוהג לגלח את ראשו של החתן בתער. ועל הפיאות "הארוכות והעבות סרוחות על הפנים  ומתנועעות הנה והנה אל כל אשר יהיה הרוח. ועל הראש המגולח הלבן הן נראות כמודבקות בדבק" והכלה? הרי גם ראשה מגולח ואיזה מן מראה זה של זוג צעיר "הוא בראש מגולח והיא בראש מגולח" בסוף מכתבו הוא כותב: "זהו ווידוי וידוי חיי הנובלים וכומשים בלא עת, וידוי נשמתי הנענה הכואבת, וידוי כשרונותי ההולכים לאיבוד.

גם אחיותיו  של טברסקי מרדו במסורת, הן היו הראשונות שלמדו שפות זרות וכתיבה, והתירו להן לקרוא ספרות צרפתית ורוסית. בוידוי הוא מגלה שרק בחברתן מצא מפלט מהמחנק של החצר החסידית. האחות חיה נמשכה מגיל צעיר לספרות ההשכלה התגרשה מבעלה ועברה עם ילדיה לוורשה שם הכירה את י.ל.פרץ ואת דינזון שהיה עוזרו האחות הצעירה מירל היתה אף היא משכילה וכתבה שירים אותם שלחה אל דינזון בעלה ר' אשר בנו הבכור של האדמור מסטולין העדיף ללמוד מוסיקה בברלין במקום לרשת את אביו אבל נכנע ללחצי המשפחה התגרש ממנה וחזר לסטולין לאחר גרושיה המשיכה מירל להתגורר בחצר שפיקוב.

בעריניו דב בער פרידמן בנו של מייסד חסידות סדיגורה  האב ר' ישראל מרוז'ין

על פרשת חייו של בעריניו דב בער פרידמן בנו של מייסד חסידות סדיגורה  האב ר' ישראל מרוז'ין ברח מרוסיה והקים את חצרו בסדיגורה בנו בערניו התמנה לרב של קהילה חסידית בעיירה לאיובה שבבסרביה

בערניו מאס בחסידים וכנראה התיידד עם רופא משכיל והיו שמועות שהוא התיידד גם עם מסיונר שהגיע לעיירה שלו. אומר פרופ' אסף  "בערניו שנא את אישתו ולא היו להם ילדים האשה שהיתה בת למשפחת רבנים מיוחסת סיפרה לאחיו שביום כיפור הוא לא הלך לבית הכנסת וגם סירב לראות את חסידיו כלומר לא תפקד כרבי היו לו גם התבטאויות משונות אחיו בקשו ממנו הסבר והוא סרב הוא הורדם כנראה בסיועו של אותו רופא הולבש בבגדי אשה וכך העבירו אותו את הגבול אל חסידות סדיגורה שבאוסטריה שם כלאו אותו במאסר בית בחצרו של אחיו הגדול. 

יש עדות של מי שהיה מעורב בכך, שביום שישי נכנס אחד מאחיו לחדר כדי לשאול אותו לפשר התנהגותו, ובערניו מרוב  כעס כיבה את הנרות, משמע חילול שבת, הדבר נודע למשכילים שבצ'רנוביץ, משכילים- כלומר מחללי שבת ואוכלי נבלות. המשכילים- אחד המעורבים היה הסופר משה וויינשטיין, שתיעד את הפרשה,  פנו למשטרה המקומית וחילצו את בערניו בהסכמתו מכילאו בסדיגורה. הוא עבר לביתו של ד"ר יהודה לייב רייטמן וגר אצלו כמה שבועות,  שבהם פירסם קול קורא בעיתון, כי הסתובבו שמועות שהוא התנצר הוא כתב שרק עזב את החושך ופניו אל האור,  ושלא עזב את אמונת אבותיו וכו'.  זה הפך אותו לגיבור המשכילים, וסמל למי שיצא מן העולם הישן,  לא סתם חסיד אלא בנו של צדיק המצדד בצדקת ההשכלה.  בשבועות האלה בבית רייטמן לא היתה עברה שהוא לא עשה. הופעלו עליו לחצים אדירים מצד החצר,  בערניו שבנה על האפשרות שנשאר לו רכוש משלו הבין שהחסידים הקדימו אותו ולקחו כל מה שהיה לו הוא כנראה עבר משבר נפשי קשה מהמפגש עם החיים החדשים  ולבסוף החליט לחזור אל החצר החסידית של אחיו ושם נשאר עד יומו האחרון שמונה שנים לאחר מכן הוא מת בקול דממה דקה.

מה חשוב כל כך בסיפור שלו?

