גדולי "החכמים" היו? --- חכמים? עניים? וחולים?

משנה תורה - ספר מדע-הלכות תלמוד תורה - פרק ראשון - תצוגה משולבת (ח) כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל חַיָּב בְּתַלְמוּד תּוֹרָה בֵּין עָנִי בֵּין עָשִׁיר בֵּין שָׁלֵם בְּגוּפוֹ בֵּין בַּעַל יִסּוּרִין בֵּין בָּחוּר בֵּין שֶׁהָיָה זָקֵן גָּדוֹל שֶׁתָּשַׁשׁ כֹּחוֹ אֲפִלּוּ הָיָה עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה וּמְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים וַאֲפִלּוּ בַּעַל אִשָּׁה וּבָנִים חַיָּב לִקְבֹּעַ לוֹ זְמַן לְתַלְמוּד תּוֹרָה בַּיּוֹם [ז] וּבַלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א-ח) 'וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה':

כסף משנה כל איש מישראל חיב בת''ת(בתלמוד תורה) וכו'. מצינו בגמרא כמה חכמים שהיו חולים ועניים כמו ר' אלעזר בר''ש בהפועלים [פ''ד.] שהיה חולה, ור' חנינא בן דוסא בתעניות [כ''ז:] והלל בפרק אמר להם הממונה (יומא ל"ה) שהיו עניים וכולם עוסקים בתורה: איך זה מסתדר עם הבטחת האלוהים למקיימי מצוותיו?

רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה (יז) גדולי החכמים - היו מהן חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לגינות, ועושין הברזל והפחמים; ולא שאלו מן הציבור, ולא קיבלו מהן כשנתנו להן: מעניין אם כך: מדוע במשך הדורות הפכו "חכמים" מבעלי עיסוק, לבטלנים החיים על חשבון משלם המיסים?

רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ט גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ז ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו. איך גדולי ה"חכמים" סומים=עיוורים? האם האלוהים אינו מקיים הבטחותיו? איך מסתדרות הלכות אלה של הרמב"ם שגדולי ה"חכמים" היו עובדי עבודות בזויות, ועיוורים, עם הפס' בתנ"ך, ובגמרא, ובכל "הספרות" היהודית? הרי כולם מבטיחים למקיימי מצוות האלוהים, אושר, וחיים טובים, ללא מחלות, וללא חיי מצוקה?

פרשת שמות ד (יא) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהֹוָה: 

שמות טו פרשת בשלח (כו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהֹוָה רֹפְאֶךָ: תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קא עמוד א אמר ליה רבי אבא לרבה בר מרי: כתיב +שמות ט"ו+ כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך וכי מאחר שלא שם - רפואה למה? אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: מקרא זה מעצמו נדרש, שנאמר +שמות ט"ו+ ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך אם תשמע לא אשים, ואם לא תשמע - אשים, אף על פי כן כי אני ה' רפאך.

דברים כחפרשת כי תבוא (טו) וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ:--- (כח) יַכְּכָה יְהֹוָה בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב: איך מסתדר הכתוב בתורה, עם ר' שמחה בונם, שהתעוור באמצע חייו? איך מסתדרות הגמרות הבאות? תלמוד בבלי מסכת נדרים דף כ עמוד א אמר רבי יוחנן בן דהבאי, ד' דברים סחו לי מלאכי השרת: חיגרין מפני מה הויין? מפני שהופכים את שולחנם, אילמים מפני מה הויין? מפני שמנשקים על אותו מקום, חרשים מפני מה הויין? מפני שמספרים בשעת תשמיש, סומין מפני מה הויין? מפני שמסתכלים באותו מקום. מלאכי השרת סיפרו זאת ליוחנן בן דהבאי, ובטח אי אפשר להתווכח עם מלאכי השרת? תלמוד בבלי מסכת נדרים דף סד עמוד ב  אריב"ל: כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת, שנאמר: +בראשית ל+ הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי; ותניא, ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים, עני - דכתיב: כי מתו כל האנשים, מצורע - דכתיב: +במדבר יב+ אל נא תהי כמת, וסומא - דכתיב: +איכה ג+ במחשכים הושיבני כמתי עולם, ומי שאין לו בנים - דכתיב: הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. איך מסתדרת הגמרא, עם כל העיוורים שהיו "צדיקים" ו"חכמים", הרי אם צדיקים במותם נקראים חיים? אם כך: איך בחייהם הם חשובים כמתים?

