"חכמים"/"רבותינו" חלוקים? מדוע? הרי צריכה להיות "מסורת" מהאלוהים למשה עד "חכמים"?

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: הרי אם הכול ניתן בסיני?ונמסר ב"במסורת"?  פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלֹשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה: הרי אם משה "מסר" לבאים אחריו, ויש "מסורת" כל כך טובה, ומדויקת, שלא נשתכח ולוא פרט קטן, מדוע חלוקים "רבותינו"/"ה"חכמים"?

רמב"ן בראשית ח (ד) ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש - כתב רש"י מכאן אתה למד שהיתה משוקעת במים י"א אמה, כפי החשבון הכתוב בפירושיו. והוא כן בבראשית רבה (לג ז), אבל כיון שרש"י מדקדק במקומות אחרי מדרשי ההגדות וטורח לבאר פשטי המקרא, הרשה אותנו לעשות כן, כי שבעים פנים לתורה. ומדרשים רבים חלוקים בדברי החכמים: רמב"ם הלכות ממרים פרק א הלכה (ג) דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבנו,

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף לה עמוד ב גמ'. אמר רבי חייא בר אבא, [זאת אומרת:] חלוקים עליו חביריו על סומכוס, דאמר: ממון המוטל בספק חולקין. א"ל ר' אבא בר ממל לר' חייא בר אבא: אמר סומכוס אפילו ברי וברי? א"ל: אין, אמר סומכוס אפילו ברי וברי.

תלמוד ירושלמי מסכת עירובין פרק א דף יח טור ב הלכה כרבי יודה ואפילו חכמים החלוקים עליו שמואל אמר הלכה כדברי המיקל בעירובין

תלמוד ירושלמי מסכת עבודה זרה פרק ד דף מד טור ב רבי הילא בשם רבי ינאי הלוקח כמוכר ותני כן אחד הלוקח ואחד המוכר ברשות הגוי בזמן שהיין של ישראל וישראל דר שם מותר והוא שיהא עליו מפתח וחותם ובזמן שהיין של גוי וישראל דר שם מותר והוא שיהא לו עליו מפתח וחותם ואם אין ישראל דר שם אסור אף על פי שיש עליו מפתח וחותם רבי יילי בשם רבי ינאי חלוקים על רבי שמעון בן לעזר לא על הדא איתמארת אלא על הדה דבתרה המטהר יינו של נכרי וכו' הדרן עלך רבי ישמעאל

רש"י מלאכי ב (טז) כי שנא שלח - ורבותינו חלוקין בה במס' גיטין יש מהם אומרים אם שנאת שלח אותה בגט ותנשא לאחר:

רש"י תהלים א (א) אשרי האיש - בעשרה לשונות של זמר נאמר ספר זה, בנצוח, בנגון, במזמור, בשיר, בהלל, בתפלה, בברכה, בהודאה, באשרי, בהללויה, כנגד עשרה בני אדם שאמרוהו, אדם, מלכי צדק, אברהם, משה, דוד, שלמה, אסף, ושלשה בני קרח, וחלוקין על ידותון י"א אדם היה כמש"כ בד"ה, וי"א אין ידותון שבספר זה אלא ע"ש הדתות והדינים של גזירות שעברו עליו ועל ישראל (אשרי האיש לישפלישמנ"ץ בלעז). אשוריו של איש ותהלותיו של אדם אלו הם אשר לא הלך כי מתוך שלא הלך לא עמד ומתוך שלא עמד לא ישב:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף סה עמוד א בעא מיניה רבי ירמיה מרבי אבא: עשתה לה בית יד מהו? אמר ליה מותר. איתמר [נמי], אמר רב נחמן בר אושעיא אמר רבי יוחנן: עשתה לה בית יד - מותר. רבי יוחנן נפיק בהו לבי מדרשא, וחלוקין עליו חבריו. רבי ינאי נפיק בהו לכרמלית, וחלוקין עליו כל דורו. 

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף פ עמוד ב ניתוספו עליהן מוסיף ומזכה וכו'. אמר רב שיזבי אמר רב חסדא: זאת אומרת חלוקין עליו חביריו על רבי יהודה.

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיז עמוד א תניא: היה רבי מאיר אומר: כל תושבחות האמורות בספר תהלים - כלן דוד אמרן, שנאמר +תהלים עב+ כלו תפלות דוד בן ישי, אל תיקרי כלו אלא, כל אלו. הלל זה מי אמרו? רבי יוסי אומר: אלעזר בני אומר: משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים, וחלוקין עליו חביריו לומר שדוד אמרו, ונראין דבריו מדבריהן. אפשר ישראל שחטו את פסחיהן ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה? דבר אחר: פסלו של מיכה עומד בבכי, וישראל אומרים את ההלל.