הוא הפך לקש ששבר את גב הגמל, הרב חיים הנדלשטאם מצאנז, שהיתה חסידות ענקית בגליציה איש הלכה חשוב ומוערך, לא סבל את דרכם של בני סדיגורה - דרך הלוקסוס והעושר. שבהם ראה סטיה מערכי החסידות המקורית. כל עוד  חי האב ר' ישראל מרוז'ין  הוא לא אמר דבר, אבל לאחר הפרשה של בערניו  הוא הכריז חרם על צדיקי סדיגורה, ודרש שיודו בפומבי ויחזרו מדרכם הרעה, הם סירבו והוא קבע שדרכם היא כדרך המשכילים שגם הובילה לתוצאות נוראות.    כמובן שהצד הטרגי של הפרשה לא ענין אותו, והרי מדובר בטרגדיה אנושית נוראה של נער שלא היה בריא בנפשו.  ר' חיים הכריז מלחמת חורמה. דבר שלא היה קודם שקבוצה חסידית אחת מחרימה קבוצה חסידית ענקית, והמליץ לפטר את המלמדים שלהם קבע שהשחיטה שלהם פסולה ועוד. המחלוקת הזאת הקיפה עשרות קהילות ויש הרבה כתבי פולמוס וטקסטים על התפרצויות אלימות זה קרע את החברה החסידית.

מאחורי החריגים האלה עמד מחנה רב. אומר פרופ' אסף, דב סדן חוקר הספרות היה הראשון שנתן דעתו לתופעה החריגה של בני הצדיקים, סדן הרצה במרחביה וכתב "ישבתי בחדר האוכל... והתבוננתי בהם  במסובים, שידעתי מוצאם, והנה בהם צאצאים של ר' אלימלך ליז'נסק, ושל ר' לוי יצחק מברדיטשב, ושל ר' חיים מטשרנוביץ, ושל המגיד מזאלוזיץ, ושל היהודי הקדוש, ושל שלמה מראדומסק'.  יש עשרות ומאות דוגמאות כאלה, וכל אחד הוא סיפור בפני עצמו, בנים ובנות שמאסו בחסידות, טרקו דלת ונמשכו לציונות או לקומוניזם". אלו היו תופעות משבריות שהוצנעו וטושטשו בספרותה הפנימית  של החסידות, וכמעט ולא נחקרו.

בספרו הוא מצטט גם ממסתו של ההיסטוריון אהרון זאב אשכולי, על החסידות בפולין בתקופה שחקר.  "לא היה בית שבניו ובנותיו לא נסחפו עם זרם הדור...  בניהם ובנותיהם של הצדיקים היו בין הראשונים להרגיש שאין עתיד לדרכם של האבות, ויצאו לרעות בכל השדות, מן המזרחי ועד למפלגה הקומוניסטית, שכולם היו שלילה מבחינת המהות החסידית"

זה מוביל אותנו להווה לפני כשבועיים הופעל רימון גז בבית מדרש של קהילות פוניבז' בבני ברק האם זה דומה? (שאלת העיתונאי לפרופ' אסף)

הרימון אינו סימן למשבר, אלא מבטא את חדירת המודרנה לתוך העולם החרדי, הרימון הוא סימן שחיילי הנחל החרדי מביאים תחמושת הביתה מהצבא, אני מראה בספר שקבוצות שקרובות אחת לשניה השנאה והתחרות הרבה יותר עזות מאשר בקבוצות ששונות מאד. למשל בפרק שעוסק בחסידי ברסלב אני מראה שדווקא המשכילים נזעקו להגן על אנשי ברסלב כשהם הוכו ונרדפו על ידי אחיהם החסידים. המחלוקות והפירוד מאפיינים בכלל את החברה היהודית מהמאה -19 עד ימינו.    הפילוג והמחלוקת נטועים עמוק בתוך החברה היהודית המסורתית   והם חודרים גם אל החברה החילונית ואני לא צריך להגיד לך אילו פיצולים יש בשדה הפוליטי החילוני, ולא רק היום, מה היה ההבדל בין פועלי ציון לפועלי ציון שמאל. שני הפלגים הרי היו שמאל?  (הועתק מעיתון הארץ בתאריך 1.12.06 מעבודתו של הפרופסור דוד אסף)  

                                                          המבזה חכמים

שולחן ערוך יורה דעה סימן רמג  סעיף ו עון גדול הוא לבזות תלמידי חכמים או לשנאותן, וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא, והוא בכלל: כי דבר ה' בזה (במדבר טו, לא). הגה: ואסור לשמש במי ששונה הלכות, וכ"ש במי ששונה תלמוד שהוא הגמרא, ויקדים לשמש במי ששונה הלכות קודם שישמש במי ששונה גמרא. (רבינו ירוחם נתיב ב').

הרב שך בתשובה לשאלה, "מי הם הגויים הכי קרובים ליהדות?" ענה הרב שך: הלובביץ'. איך זה מסתדר עם הלכה זו?