דברים כח פרשת כי תבוא (נח) אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתוּבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ:(נט) וְהִפְלָא יְהֹוָה אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלוֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים:(ס) וְהֵשִׁיב בְּךָ אֵת כָּל מַדְוֵה מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ מִפְּנֵיהֶם וְדָבְקוּ בָּךְ:(סא) גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם יְהֹוָה עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ:

רמב"ם הלכות ברכות פרק י הלכה (טו) הרואה את הכושי, ואת המשונין בצורת פניהן או באבריהן, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, משנה הברייות. הרואה סומה, או קיטע, ומוכי שחין, ובהקנין, וכיוצא בהן - מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, דיין האמת; ואם נולדו כן ממעי אימן, מברך משנה הברייות. הרואה פיל וקוף וקיפוף, אומר ברוך משנה הברייות: איך אפשר לברך את האלוהים כדיין אמת? כאשר האלוהים נותן ל"גדולי החכמים" להיות סומים=עיוורים? אלוהים לוקח צדיק חכם, ועושה אותו עיוור, זה נחשב לדין אמת?

זה מה שאומר יהושע לגבעונים, לאחר שבני-ישראל כרתו איתם ברית ונשבעו לגבעונים, ולאחר שגילו בני-ישראל שהגבעונים שיקרו, יהושע ט (כג) וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם וְלֹא יִכָּרֵת מִכֶּם עֶבֶד וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלֹהָי: מדוע "וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם"? האם להיות חוטב עצים, ושואב מים, זו קללה? מדוע לאחר שנתגלה ששיקרו הגבעונים, נותן יהושע לגבעונים את העבודה "הבזויה"?

ויקרא כו (יא) וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: רמב"ן ונתתי משכני בתכם והנה הברכות האלה כפי פשוטן, עם היותן רבות כלליות בענין המטר השובע והשלום ופריה ורביה, אינן כמו הברכות שברך כבר בקצרה (שמות כג כה) וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, כי שם יבטיח במאכל ובמשתה, ושיהיה לברכה עד שלא יארע שום חולי בגופינו, ועל כן יהיו כלי הזרע שלמים ובריאים ונוליד כהוגן ונחיה ימים מלאים, כמו שאמר (שם פסוק כו) לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא, וכן אמר תחילה (שם טו כו) כי אני ה' רופאך. והטעם בזה, כי הברכות אע"פ שהם נסים, הם מן הנסים הנסתרים שכל התורה מלאה מהם כאשר פירשתי (בראשית יז א). והם אפילו ליחיד העובד, כי כאשר יהיה האיש החסיד שומר כל מצות ה' אלהיו, ישמרהו האל מן החולי והעקרות והשכול וימלא ימיו בטובה:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנב עמוד א +קהלת יב+ כי הלך האדם אל בית עלמו אמר רבי יצחק: מלמד שכל צדיק וצדיק נותנין לו מדור לפי כבודו. 

מסכת סנהדרין דף צב/א

ואמר ר' אלעזר כל אדם שיש בו דעה לסוף מתעשר שנאמר ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים

ואמר ר' אלעזר כל אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו שנאמר כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחוננו וא"ר אלעזר כל הנותן פיתו למי שאין בו דעה יסורין באין עליו שנאמר לחמך ישימו מזור תחתיך אין תבונה בו ואין מזור אלא יסורין שנאמר וירא אפרים את חליו ויהודה את מזורו מי שיש לו דעה יתעשר? ומי שאין לו דעה? עני? אם כך: אין לתת צדקה לעניים? שאסור לרחם עליהם? ומכאן קל וחומר: כל תלמידי חכמים שאינם עשירים, אין להם דעה?