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ז עמוד ב שנאמר +דברים כ"ה+ ונקלה אחיך לעיניך - כיון שלקה הרי הוא כאחיך, דברי רבי חנניה בן גמליאל. אמר רבי יוחנן: חלוקין עליו חביריו על רבי חנניה בן גמליאל. 

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף עא עמוד ב אמר רבי יוחנן: חלוקין עליו חביריו על רשב"ג. 

תלמוד בבלי מסכת מכות דף כג עמוד ב גמ'. א"ר יוחנן: חלוקין עליו חבריו על רבי חנניה בן גמליאל. 

תלמוד ירושלמי מסכת תרומות פרק ג דף מב טור א תני בשם רבי יוסי אין לך מר בקישות אלא תוכו כיצד הוא עוש' מוסיף על החיצון שלה ותורם ר' בנימן בר לוי בעי דבר שאיפשר לך לעמוד עליו חכמים חלוקין עליו אלא על עיקר בדיקתה חלוקין תרם חבית ונמצאת מגולה אבטיח ונמצא נקור תרומה ויחזור ויתרום 

תלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק ג דף ו טור א דתני רבן שמעון בן גמליאל אומ' מגלגלין בצים על גב גג של סיד רותח ואין מגלגלין בצים על גבי עפר רותח מה עבדין לה רבנן דתמן פתרין לה חלוקין על רבן שמעון בן גמליאל על דעתין דרבנין דתמן מעשה שעשו אנשי טיבריא ועל דעתין דרבנין דהכא סלקת מתניתא כמעשה שעשו אנשי טיבריא

שמות כא (כב) וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים:(כג) וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: רש"י ונתתה נפש תחת נפש - רבותינו חולקין בדבר. יש אומרים נפש ממש, ויש אומרים ממון, אבל לא נפש ממש, מדוע חלוקים "רבותינו", האם משה לא "מסר" גרסה אחת בסיני? או שהם שכחו?

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת דמאי פרק ג משנה ו [ו] חשודה, "מתהמה". ומתקלקל, נפסד. כלומר אם נתקלקל לה תבשיל או פת תקח היא את המקולקל לעצמה ותחליפנו באחר טוב ממנו. ואין ר' יהודה חולק על תנא קמא, אלא מבאר טעם הדברים הקודמים. הראיה לזה אמרו אמר ר' יהודה ולא אמר ר' יהודה אומר. ויהיה ענין משנה זו כך, מפני שהיא חשודה לחלף את המתקלקל, אמר ר' יהודה מה טעם, מפני שהאשה רוצה בתקנת בתה ובושה מחתנה, ולכן תחליף את המתקלקל כדי להעמיד שלום בתה. ודברי ר' יהודה כאן חלוקים על דברי ר' יוסי שקדם. שר' יהודה אמר מעשר את שהוא נותן לה שהוא חושש שלא יגרום לה מכשול. ור' יוסי אומר אין אנו אחראין לרמאין. ולכן אמר שר' יהודה מודה לר' יוסי בפירות שביעית כלומר שמותר לו לתת לחמותו פירות שביעית שתבשלם לו ולא נחוש שמא יגרום לה מכשול שתקחם ותחליפם אם נתקלקלו ותאכלם שלא בקדושת שביעית. כי לר' יהודה אינה חשודה לעבור על פירות שביעית לפי שהיא דבר חמור והיו בני אדם נזהרים בה מאד, ואינה מאכילה לאנשי ביתה פירות שביעית שלא בקדושת שביעית, אלא מה שנתן לה מפירות שביעית מחזירה לו ואפילו נתקלקל. והלכה כר' יהודה בשני הענינים מפני שחכמים מודים לו.

