עשה לך רב, והסתלק מן הספק?

משנה מסכת אבות פרק א (טז) רבן גמליאל אומר עשה לך רב והסתלק מן הספק ואל תרבה לעשר אומדות: איך זה מסתדר עם ההלכה הבאה? הרי אם שגגו בית דין אתה חייב? מדוע שאהיה חייב אם שמעתי לרב?

רמב"ם הלכות שגגות פרק יג

הלכה (יג) וכן אם לא היו העושים שוגגין על פי ההוראה - הרי בית דין פטורין, וכל העושים חייבין. כיצד, הורו בית דין לאכול חלב הקיבה כולו, וידע אחד מן הקהל שטעו ושחלב הקיבה אסור, ואכלו מפני הוראתם, שהיה עולה על דעתן שמצוה לשמוע מבית דין, אף על פי שהם טועים - הרי זה האוכל חייב חטאת קבועה על אכילתו, ואינו מצטרף למניין השוגגים על פיהם: הלכה (יד) במה דברים אמורים, בשהיה זה שידע שטעו חכם או תלמיד שהגיע להוראה; אבל אם היה עם הארץ, הרי זה פטור - שאין ידיעתו באיסור ידיעה ודאית, ומצטרף לכלל השוגגים על פיהם:

הלכה (יז) הורו בית דין להתיר דבר האסור בזדון, ועשו הקהל על פיהם בשגגה - בית דין פטורין מן הקרבן, מפני שהם מזידין; וכל אחד ואחד מן העושים על פיהם, חייב קרבן בפני עצמו, מפני שהוא שוגג. הורו בית דין בשגגה, וידעו הקהל שטעו, ושאין ראוי לקבל מהם, ואף על פי כן עשו הקהל על פיהם - אלו ואלו פטורין מן הקרבן, בית דין פטורין, שהרי לא עשו הקהל מפני הוראתם שהטעת אותן; וכל העושים פטורין מן הקרבן, מפני שהן מזידין - שהרי ידעו שטעו, ושאין ראוי לעשות: אם אתה פושע במודע פטור? אם אתה שוגג חייב? אלה "חכמים"?  כן,  אנחנו ה"חכמים" תמיד פטורים, וזו החוכמה לסדר פטור לעצמך,

רמב"ם הלכות שגגות פרק יד

הלכה (א) בית דין ששגגו והורו לעקור גוף מגופי תורה, ועשו כל העם על פיהם - בית דין פטורין, וכל אחד ואחד מן העושים חייב חטאת קבועה, שנאמר "ונעלם דבר" (ויקרא ד, יג), ולא כל הגוף. לעולם אין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת, בדברים שאינם מפורשין ומבוארין בתורה; ואחר כך יהיו בית דין חייבין בקרבן, והעושים על פיהם פטורין:

הלכה (ב) כיצד, שגגו והורו שמותר להשתחוות לעבודה זרה, או שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת, או שמותר לבוא על שומרת יום כנגד יום - הרי אלו כמי שאמרו אין שבת בתורה, או אין עבודה זרה בתורה, או אין נידה בתורה, שעקרו כל הגוף; ואין זו וכיוצא בזה שגגת הוראה, אלא שכחה. לפיכך פטורין מן הקרבן, וכל העושה על פיהן חייב חטאת בפני עצמו: הלכה (ג) אבל אם טעו והורו ואמרו המוציא מרשות לרשות הוא שחייב, שנאמר "אל ייצא איש ממקומו" (שמות טז, כט), אבל הזורק או המושיט, מותר, או שעקרו אב מאבות מלאכות, והורו שאינה מלאכה - הרי אלו חייבין: הלכה (ד) וכן אם טעו ואמרו המשתחווה לעבודה זרה בפישוט ידיים ורגליים הוא החייב, שנאמר "כי לא תשתחווה, לאל אחר" (שמות לד, יד), אבל הכורע על הארץ ולא פשט ידיו ורגליו, הרי הוא מותר - הרי אלו חייבין: הלכה (ה) וכן אם טעו ואמרו הבא על שומרת יום כנגד יום שראתה דם ביום הוא חייב, שנאמר "כל ימי זובה" (ויקרא טו, כו), אבל ראת בלילה, מותר לבוא עליה, וכן אם הורו ואמרו שמי שפירשה אשתו נידה בשעת תשמיש, מותר לפרוש ממנה לשעתו כשהוא מתקשה - הרי אלו חייבין: הלכה (ו) וכן אם טעו ואמרו שהאוכל דם שיצא בשעת שחיטה, הוא החייב, אבל האוכל דם הלב, מותר - הרי אלו חייבין. וכן כל כיוצא בטעייות אלו, אם הורו בהן ועשו רוב הקהל על פיהן - בית דין מביאין קרבן על שגגתן, וכל העושין על פיהן פטורין: בית דין טעו, רחמנא לצלן? יכול להיות דבר כזה? יודעים שבעים שפות, גדולים בחכמה, ובמראה, ויכולים לטעות?