ואמר ר' אלעזר כל אדם שאין בו דעה לסוף גולה שנאמר לכן גלה עמי מבלי דעת היכן זה גלות? כל אלה שכבר בגלות כמו כל "הצדיקים" מטעם עצמם, אלה החיים, ואלה המתים, מה אתם?

שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן רפה

תשובה: פעמים שהחטא גורם, למנוע ממנו הטוב, וצריך לכפרה. ואחד מדרכי הכפרה, הוא שנוי מקום. לפיכך אמרו: צריך לגלות ממקומו, וללכת אל מקום אחר, אולי החטא הוא שגרם, וגלותו תכפר עליו.

זהרה של תורה ויקרא פרשת תזריע פרק ח (הועתק מספרו של יצחק שוקרון "זהרה של תורה" "הנפש אשר באדם")

אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וגו' אמר רבי חייא בוא וראה  שאת או ספחת או בהרת הרי כאן ג' מינים וכולם נקראים נגע צרעת כתרגומו סגירו הסגר בכל שהרי בודאי הנגעים הנראים מבחוץ באנשים מצד הטומאה באים ואין הם יסורים של אהבה אמר רבי יוסי מנין שכך  אמר רבי חייא שכתוב טובה תוכחת מגולה מאהבה מוסתרת אם זו תוכחת היא מאהבה נסתרת מאנשים כדמיון זה מי שמוכיח לחברו באהבה צריך להסתיר דברי תוכחתו מאנשים שלא יתביש מהם חברו ואם דברי תוכחתו בפרסום לפני אנשים אין הם מאהבה כך הקב"ה כשמוכיח לאדם בכל ענין מוכיחו באהבה תחילה מכה לו בגופו בפנים אם חזר בו מוטב ואם לאו מכה לו תחת בגדיו בעורו ואילו נקראים יסורים של אהבה  אם חזר בו מוטב ואם לאו מכה לו בהתגלות בפניו לפני הכל בשביל שיסתכלו בו וידעו שזהו חוטא ואין הוא אהובו של רבונו, רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה (ט) גדולי חכמי ישראל היו מהן סומים = עיוורים?

זהרה של תורה ויקרא פרשת מצורע פרק יא (הועתק מספרו של יצחק שוקרון "זהרה של תורה"  "הנפש אשר באדם" )

"זאת התורה לכל נגע צרעת ולנתק" אמר רבי אבא הרי למדנו בשביל יא(11) דברים נגעים באים על אנשים ואלו הם על עבודה זרה ועל קללת השם על גילוי עריות על גניבה על לשון הרע על עדות שקר על דיין המקלקל את הדין על שבועת שוא על הנכנס בגבול חברו על החושב מחשבות רעות ועל המשלח מדנים בין אחים ויש אומרים אף על עין הרע." האם זה כולל את כולם? או שיש יוצאים מן הכלל?

תלמוד בבלי מסכת יומא דף עב עמוד ב אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב +משלי יז+ למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין - אוי להם לשנאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה, ואין בהן יראת שמים. אוי לשונאי תלמידי-חכמים, ממי? אם כך: מקל וחומר פשוט: מה קרה, שכל ה"צדיקים" ו"תלמידי" "ה""חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", שקיבלו על הראש במשך האלפיים השנה האחרונות? איך מסתדר ה"אוי להם... לשנאיהן"?