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת שביעית פרק ב משנה ו [ו] נוטעין, היא נטיעת האילן, ומבריכין, הוא שמשכיבין את האילן לארכו באדמה ומחזירין עליו את העפר ויצמחו ממנו אילנות רבים. ומרכיבין, הוא שנוטעין שפוד בגוף האילן, וההמון קורין לפעולה זו "אלתלקים". וכל התנאים מודים שצריך שתעלה לו שנה קודם שנת השמטה ואז מותרת אותה נטיעה בערב שביעית. ובזה הם חלוקים, תנא קמא סובר יום אחד בשנה חשוב שנה. ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון סוברים שלשים יום בשנה חשובים שנה. וכולם מודים שצריך שתעלה לו שנה אחד זמן קליטה. ופירוש קליטה, הלקיחה והחטיפה, והיא כינוי אצלם להתחברות האילן בארץ והתפשטות שרשיו באדמה. וגם בזה הם חלוקים, תנא קמא אומר לשלשים יום קולטת, ור' יהודה אומר לשלשה ימים, ר' יוסי ור' שמעון אומרים לשתי שבתות. נמצא לפי הכללים שאמרנו, שלרבי יוסי ור' שמעון צריך שיטע לפני ראש השנה ארבעים וארבעה יום, שתי שבתות לקליטה, ושלשים יום אחר הקליטה כדי שתעלה לו שנה. ולר' יהודה צריך שיטע לפני ראש השנה שלשים ושלשה יום, שלשה ימים לקליטה, ושלשים יום כדי שתעלה לו שנה אחר הקליטה. ולתנא קמא צריך שיטע שלשים יום בלבד לפני ראש השנה. והיה ראוי שיצריך שלשים ואחד יום, שלשים יום לקליטה, ויום אחד אחר הקליטה כדי שתעלה לו שנה כמו שביארנו דעתו שהוא אומר יום אחד בשנה חשוב שנה, אלא שהוא סובר יום שלשים עולה לו לכאן ולכאן, כלומר שהוא נחשב מימי הקליטה ונחשב כאלו הוא אחריהן ותעלה בו שנה. והלכה כר' יוסי ואפילו בזמן הזה.

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת פאה פרק ו משנה ב [ב] גפה, שער הקרפף והוא מן ויגיפו הדלתות. וגדיש, ערימת העמרים. ולכלים, כלי החרישה. וכבר ביארו בתלמוד שאינם חלוקים בפשט המשנה שהוא שכחה, ולא נחלקו אלא אם לקח העומר להעבירו ממקום למקום והניחו באחד מאלה המקומות הנזכרים ושכחו, בית שמאי אומרים כיון שלקחו זכה בו ואינו שכחה. ובית הלל אומרים שכחה.

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק ז משנה א [א] טעם מחלוקתם בארבע מיתות בהקדמה ובאיחור, לפי שהם מקדימין בדבריהם מיתה חמורה לפני מיתה קלה. וחכמים ור' שמעון חלוקים בשריפה וסקילה איזו מהם חמורה, וכן בחנק והרג. והתועלת בידעינו איזו מיתה חמורה לפי שמי שנתחייב שתי מיתות ידון בחמורה לדברי הכל. ואמרו זו מצות הנסקלין, מוסב על כל מה שתיאר מקודם בפרק שלפני זה. ואין הלכה כר' שמעון.

רמב"ן ויקרא כא (יב) ומן המקדש לא יצא - אינו הולך אחר המטה. ועוד מכאן למדו רבותינו (הוריות יב ב) שכהן גדול מקריב אונן, וכן משמעו, אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה. ולא יחלל את מקדש אלהיו - שאינו מחלל בכך את העבודה אם עבד כשהוא אונן, שהתיר לו הכתוב לעבוד, הא הדיוט שעבד אונן חלל, לשון רש"י. ושני המדרשים הללו חלוקים הם זה עם זה, שאם הכתוב התיר בכהן גדול שאינו צריך לצאת מן המקדש מפני אנינותו כהדיוט אבל יכול הוא לעבוד כשהוא אונן, אם כן אין בכאן אזהרה כלל שלא יצא אחר המטה. וכן "לא יחלל את מקדש אלהיו" כפי הלשון הזה אינו אלא לומר שאין עבודתו מחוללת, וללמד שההדיוט שעבד אונן חלל, ואם כן הכתוב הזה שלילות לא אזהרה, ובעלי ההלכות מנאוהו בלאוין בהלכות גדולות. ועוד שכבר כתבתי (לעיל י ו) הברייתא שהיא שנויה בתורת כהנים (שמיני מילואים מב מג), ומפורש בה שהוא לאו גמור, כדקתני ומפתח אהל מועד לא תצאו (לעיל ח לג), יכול בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה, תלמוד לומר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, אימתי אינו יוצא ואין מחלל הוי אומר בשעת עבודה, וקתני אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת עבודה חייבין מיתה, מנין לכל הכהנים שבכל הדורות וכו'. והרי הוא לאו גמור, אזהרה שלא יניח עבודה ויצא. לפיכך אני אומר כדי לקיים כל דברי חכמים, שעיקר הכתוב הזה יזהיר בכהן גדול שלא יצא מן המקדש בשעת עבודה על כל נפשות מת, ולא יחלל את המקדש שיעזוב עבודתו לכבוד המת, אבל יהיה כבוד המקדש ועבודתו גדול עליו מכבוד המת ואהבתו אותו. וכל שכן שאם מניח עבודתו ללא דבר ויוצא שעובר בלאו הזה, אבל הזהירו הכתוב בענין המת להתיר לו העבודה כשהוא אונן, ומאחר שהיא מותרת לו אם יניחנה מרצון עצמו יהיה חלול המקדש. וזה הוא פירוש הכתוב הזה, וכבר כתבתיו בסדר ויהי ביום השמיני:

ועוד מצינו שנחלקו רבותינו בפרק שני של מסכת זבחים (טז א) ואמרו, אונן מנא לן דמחיל עבודה, דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, הא אחר שלא יצא חלל, ורבי אלעאי אמר מהכא, הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם (לעיל י יט), אני הקרבתי מכלל דאי אינהו אקרבו שפיר וכו', ורבי אלעאי מאי טעמא לא אמר ומן המקדש לא יצא, אמר לך מי כתיב הא אחר שלא יצא חלל. והענין, לומר כי כיון שאמר הכתוב אזהרה בכהן גדול שלא יצא ולא יחלל העבודה בהניחו אותה, אין לכהן הדיוט במשמע הזה שיחלל כשיעבוד. ומכאן ראיה עוד שאיננו רשות להתיר העבודה לכהן גדול ולהודיעו שאין עבודתו מחוללת בכך, כי היה יוצא מזה בודאי שכהן הדיוט מחלל אותה. והנה יראה מזה בפשוטו, כי על דעת הפירוש הראשון הוא שלילות בכהן גדול, שאינו מחלל עבודתו, כלשון רש"י. אבל מפני שהברייתא מפורשת שהוא אזהרה, נאמר שהם יסברו, כי מאחר שאין האזהרה אלא בכהן גדול, ומכלל שההדיוט יוצא ומניח העבודה, מזה נלמוד שהיא מחוללת, ואילו היתה כשרה לא יתיר לו להניחה. וכך שנויה בתורת כהנים בפרשה הזאת (פרשה ב ו), ומניין שאם עבד עבודתו כשרה, תלמוד לומר ולא יחלל את מקדש אלהיו, הא כהן הדיוט שעבד עבודתו פסולה. והסוגיא ששנויה בסנהדרין (יח א), ומן המקדש לא יצא, שאינו יוצא אחר המטה עמהם אלא הם נכסין והוא נגלה הם נגלין והוא נכסה דברי רבי מאיר, ורבי יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש כלל, שנאמר ומן המקדש לא יצא. ופירשו בטעמו של רבי מאיר, "ומן המקדש" מקדושתו לא יצא, וכיון דאית ליה היכירא לא אתי למנגע, ורבי יהודה אגב מרריה דילמא מיקרי ונגע, כל זה אסמכתא מדבריהם. הם הנהיגו סילסול בכהן גדול שלא יצא אחר המטה, לפי שהוא אינו מטמא לקרובים, ואדם בהול על מתו, שמא יגע בהן כענין ויפל יוסף על פני אביו (בראשית נ א). אבל כהן הדיוט, על קרוביו הוא מטמא, ועל אחרים אינו בהול שיטמא להן. וכל זה בכהן גדול מעלה מדבריהם, וסמכו אותה לכתוב הזה כדרך האסמכתות בתלמוד. וכך מצאתי בתוספתא בסנהדרין (פ"ד ה"א) אמרו לרבי יהודה אין מן המקדש לא יצא אלא בשעת עבודה בלבד. ועוד שם בירושלמי (פ"ב ה"א) ראיות, אין כאן מקום הזכרתם:

מדוע אין מחלוקת על זה שצריך או לא צריך ברית מילה? מדוע אין מחלוקת על זה שצריך או לא צריך לאהוב את אלוהים ואת רעך? מדוע אין מחלוקת לעניין ניאוף האם מותר או אסור? שאלות אלה ששאלתי ממחישות בעצם שמה שנכתב בתורה, ולא בא כהמצאת "חכמים", לעולם לא תהיה עליו מחלוקת.