סיפר לי ידיד וורט(מן סיפור חכמה שכזה) ששמע מפי רב שאיני זוכר את שמו, בקשר לתאומים בבטנה של רבקה, אשר לפי האגדה כאשר עברה ליד בית עבודת אלילים השתולל עשו ורצה לצאת, וכאשר עברה לית בית מדרש השתולל יעקב ורצה לצאת, הלכה רבקה לשאול מה קורה? מדוע רק אצלה זה קורה? ולא אצל כל הנשים שבהריון? ענה לה האלוהים: שני גויים בבטנך? אז נרגעה רבקה, כי היא חששה שיש לה בבטן ליטאי. (הרב המספר מה"חסידים" כמובן)

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קיא/א אמר רבי אלעזר כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון שנאמר ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון אמר ליה רבא לרב אשי אנן בסובלי חלאים מתנינן לה אמר רב ענן כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח כתיב הכא מזבח אדמה תעשה לי וכתיב התם וכפר אדמתו עמו עולא הוה רגיל דהוה סליק לארץ ישראל נח נפשיה בחוץ לארץ אתו אמרו ליה לרבי אלעזר אמר אנת עולא על אדמה טמאה תמות אמרו לו ארונו בא אמר להם אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה אתא לקמיה דר' חנינא אמר ליה מהו למיחת וליבמה אמר ליה אחיו נשא כותית ומת ברוך המקום שהרגו והוא ירד אחריו אמר רב יהודה אמר שמואל כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אפילו מפומבדיתא לבי כובי ההוא דנפק מפומבדיתא לבי כובי שמתיה רב יוסף ההוא דנפק מפומבדיתא לאסתוניא שכיב אמר אביי אי בעי האי צורבא מרבנן הוה חיי רבה ורב יוסף דאמר תרוייהו כשרין שבבבל א"י קולטתן כשרין שבשאר ארצות בבל קולטתן למאי אילימא ליוחסין והאמר מר כל הארצות עיסה לארץ ישראל וארץ ישראל עיסה לבבל אלא לענין קבורה אמר רב יהודה כל הדר בבבל כאילו דר בארץ ישראל שנאמר הוי ציון המלטי יושבת בת בבל אמר אביי נקטינן בבל לא חזיא חבלי דמשיח תרגמה אהוצל דבנימין וקרו ליה קרנא דשיזבתא א"ר אלעזר מתים שבחוץ לארץ אינם חיים שנאמר ונתתי צבי בארץ חיים ארץ שצביוני בה מתיה חיים שאין צביוני בה אין מתיה חיים איך הם מסתדרים עם הגמרא הזו?  כל אלה שלא עלו לארץ ומתו בגולה?   

מסכת סנהדרין דף צב/א

ואמר ר' אלעזר כל אדם שיש בו דעה לסוף מתעשר שנאמר ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים

ואמר ר' אלעזר כל אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו שנאמר כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחוננו וא"ר אלעזר כל הנותן פיתו למי שאין בו דעה יסורין באין עליו שנאמר לחמך ישימו מזור תחתיך אין תבונה בו ואין מזור אלא יסורין שנאמר וירא אפרים את חליו ויהודה את מזורו

ואמר ר' אלעזר כל אדם שאין בו דעה לסוף גולה שנאמר לכן גלה עמי מבלי דעת היכן זה גלות? כל אלה שכבר בגלות, כמו כל "ה"צדיקים" מטעם עצמם, אלה החיים, ואלה המתים, מה איתם?

רמב"ם הלכות דעות פרק ה הלכה (ו) אף על פי שאשתו של אדם מותרת לו תמיד, ראוי לו לתלמיד חכמים שינהיג עצמו בקדושה, ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול, אלא מלילי שבת ללילי שבת, אם יש בו כוח. וכשהוא מספר עימה, לא יספר בתחילת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלא, ולא בסוף הלילה כשהוא רעב - אלא באמצע הלילה, כשיתאכל המזון שבמעיו: הלכה (ז) ולא יקל ראשו ביותר, ולא ינבל את פיו בדברי הבאי, ואפילו בינו לבינה; הרי הוא אומר בקבלה, "מגיד לאדם מה שיחו" (עמוס ד, יג), אמרו חכמים, אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו, עתיד ליתן עליה את הדין:הלכה (ח) ולא יהיו שניהם, לא שיכורים ולא עצלנים ולא עצבנים; ולא אחד מהן. ולא תהיה ישנה; ולא יאנוס אותה, והיא אינה רוצה - אלא ברצון שניהם, ובשמחתם. יספר וישחק עימה מעט, כדי שתתיישב נפשו; ויבעול בבושה ולא בעזות, ויפרוש מיד: הלכה (ט) כל הנוהג מנהג זה - לא דיי שקידש נפשו, וטיהר עצמו, ותיקן דעותיו; אלא שאם היו לו בנים - הווין בנים נאים וביישנים, ראוין לחכמה ולחסידות. וכל הנוהג במנהגות שאר העם, ההולכים בחושך - הווין לו בנים כמו אותם העם: איך מסתדרת הלכה זו עם כל בני ה"צדיקים" שפרשו מהחסידות? האם הוריהם לא "עשו" את בניהם כמנהג ההלכה?