בעת צרה מאמין האדם לכל דבר על נְקַלָּה, ובבוא אליו נוֹכֵל להבטיח לו רוח ופְדוּת ממצוקותיו הקשות,  יֵּהָפֵךְ הסובל לעבד נרצע לתקוותיו.

משנה מסכת אבות פרק א משנה (יא) אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל: אבטליון מזהיר את ה"חכמים" שהם יכולים לטעות? כן! גם "חכמים" יכולים לטעות בפרשנות של הדברים,

אדם שעשה עברה מסוימת אינו יכול לטעון טענה איני יודע את החוק, הרי "אי ידיעת החוק אינה פותרת מעונש", הולך אותו אדם לבית משפט ולוקח לו עורך דין (רב, חכם), העורך דין אולי מנסה בפרשנות מסוימת להוציא את האדם מהעונש, אבל בסופו של דבר אם לא הצליח העורך דין לפרשן טוב את מעשה האדם, האדם עצמו המשלם על החטא, ולא העורך דין (הרב, החכם), משלי כד (יב) כִּי תֹאמַר הֵן לֹא יָדַעְנוּ זֶה הֲלֹא תֹכֵן לִבּוֹת הוּא יָבִין וְנֹצֵר נַפְשְׁךָ הוּא יֵדָע וְהֵשִׁיב לְאָדָם כְּפָעֳלוֹ:

ויקרא יט (ג) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: רש"י ואת שבתתי תשמרו - סמך שמירת שבת למורא אב, לומר אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצות: אני ה' אלהיכם - אתה ואביך חייבים בכבודי, לפיכך לא תשמע לו לבטל את דברי. איזהו מורא, לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתור את דבריו. ואיזהו כבוד, מאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא:  אביך מולידך, שאתה מצווה בעשרת הדיברות פעמיים, לכבד? בשמות כ (יא) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: ובדברים ה (טו) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: ובמשלי כג (כב) שְׁמַע לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶךָ וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ: משלי א (ח) שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ: משלי ו (כ) נְצֹר בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ: אסור לך לשמוע לו אם יאמר לך חלל אחת ממצוות התורה, ולרב אשר יאמר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין אתה מחויב לשמוע לו? באיזה תורה כתוב שחובה לשמוע לרב? היכן יש ציווי חובה לשמוע לרב או לחכם? ורש"י ויקרא כב (ל)  אני ה' - דע מי גזר על הדבר ואל יקל בעיניך: האם לבטל ציווי תורה "כבד את אביך" מפני ציווי של "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" "עשה לך רב" אינו נחשב כחילול שם שמיים?

רש"י משלי כא (ל) אין חכמה וגו' - אין כל חכם ונבון חשוב לנגד ה' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב: ובתלמוד בבלי מסכת ברכות דף יט עמוד ב אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק, מאי טעמא +משלי כ"א+ - אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' - כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב.

רמב"ם יד החזקה - הלכות מלכים פרק י הלכה (א) בן נח ששגג באחת ממצותיו פטור מכלום חוץ מרוצח בשגגה שאם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו ואין לו עיר מקלט אבל בתי דיניהן אין ממיתין אותו במה דברים אמורים בשגג באחת ממצות ועבר בלא כוונה כגון שבעל אשת חבירו ודמה שהיא אשתו או פנויה אבל אם ידע שהוא אשת חבירו ולא ידע שהיא אסורה עליו אלא עלה על לבו שדבר זה מותר לו וכן אם הרג והוא לא ידע שאסור להרוג הרי זה קרוב למזיד ונהרג ולא תחשב זו להם שגגה מפני שהיה לו ללמוד ולא למד: הרי מקל וחומר, אם על בן נח קיימת חובת הלימוד, והוא לא קיבל תורה? על בן אברהם יצחק ויעקב שקיבל תורה אין חובת הלימוד?  הרי זה הציווי לעם ישראל דברים ו (ד) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד:(ה) וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ:(ו) וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ:(ז) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:(ח) וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ:(ט) וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ:  

דברים יא (יח) וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם:(יט) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:(כ) וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ:(כא) לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ:    

דברים יג פרשת ראה (ב) כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת:(ג) וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם:(ד) לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: מלכים א יח (לז) עֲנֵנִי יְהֹוָה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה יְהֹוָה הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית: ישעיה סג (טז) כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה יְהֹוָה אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ: (יז) לָמָּה תַתְעֵנוּ יְהֹוָה מִדְּרָכֶיךָ תַּקְשִׁיחַ לִבֵּנוּ מִיִּרְאָתֶךָ שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ שִׁבְטֵי נַחֲלָתֶךָ:

ירמיה ו (כא) לָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָה הִנְנִי נֹתֵן אֶל הָעָם הַזֶּה מִכְשֹׁלִים וְכָשְׁלוּ בָם אָבוֹת וּבָנִים יַחְדָּו שָׁכֵן וְרֵעוֹ יְאָבָדו:ּ

תהלים קז (מ) שֹׁפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ: מהמשתמע מפס' אלה אפשר להבין שהאלוהים בוחן את האדם תהלים יא (ה) יְהֹוָה צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ: ובפס הבא ביחזקאל יד (י) וְנָשְׂאוּ עֲוֹנָם כַּעֲוֹן הַדֹּרֵשׁ כַּעֲוֹן הַנָּבִיא יִהְיֶה:(יא) לְמַעַן לֹא יִתְעוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרַי וְלֹא יִטַּמְּאוּ עוֹד בְּכָל פִּשְׁעֵיהֶם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה: השואל והנשאל נחשב להם אותו עוון? אם כך נשאלת השאלה כיצד לא נטעה מדרך הישר? שהרי אם האלוהים מטעה דרך נביא או כל רב/חכם איך נדע מה היא הדרך הנכונה? התשובה היא ממש פשוטה, היצמד לכתוב, התורה, וכל מה שנוגד את הכתוב, לא משנה מי אמר, אל תשמע לו, גם אם אורך זקנו ואורך מעילו כאילו מעידים עליו ש"צדיק" הוא, אינך יודע ולוא רק מה שרצה הוא להראות לך, ובוחן כליות ולב רק האלוהים יהוה שמו,

לסיכום: יש סיפור שמספרים מחזירי התשובה, על אדם, שהציעו לו חבריו שיחזור בתשובה, ענה להם אותו אדם, כשאעלה למשפט לפני בורא עולם אומר: שאיני יודע קרוא וכתוב, ולכן איני מחויב בכלום, כאשר הגיע יומו של אותו אדם, עלה לשמיים ובמשפטו טען טענה זו, איני יודע קרוא וכתוב, פסקו בשמים קבל כרטיס חופשי לאן שרצונך ללכת לך, הלך האדם לגן עדן וראה שאין שם אף אחד מחבריו, החליט אלך לבקר את חברי בגיהינום שהרי יש לי כרטיס חופשי, נכנס אותו אדם לגיהינום ופוגש את חבריו בדיוק בהפסקה בין עינוי לעינוי, קשקשו על דא ועל הא, ונסתיימה ההפסקה, רוצה האיש לצאת ובשער הגיהינום עומד שומר ואינו נותן לצאת אמר האיש לשומר אבל כרטיס זה הוא כרטיס חופשי, מדוע אינך מאפשר לי לצאת? ענה אותו מלאך השומר על שער הגיהינום, איני יודע קרוא וכתוב,     משל זה מתאים היום במיוחד לכל הטיפשים אשר חושבים שבטענה של עשה לך רב פתרו עצמם מעונש, אין לנו צורך ללמוד ילמד הרב ואנו נלך אחריו אם טעה נאמר אנו עשינו כמצוותו, טענה טיפשית זו אולי יכולה לתפוס על הדורות הקודמים שכולם היו בורין ועמי ארצות שלא למדו כי יחידי סגולה אשר היה באפשרותם למדו, אבל היום כאשר ילד חייב בשנים עשר שנות לימוד או לפחות בשמונה לא יוכל לבוא אף אחד ולטעון איני יודע קרוא וכתוב, וספר התנ"ך נכתב בעברית פשוטה איך אמרו "חכמים", "דיברה תורה בלשון בני אדם" בלשון כל בני האדם? או רק בלשון "חכמים"? ו"ירדה תורה לסוף דעתו של האדם" דעתם של כל בני האדם? או רק לדעתם של חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם"?  התורה ללא ה"תושב"ע" היא פשט, כן היא פשט וכל אדם אמור להבינה אם רק ירצה, 

תוספתא מסכת הוריות (צוקרמאנדל) פרק א הלכה ח הורו בית דין של אחד מן השבטים ועשה אותו השבט על פיהם אותו השבט חייב ושאר כל השבטים פטורין ר' יוסי בר' יהודה אומ' הוראת בית דין של כל שבט ושבט כהוראת בית דין לציבור שאין בית דין ומשיח חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה העלם דבר בבית דין ושיגגת המעשה בקהל עשו על הוראת עצמן פטורין על הוראת כהן משיח חייבין ואין חייבין אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכהן משיח ולא בעבודה זרה אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכהן משיח בעבודה זרה חייב על שיגגת המעשה דברי ר' וחכמ' אומ' הרי הוא כשאר מצוות העלם דבר עם שיגגת המעשה שוין שהוא בשעירה כיחיד ובכל שוין שאין באשם תלוי משיח בעבודה זרה ר' יהודה אומ' על שיגגת המעשה מביא אשם תלוי: מדוע שהשבט יהיה חייב אם שמע לבית דין? ואיך זה מסתדר עם הרב אמר על ימין שמאל ועל שמאל ימין? הרי לפי התוספתא הזו אתה תשלם על טעות שטעה הרב, מדוע?

דברים רבה פרשה ז (ד) לשמור ולעשות את כל מצותי אמר רבי שמעון בן חלפתא כל מי שלמד דברי תורה ואינו מקיים עונשו חמור ממי שלא למד כל עיקר למה"ד למלך שהיה לו פרדס הכניס לתוכו שני אריסים אחד היה נוטע אילנות ומקצצן ואחד לא היה נוטע כל עיקר ולא מקצצן על מי המלך כועס לא על אותו שהיה נוטע ומקצצן כך כל מי שלמד דברי תורה ואינו מקיים אותה עונשו חמור ממי שלא למד כל עיקר מנין שנאמר (ישעיה כו) יוחן רשע בל למד צדק אבל אם למד ולא קיים אינו נחנן הוי לשמור ולעשות את כל מצותי.

יואל א (יח) מַה נֶּאֶנְחָה בְהֵמָה נָבֹכוּ עֶדְרֵי בָקָר כִּי אֵין מִרְעֶה לָהֶם גַּם עֶדְרֵי הַצֹּאן נֶאְשָׁמוּ:

"יש צדיקים מיוחסים המתפארים בכך שהם הולכים בדרך שהלכו בה אבותיהם. ללכת בדרכי האבות זה לסלול דרכים חדשות. החיקוי הוא דרך של קופים, בני אדם צריכים לחדש."  ר' מנחם מנדל מקוצק