כדי להבהיר עניין: אני מסכים עם הקביעה ש"אוי להם, לשונאים תלמידי חכמים" רק, שזה מה שמוכיח, שכל אלה שחיו בדורות הקודמים, במשך האלפיים שנה שעברו, ונקראו "צדיקים" ו"חכמים", וסבלו מהפרעות והצרות שעשו להם העמים שהם חיו איתם, לא היו "צדיקים" ולא "חכמים" ולא "תלמידי חכמים", ואפילו לא היו אבק על רגלי תלמידי-חכמים אמיתיים,

ריקאנטי בראשית לח (ח) ואמרו רבותינו זכרונם לברכה [ברכות ז ע"א] צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו צדיק בן רשע. וכן אמרו ברשעים רשע וטוב לו רשע בן צדיק, רשע ורע לו רשע בן רשע. וכוונתם כי צדיק בן צדיק שהחזיק בצדקתו פעם ראשונה ושנייה. וצדיק בן רשע שהיה רשע ועתה צדיק. ועל כן אמרו רז"ל שהקב"ה כביכול בוכה על תלמיד חכם שאין לו פת בסלו ועוסק בתורה, כי הוא סובל עונותיו הראשונים ועל כן מזונותיו בצער. מדוע האלוהים בוכה? האם אלוהים אינו יכול לפרנס את "ה"תלמיד-חכם"? מי מונע זאת מהאלוהים? האם הכתוב בתהילים הוא שקר? תהילים א (א) אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב:(ב) כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהֹוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה:(ג) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶֹה יַצְלִיחַ:(ד) לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אְַשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ:(ה) עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים:(ו) כִּי יוֹדֵעַ יְהֹוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד: תהילים קיב (א) הַלְלוּיָהּ אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת יְהֹוָה בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד:(ב) גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ:(ג) הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד:(ד) זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים חַנּוּן וְרַחוּם וְצַדִּיק:(ה) טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט:(ו) כִּי לְעוֹלָם לֹא יִמּוֹט לְזֵכֶר עוֹלָם יִהְיֶה צַדִּיק:(ז) מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּיהֹוָה:(ח) סָמוּךְ לִבּוֹ לֹא יִירָא עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה בְצָרָיו:(ט) פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד:(י) רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד:

פרשת שמות ד (יא) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהֹוָה: בשמות פרשת בשלח טו (כו) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהֹוָה רֹפְאֶךָ:

ויקרא כא

(טז) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(יז) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו:(יח) כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ:(יט) אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד:(כ) אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ:(כא) כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי יְהֹוָה מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב:(כב) לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל: (כג) אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדְּשָׁם: הרי מקל וחומר פשוט: אם בני-אהרון בעלי המום, אסורים בגישה לקודש, ואכילה מהקודש, מה על בני-ישראל? אם בתי-הכנסיות הם מקדשי-מעט/בית-אלוהים, ותפילות נחשבות כקורבנות, ועושים קידוש על יין, הרי כל אלה אסורים על כוהנים נכים ופצועים, אם כך: איך התירו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" לכל אדם לבוא אל הקודש, או לקדש לאלוהים? לומר על "חכמי ישראל" שהם נכים ופצועים, ושאותם רוצה האלוהים, או שומע את תפילתם, איך זה מסתדר עם פס' אלה?

ויקרא כב (כ) כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם:(כא) וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַיהֹוָה לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ:(כב) עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיהֹוָה וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַיהֹוָה:(כג) וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה:(כד) וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיהֹוָה וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ:(כה) וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם: האם האלוהים אינו אוהב בעלי מום?

דברים כט (יז) פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה:(יח) וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה:(יט) לֹא יֹאבֶה יְהֹוָה סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף יְהֹוָה וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה יְהֹוָה אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: מחלות קשורות לעבודת אלוהים? הרי היו "צדיקים" חולים? אם כך: מדוע בא כאן האיום הזה? מה פרוש "וּמָחָה יְהֹוָה אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם"?  הרי לרש"י לא היו בנים זכרים? הרמח"ל "הקדוש" מת הוא וכל משפחתו בגיל 39? ו"המשיח" של החבדניקים, מת ערירי? כל אלה, ויש עוד רבים ו"צדיקים" כמוהם, שנאספו מן העולם ללא השארת זכר? אם כך: איך מסתדרים כל הסיפורים על "ה"צדיקים" האלה עם הפס' מהתורה?

דברים לא (טז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ:(יז) וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה:(יח) וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

איך מסתדרים כל סיפורי האגדה על "ה"חכמים" ו"הצדיקים" שסובלים עם הפס' הבאים, הרי כתוב, אתם תעזבו אותי ואתם תסבלו, הרי במקום לספר לנו שהם צדיקים היו צריכים בפשטות לעשות דבר אחד "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה" במקום זאת העדיפו להציג עצמם כ"צדיקים" ושהאלוהים משלם בעולם אחר?

דברים כט פרשת נצבים (ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל:(י) טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: רש"י מחטב עציך - מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה, כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע. וזהו האמור בגבעונים (יהושע ט, ד) ויעשו גם המה בערמה, ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים: האם לפי פירוש רש"י כאן עבודות אלה בזויות? הרי רש"י אומר: ש"איש ישראל" שעליו נאמר "מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיך" הכוונה לגרים כנענים? איך מסתדר פירוש זה עם הפירוש של רש"י  בתהילים ד (ג) בְּנֵי אִישׁ עַד מֶה כְבוֹדִי לִכְלִמָּה תֶּאֱהָבוּן רִיק תְּבַקְשׁוּ כָזָב סֶלָה: רש"י בני איש - בני אברהם יצחק ויעקב הקרוים איש, באברהם נאמר (בראשית כ) השב את אשת האיש, ביצחק נאמר (בראשית כד) מי האיש הלזה ביעקב נאמר (בראשית כה) איש תם. הרי כאן נאמר איש ישראל ואם איש הוא מבני אברהם יצחק ויעקב, איך איש ישראל יכול להיות גר? מדוע כתוב מחטב עצך כאשר ה"מ" מסמנת שמתוכך הוא? אם תאמר שנקראו איש ישראל מפני שנתגיירו, מדוע בספר דברי הימים הם נקראים גרים? ולא איש ישראל? בדברי הימים א כב (ב) וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִכְנוֹס אֶת הַגֵּרִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲמֵד חֹצְבִים לַחְצוֹב אַבְנֵי גָזִית לִבְנוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים: רש"י לכנוס את הגרים - גרים שנתגיירו שלא רצה להעביד בישראל עבודת פרך וכן מצינו בשלמה למטה (דברי הימים ב' ב') ויספר שלמה וגו' ויעש מהם ע' אלף נושא סבל וגו' ועוד כתיב וכל העם הנותר מן החתי וגו' ב' פסוקים (לקמן כ"א דברי הימים ב' ח') ועוד כתיב ומן בני ישראל לא נתן שלמה לעבדים וגו' (דברי הימים ב' ח'): מה על ציווי תורה? שמות יב (מט) תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: במדבר טו (טז) תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם: במדבר טו (כט) הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה: דברי הימים ב ב (טז) וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה כָּל הָאֲנָשִׁים הַגֵּירִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַסְּפָר אֲשֶׁר סְפָרָם דָּוִיד אָבִיו וַיִּמָּצְאוּ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת:(יז) וַיַּעַשׂ מֵהֶם שִׁבְעִים אֶלֶף סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת מְנַצְּחִים לְהַעֲבִיד אֶת הָעָם: הרי אם נתגיירו? מדוע אינם נחשבים יהודים? עד מתי הם נחשבים גרים? אם זו עבודת פרך שניתנת לגרים? איך היא מסתדרת עם הלכות הרמב"ם? 

רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ט גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ז ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו. הלכה (יז) גדולי החכמים - היו מהן חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לגינות, ועושין הברזל והפחמים; ולא שאלו מן הציבור, ולא קיבלו מהן כשנתנו להן:  

שכל טוב (בובר) שמות פרק טו (כו) ויאמר אם שמוע תשמע. מכאן אמרו אם שומע אדם מצוה אחת משמיעין אותו מצות הרבה, ואם שוכח אדם מצוה אחת סופו שמשכחין אותו מצות הרבה, שנא' והיה אם שכוח תשכח (דברים ח יט), מכאן אמרו בא לטהר מסייעין אותו בא ליטמא פותחין לו, דברי ר' יהושע, ר' אליעזר המודעי אומר ויאמר אם שמוע, יכול רשות, ת"ל תשמע חובה היא ולא רשות: לקול ה' אלהיך. הכליל כל התורה כולה בדבר זה, ועוד שכל מי ששומע דבר תורה מפי רבו כאילו עומד ומשמש לפני חי וקים לעולמים ושמע קול מפי הגבורה: והישר בעיניו תעשה. זה משא ומתן. מלמד שכל הנושא באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו, מעלין עליו כאילו קיים כל התורה כולה, והיינו דתנן איזה היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם: והאזנת למצותיו. שתהא מטה אזניך לשמוע: למצותיו. אלו הלכות שנאמרו על פה: ושמרת כל חוקיו, אלו אזהרות של עריות, כדדרישית לעיל: כל המחלה. כלומר מיני חולי שמחלין את הגוף: אשר שמתי במצרים. אלו עשר מכות שבכללם לקו חמשים מכות: לא אשים עליך. ומכיון דכתיב לא אשים עליך מה ת"ל כי אני רופאך, אלא כך אמר הקב"ה למשה, אמור להם לישראל כל זמן שהן שומעין כל מצוותי, ואין עוברין על אחת מהן, אינן נזוקין כלל, כיון שעוברין הריני מכה אותם, שנאמר והשיב בך את כל מדוי מצרים (דברים כח ס), כיון שחוזרין לפני בתשובה הריני מרפאם, שהרי דבר תורה שנתתי לכם, הם חיים לכם, הם רפואה לכם, וכה"א כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא: איך מסתדר הנאמר כאן עם "חכמים" סומים(עיוורים)?

ריקאנטי שמות לד (כ) וטעם לא יראו פני ריקם, הזהירנו כשנעלה לרגל להקריב קרבן לשם יתעלה, כדי שכל הכחות יהנו מהם ויטלו פרס מאת המלך יתעלה ולא יקטרגו עלינו, זהו שנאמר [במדבר כ"ח, ב'] את קרבני לחמי לאשי, מלשון איש, אל תקרי לאשי אלא לאנשי. ועוד כי ע"י הקרבנות תתעלה כנסת ישראל למעלה כמה דאת אמר [ויקרא כ"ג, ח'] והקרבתם אשה לי"י, ויהיה י"י אחד ושמו אחד. ואמרו קצת מחכמי הקבלה כי העובר על מצוה זו יתגלגל בפסח או בסומא שיהיה פטור מן הראייה, כי כיון שעבר בה הותרה לו, ואם קבלה נקבל.

ספר 3 פרק ל חיים ומחלה

ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק ל (בוורוד תרגום קאפח, באדום תוספת שלי =יואב הכהן)

כשתשתכל בדעות ההם הקדומות העלולות(הרעות), יתבאר לך שהענין המפורסם היה אצל בני אדם כלם שבעבודת הכוכבים תתישב האדמה וישמנו(תדושן) הארצות(האדמה), והיו חכמיהם ופרושיהם(נזיריהם) ויראי החטא(חסידיהם) מהם מוכיחים בני אדם ומודיעים(ומלמדים) אותם שעבודת האדמה אשר בה עמידת(קיום) מציאות האדם אמנם תשלם(תצלח) ותבא ברצון בני אדם כשיעבדו השמש והכוכבים, וכשירגיזו אותם במריהם יצדו(תשום=שממה) הערים(הארץ) ויחרבו(ותחרב), אמרו בספרים ההם שלהם שמאדים קצף על המדברות ועל הבתות(השממות) ומפני זה נעדרו המים והאילנות וישכנו בהם המזיקים, והם מגדילים(מכבדים) את עובדי האדמה והאכרים מאד מפני שהם מתעסקים ביישוב העולם אשר הוא מרצון הכוכבים והוא חפצם, ועלת(וסיבת) הגדיל(כיבוד) עובדי ע"ז(עבודה זרה) לבקר אמנם הוא מפני תועלתם בעבודת האדמה, עד שאמרו שאין מותר לשחטם מפני שקבוצו(שהם כוללים) הכרחי(הכח), וטוב ההמשך אחר רצון בני אדם בעבודת האדמה, אמנם עשו זה ונכנעו לאדם עם כחם(בעלי החיים למרות כוחם/חוזקם מקיימים/נכנעים לרצון האדם), לרצון האלוה בעבודתם בעבודת האדמה(מפני שזה רצונו של האלוהים),  וכאשר התפרסמו אלו הדעות מאד חברו(קשרו) עבודות ע"ז בעבודת אדמה(ולפי השקפה זו חיברו בין ע"ז לעבודת האדמה), להיות עבודת האדמה ענין הכרחי בעמידת(בקיום) האדם ורוב ב"ח(בעלי חיים), והיו כומרי ע"ז ההם דורשים(מטיפים) לבני אדם בעת התקבצם בהיכלות(בתי כינוס) והיו מישבים(משרישים) בדעתם שבאלו העבודות ירד המטר ועץ השדה יתן פריו ותשמן הארץ ותתישב, התשכל (השתכל/התבונן) מה שאמרוהו בספר עבודת הנבטיי"ה כשדברו בו על הכרם תמצא זה הלשון מדברי הצאב"ה, אמרו החכמים הקדמונים כלם והנביאים צוו ג"כ(גם כן) וחייבו שינגנו באלו הכלים במועדים לפני הצלמים, ואמרו הם הצודקים שהאלוהות ייטב להם זה(יש להם נחת) ושהם יגמלו עושיו(לעושה) גמול טוב, והרבו בזה המעשה מיעודי(בהבטחות) הטוב מאד, ומן היעוד(הבטחות) הטוב עליו הארכת הימים והסיר המחלה ושמור מן המומים הגדולים ונתינת הארץ יבולה ועץ השדה פריו לשובע, עד הנה לשון דברי הצאב"ה, וכאשר התפרסמו אלו העניינים עד שנחשבו אמת, רצה הש"י(השם יתברך) לרוב רחמיו עלינו למחות זה הטעות מדעתנו ולהסיר העמל מגופותינו, בבטל המעשים ההם המטריחים אשר אין בם מועיל, ונתן לנו תורתו על יד מרע"ה(משה רבינו עליו השלום), הגיד לנו משמו יתעלה שאם יעבדו(נעבוד) אלו הכוכבים והגופות(והצלמים), תהיה עבודתם סבה להפסיק המטר ותשם הארץ ולא תצמיח דבר ופרי העץ יבול, ויבאו המקרים הרעים לעתים והמומים לגופות ויקצרו הימים, ואלו הם ענייני דברי הברית אשר כרת ה', ואתה תמצא זה הענין נכפל בכל התורה, ר"ל(רצה לומר) שיתחייב מעבודת הכוכבים הפסק המטר וחרבן הארץ והפסד העתים וחליי הגוף וקוצר הימים, ויתחייב מהנחת עבודתם ולשוב לעבודת השם, ירידת המטר ודשנות הארץ ותקון העתים ובריאות הגוף וארך הימים, הפך מה שהיו דורשים אותו עובדי ע"ז לבני אדם, עד שיעזבום, כי עקר התורה להסיר הדעת(ההשקפה) ההוא(ההיא) ולמחות זכרו(עקבותיה) כמו שבארנו: