האם הרמב"ן אומר על ר' אברהם אבן עזרא שהוא: "נביא שקר"?

רמב"ן בראשית ט (יח) וחם הוא אבי כנען פירש רש"י לפי שהפרשה עסוקה ובאה בשכרותו של נח שקלקל בה חם, ועל ידו נתקלל כנען, ועדיין לא כתב תולדות חם, הוצרך לומר שחם הוא אבי כנען: ורבי אברהם אמר כי חם ראה והגיד לאחיו, וכנען עשה לו רעה, לא גלה אותה הכתוב, וזה טעם את אשר עשה לו "בנו הקטן", כי כנען הוא הקטן לחם כאשר ימנה אותם, ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען והנה עזב רבי אברהם דרכו בפשוטי המקרא והחל להנבא שקרים:  והנכון בעיני כי חם הוא הקטן לנח כאשר פירשתי בראש הסדר (לעיל ו י), וכנען הוא הבן הגדול לחם ואשר אמר ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, אחרי נמכר לעבד עבדים נתן לכל אחיו מעלה עליו, וכאשר אירע המעשה הזה לנח לא היה לחם זרע זולתי כנען, וזהו טעם וירא חם "אבי כנען" (להלן פסוק כב), כי אין לו בן אחר, וכאשר חטא לאביו קלל זרעו ואם אמר "ארור חם עבד עבדים יהיה", לא יזיק רק לגופו, כי הזרע שכבר נולד איננו בכללו, ואולי לא יוליד ולא לקח ממנו נקמתו, כי מי יודע מה יהיה אחריו, על כן קלל הבן שהיה לו, ואם יוליד מאה די שיקולל בנו הבכור וכל זרעו אתו: והנה החטא שראה חם ערות אביו ולא נהג בו כבוד, שהיה ראוי לו לכסות ערותו ולכסות קלונו, שלא יגידנו גם לאחיו, והוא הגיד הדבר לשני אחיו בפני רבים להלעיג עליו, וזה טעם "בחוץ", וכן תרגם אונקלוס "בשוקא" וטעם וידע את אשר "עשה לו", שגלה חרפתו לרבים, והיה בוש בדבר ורבותינו הוסיפו עליו חטא (עיין סנהדרין ע):

                       האם הרמב"ן אומר על ר' אברהם אבן עזרא: "פן יהיה חכם בעיניו"?

בראשית מו (יא) וּבְנֵי לֵוִי גֵּרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִי:(יב) וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ חֶצְרֹן וְחָמוּל:(יג) וּבְנֵי יִשָּׂשׂכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרֹן:(יד) וּבְנֵי זְבֻלוּן סֶרֶד וְאֵלוֹן וְיַחְלְאֵל:(טו) אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלשִׁים וְשָׁלשׁ:

רמב"ן שלשים ושלש ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים ושתים, אלא זו יוכבד שנולדה בכניסתן לעיר, שנאמר (במדבר כו נט) אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים, זו היא שיטת רבותינו (סוטה יב): ורבי אברהם(אבן עזרא) השיב ואמר כי זה תימה, אם כן למה לא הזכיר הכתוב הפלא שנעשה עמה שהולידה משה והיא בת מאה ושלשים שנה, ולמה הזכיר דבר שרה שהיתה בת תשעים ולא די לנו זה הצער עד שעשו הפייטנים פיוטים ביום שמחת תורה יוכבד אמי אחרי התנחמי, והנה היא בת מאתים וחמשים שנה וכי אחיה השילוני חיה כך וכך שנים, דרך הגדה, או דברי יחיד, אלו דבריו: והנה פן יהיה חכם בעיניו בסתירת דברי רבותינו, אני צריך לענות אליו - ואומר, כי על כל פנים יהיה בדבר יוכבד פלא גדול מן הנסים הנסתרים שהם יסוד התורה, כי היא בת לוי עצמו, לא מתיחסת אליו, כמו שכתוב (במדבר כו נט) אשר ילדה אותה ללוי במצרים ועוד כתוב (שמות ו כ) את יוכבד דודתו והנה אם נאמר כי הוליד אותה בבחרותו כאשר הוליד כל בניו, והיתה לידתה אחר רדתו למצרים מעט, הנה היא בלדת משה זקנה מאד כמנין שאמרו רבותינו או קרוב לו: ואם נאמר שנולדה לו אחר שבתו במצרים ימים רבים, והנה נחשוב שהוליד אותה אחר רדתו למצרים חמשים ושבע שנה, והוא יהיה בן מאה שנה, כי ברדתו היה בן מ"ג שנים, והנה יהיו בזה שני פלאים, שיהיה הוא זקן כאברהם אשר הזכיר הכתוב (לעיל יז יז) הלבן מאה שנה יולד, וכתיב (לעיל יח יב) ואדני זקן, ותהיה היא זקנה בלדת משה בת ע"ג, ואם נאחר עוד לידתה לסוף ימי לוי, הנה יהיה פלא גדול משל אברהם: אבל אומר לך דבר שהוא אמת וברור בתורה, כי הנסים הנעשים על ידי נביא שיתנבא כן מתחילה או מלאך נגלה במלאכות השם יזכירם הכתוב, והנעשים מאליהן לעזור צדיק או להכרית רשע לא יזכירו בתורה או בנביאים, וזהו זהב רותח יוצק בפי החכם הזה ממה שהשיב על רבותינו בענין פינחס (במדבר כה יב) וזולתו במקומות הרבה, ולמה יזכירם הכתוב, כל יסודות התורה בנסים נסתרים הם ועם התורה אין בכל ענינו רק נסים לא טבע ומנהג, שהרי יעודי התורה כולם אותות ומופתים, כי לא יכרת וימות בטבע הבא על אחת מן העריות או האוכל חלב, ולא יהיו השמים כברזל בטבעם מפני זרענו בשנה השביעית, וכן כל יעודי התורה בטובות ההן וכל הצלחת הצדיקים בצדקתם, וכל תפלות דוד מלכנו וכל תפלותינו נסים ונפלאות, אלא שאין בהם שנוי מפורסם בטבעו של עולם כאשר הזכרתי זה כבר (לעיל יז א), ועוד אפרשנו בעזרת השם (שמות ו ב, ויקרא כו יא): והנה אתן לך עד נאמן על מה שאמרתי - ידענו, כי מעת בוא ישראל לארץ עד לדת אדונינו דוד היה כשלש מאות ושבעים שנה והימים יתחלקו לארבעה דורות, שלמון ובועז ועובד וישי, ויגיע לכל אחד מהם צ"ג שנה, והנה כלם זקנים קרוב לאברהם, והיו מולידים כל אחד בשנת מותו שלא כדרך כל הארץ, כי אין החיים בזמנם מאה שנה ואם הוליד אחד מהם בבחרותו כמנהג, יהיו האחרים זקנים מאד יותר מאברהם, ויהי בהם הפלא גדול יותר מאד, כי ימי האדם בדור אברהם ארוכים, ובשנות דוד חזרו למחציתם: ואולי חיו יותר, כי אפשר שהיו לשלמון ימים רבים בבואם לארץ, ולכן נתנו אנשי הקבלה והם חכמי אמת לעובד ימים רבים, והוא נס נסתר נעשה לאבי המלוכה בן הצדקת הבאה לחסות תחת כנפי השכינה וכן יזכירו באמו ארך ימים רבים: וכבר פרשתי כי הפלא באברהם איננו כאשר יחשוב החכם הנזכר וזולתו מבעלי המקרא, כי אברהם הוליד את יצחק טרם מותו שבעים וחמש שנה, והנה לא עברו עליו שני חלקים בימיו, והאנשים בכל דור אין הזקנה בהם עד עבור עליהם שלשת חלקי ימותם, כאשר יחשבו הרופאים הילדות והבחרות והאישות והזקנה ובדורות האלה אשר הימים בהם כשבעים שנה לא יחשבו לו הרופאים זוקן עד אחר ששים: ועוד כי אברהם הוליד בנים רבים אחרי ארבעים שנה מלדת יצחק, ויהיה הפלא כפלי כפלים - ואם נאמר שהחזירו האל לימי בחורותיו יקשה עליו, כי לא הזכיר הכתוב הפלא הגדול הזה, והוא נס גלוי ומפורסם בהפך מן הטבע: ומן הידוע כי האנשים בדור הזה, מהם שיולידו בזקנתם עד מלאת שבעים שנה או שמונים שנה ויותר, כפי התקומם בהם הלחות לפי טבעם וגם הנשים אין להם זמן, וכל עוד היות להן האורח תלדנה, רק התימה באברהם ושרה כאשר פירשתי שם, מפני שלא הולידו בנעוריהם ועתה הולידו זה מזה ועוד בשרה היה פלא כי חדל ממנה ארח כנשים ואחרי כן לא תלדנה: והנה אם יהיו ימי יוכבד כימי אביה, ותתקיים בה הלחות עד קרוב לזקנתה כמשפט הנשים, איננו פלא אם תוליד בזמן אשר נתנו לה רבותינו, מפני שרצה האלהים לגאול את ישראל על ידי האחים האלה ולא הגיע הקץ, איחר לידתם ימים רבים עד כי זקנה אמם ולא יפלא מה' דבר:

                 האם הרמב"ן אומר על ר' אברהם אבן עזרא שהוא: "מצדיק רשע"?

בראשית י (ט) הוּא הָיָה גִּבֹּר צַיִד לִפְנֵי יְהוָֹה עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְהוָֹה:(י) וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֶה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר: רמב"ן הוא היה גבור ציד לפני ה' צד דעתן של בריות בפיו ומטען למרוד במקום על כן יאמר על כל אדם מרשיע בעזות פנים ויודע רבונו ומתכוין למרוד בו יאמר זה כנמרוד לשון רש"י, וכן דעת רבותינו (עירובין נג): ורבי אברהם פירש הפך הענין על דרך פשוטו, כי הוא החל להיות גבור על החיות לצוד אותן - ופירש "לפני ה' "שהיה בונה מזבחות ומעלה את החיות לעולה לפני השם ואין דבריו נראין, והנה הוא מצדיק רשע, כי רבותינו ידעו רשעו בקבלה: משלי יז (טו) מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק תּוֹעֲבַת יְהֹוָה גַּם שְׁנֵיהֶם: אם מצדיק הראב"ע רשע, אם כך: לפי הרמב"ן ר אברהם אבן עזרא הוא "תועבת יהוה"? והנכון בעיני, כי הוא החל להיות מושל בגבורתו על האנשים, והוא המולך תחלה, כי עד ימיו לא היו מלחמות ולא מלך מלך, וגבר תחלה על אנשי בבל עד שמלך עליהם, ואחר כן יצא אל אשור ועשה כרצונו והגדיל, ובנה שם ערים בצורות בתקפו ובגבורתו, וזהו שאמר ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה:  וכל זה מפני שפירש הראב"ע לפי הפשט, ולא לפי מה שניראה להרמב"ן? רק שכנראה שכח הרמב"ן שהוא בעצמו בפירוש בבראשית ח (ד) וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט: רמב"ן ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש כתב רש"י מכאן אתה למד שהיתה משוקעת במים י"א אמה, כפי החשבון הכתוב בפירושיו והוא כן בבראשית רבה (לג ז), אבל כיון שרש"י מדקדק במקומות אחרי מדרשי ההגדות וטורח לבאר פשטי המקרא, הרשה אותנו לעשות כן, כי שבעים פנים לתורה ומדרשים רבים חלוקים בדברי החכמים: הרמב"ן אינו מסכים עם דברי רש"י, וכהסבר לאי הסכמתו הביא כראיה את דברי רש"י "כי שבעים פנים לתורה ומדרשים רבים חלוקים בדברי החכמים" אם כך: איך טוען הרמב"ן נגד אברהם אבן עזרא, שפירש לפי הפשט? מדוע פירושו של הראב"ע אינו נכלל ב"שבעים פנים לתורה"? והרמב"ן עצמו פירש לפי הפשט בבראשית י (י)? אבל כנראה שזה בסדר, מפני שלפי שיטת "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם", אם אני מ"החברה" לי מותר, מה שאסור על אחרים,

הפירוש של הרמב"ן לפס' הבא תואם את הפירוש של אברהם אבן עזרא לגבי גבור ציד בפס' הקודם, רק שאצל הראב"ע הייתה תוספת קטנה שנמרוד הקריב לאל, וזה לא מסתדר להרמב"ן?  בראשית י (יא) מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח: רמב"ן מן הארץ ההיא במלכו עליה, יצא אשור, פתרונו יצא אל אשור, כי אשור מבני שם היה, וזהו כלשון ויצא חצר אדר ועבר עצמונה (במדבר לד ד), ויצא עוג מלך הבשן לקראתנו אדרעי (דברים ג א), וישוב ארצו ברכוש גדול (דניאל יא כח), ורבים כן ולכך תקרא ארץ אשור "ארץ נמרוד", כמו שנאמר (מיכה ה ה) ורעו את אשור בחרב ואת ארץ נמרוד בפתחיה, ו"ארץ נמרוד" ירמוז אל נינוה ואל רחובות עיר ואל כלח: וסיפר עוד בגבורתו, כי הוא גבור ציד להתגבר גם על החיות ולצוד אותן - ואמר לפני ה' להפליג, כי אין תחת כל השמים כמוהו בגבורה, וכן ותשחת הארץ לפני האלהים (לעיל ו יא), כי כל אשר לפניו בארץ נשחתו, כענין ונכרתה הנפש ההיא מלפני (ויקרא כב ג), כי בכל מקום הוא לפניו:

בראשית כה (כא) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהֹוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהֹוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ:(כב) וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת יְהֹוָה: רמב"ן ותאמר אם כן למה זה אנכי - אם כן גדול צער העבור למה זה אנכי מתפללת ומתאוה על ההריון. לשון רש"י. ואיננו נכון. ורבי אברהם אמר כי שאלה את הנשים אם אירע להם ככה ותאמרנה לא, ותאמר אם כן - הדבר והמנהג למה זה אנכי - בהריון משונה. והנה הכתוב חסר ואיננו שלם בפירוש הזה:   והנכון בעיני כי אמרה אם כן - יהיה לי למה זה אנכי - בעולם, הלואי אינני, שאמות או שלא הייתי, כטעם כאשר לא הייתי אהיה (איוב י יט):

רמב"ן שמות ד (יט) ויאמר ה' אל משה במדין - אמר ר"א כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, ופירוש וכבר אמר. ורבים ככה. ואין דברו זה נכון, כי הדבור הראשון לא היה במדין רק בהר סיני, ובמדין לא נדבר עמו רק הפעם הזאת, אבל כאשר קבל משה ללכת בדבר השם וחזר למדין ליטול רשות מחותנו, היה סבור ללכת יחידי מתנכר. ולכן אמר אליו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים, כלומר אראה את אחי העודם חיים ואשוב, כי הוא כדרך בקור הנכסף לראות את אחיו: ואז אמר לו ה' במדין לך שוב מצרים, כלומר קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מצרים, ואל תפחד שם, כי מתו כל מבקשי רעתך, ותהיה שם עם העם עד שתוציאם משם. ולכן לקח אשתו ובניו, כי היה זה עצה נכונה להוליכם עמו, כי בעבור זה יבטחו בו ישראל יותר. כי בהיותו בן חורין במדין יושב בביתו בשלום עם בניו ועם אשתו חתן כהן הארץ, לא יביא אותם להיות עם עבדים וימררו את חייהם בעבודה קשה רק אם היה נכון לבו בטוח שיצאו בקרוב ויעלה עמהם לארץ כנען, ולא יצטרך בצאתם לשוב למדין לקחת אשתו ובניו משם:

דברים כז (א) וַיְצַו משֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: רמב"ן וטעם ויצו משה וזקני ישראל כי אחרי שהשלים משה דבריו צוה לזקנים שידברו גם הם עמו ויזהירו בעם לשמור כל המצות, כי כל עם הולך בעצת זקניו וכתיב אשר אנכי מצוה אתכם ולא "אנחנו", כי עיקר הדיבור למשה, והזקנים ירימו קולם לאמר לעם שמעו והאזינו ועשו וכן וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל וגו' (פסוק ט), כי אמרו הכהנים לעם הסכת ושמע ישראל, ומשה אמר היום הזה נהיית לעם אבל ר"א(ר' אברהם) אמר, כי שמור את כל המצוה, מצות האבנים אשר יזכיר ואיננו נכון:

דברים לא (א) וַיֵּלֶךְ משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל:(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיהוָֹה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: רמב"ן וילך משה כאשר השלים כל דבריו אז הלכו כל הנצבים לפניו והטף והנשים איש לאהליו, ולא הוצרך הכתוב להזכיר זה, כי כבר אמר (לעיל כט ט יא) אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם וגו' לעברך בברית ה' אלהיך, ואחר עברם בברית ילכו מפניו ויאמר הכתוב עתה, כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם, כמי שירצה להפטר מחבירו ובא ליטול רשות ממנו: ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וזה לנחם אותם על ענינו, כלומר אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני, ועוד כי השם צוני שלא אעבור שם ואל תפחדו ואל תיראו, כי ה' יעבור עמכם לא יסלק שכינתו מכם בעבורי, ויהושע הוא העובר לפניכם במקומי ואע"פ שמשה רבינו היה בתקפו ובבריאותו, כאשר העיד הכתוב (להלן לד ז) לא כהתה עינו ולא נס לחה, אמר להם כן לנחמם ורש"י כתב, לא אוכל עוד לצאת ולבוא לפי שה' אמר אלי לא תעבור את הירדן ואינו נכון ועל דעת ר"א(ר' אברהם), לצאת ולבוא למלחמה כי חלשו כחותיו בזקנותו וגם זה איננו נכון ורבותינו אמרו (סוטה יג:), מלמד שנסתתמו ממנו מעיינות חכמה והיה זה במעשה נס, שלא ידאג לתת גדולה ליהושע בפניו: למה משה נותן ממנו? נגמר לאלוהים המלאי? 

דברים לב (טו) וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ:

רמב"ן וינבל צור ישועתו גנוהו ובזוהו, כמו שנאמר (יחזקאל ח טז) אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה, אין נבול גדול מזה, לשון רש"י ור"א אומר, וינבל שגרם לחלל את השם שלא יוכל להושיעו וגם זה איננו נכון בעיני, כי אינו מטעם המקום, שעדיין יספר את חטאיהם ולא יזכיר עונש ונקמה שיעשה בהם עד ויאמר אסתירה פני מהם: והנכון בעיני מה שהזכרתי למעלה (פסוק ו), כי הנבלה תשלום רעה תחת טובה - יאמר שנטש אלוה שבראו בעבור זרים, וינבל בפיו ובמחשבתו צור שהיה מושיעו לאמר שאין בעבודתו רק גמול רע, בעבדם הזרים ישבעו לחם ובעבדם את הצור יהיו נבזים ושפלים לכל העמים, כאשר אמרו סכלינו (מלאכי ג יד טו) שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני השם צבאות ועתה אנחנו מאשרים זדים וגו', וכאשר תאמרנה הנשים הארורות (ירמיה מד יח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים וגו' חסרנו כל וכן אל תנאץ למען שמך אל תנבל כסא כבודך (שם יד כא), שיאמרו עליו שהוא משלם רעה תחת טובה לעמו ועבדיו, כמו שאמר (שם) אל תפר בריתך אתנו:

                             רמב"ן (רב משה בן נחמן) וראב"ע (רב אברהם אבן עזרא)

ראב"ע בעיני הדורות  הועתק מספרו של אבי ד'ר יוסף כהן "הגותו הפילוסופית של ר' אברהם אבן עזרא" 

רמב"ן בתגובה לפירוש ראב"ע(רב אברהם אבן עזרא) לפס' "ויקץ נח מיינו, וידע את אשר עשה לו בנו הקטן"(בראשית ט', 24) אומר "והנה עזב ר"א(רב אברהם) דרכו בפשוטי המקרא והחל להנבא שקרים" על פרושו לאפוד אומר ר' יצחק אברבנל : "וכל זה הדעת הוא שווא ודבר כזב" (פרק א עמ' 59)

שמות ד (יט) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ:(כ) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ:

רמב"ן (יט) ויאמר ה' אל משה במדין - אמר ר"א(ר' אברהם אבן עזרא) כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, ופירוש וכבר אמר. ורבים ככה. ואין דברו זה נכון, כי הדבור הראשון לא היה במדין רק בהר סיני, ובמדין לא נדבר עמו רק הפעם הזאת, אבל כאשר קבל משה ללכת בדבר השם וחזר למדין ליטול רשות מחותנו, היה סבור ללכת יחידי מתנכר. ולכן אמר אליו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים, כלומר אראה את אחי העודם חיים ואשוב, כי הוא כדרך בקור הנכסף לראות את אחיו: ואז אמר לו ה' במדין לך שוב מצרים, כלומר קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מצרים, ואל תפחד שם, כי מתו כל מבקשי רעתך, ותהיה שם עם העם עד שתוציאם משם. ולכן לקח אשתו ובניו, כי היה זה עצה נכונה להוליכם עמו, כי בעבור זה יבטחו בו ישראל יותר. כי בהיותו בן חורין במדין יושב בביתו בשלום עם בניו ועם אשתו חתן כהן הארץ, לא יביא אותם להיות עם עבדים וימררו את חייהם בעבודה קשה רק אם היה נכון לבו בטוח שיצאו בקרוב ויעלה עמהם לארץ כנען, ולא יצטרך בצאתם לשוב למדין לקחת אשתו ובניו משם:

אבן עזרא (כ) ויקח לא ידענו אם נולד גרשום בימי בחורותיו בברחו אל מדין, או בזקנותו, ואל תסמוך אל דברי הימים של משה, כי הבל כל הכתוב בו, ובנו השני הוא אליעזר נולד עתה בהנבאו, וחשב להוליך אשתו ובניו למצרים, ושיצאו יחדיו עם ישראל. ולא היתה עצה נכונה, כי הוא בא להוציא ישראל, והם יראו שבא עם אשתו ועם בניו לגור שם. ואל תתמה, איך יחשוב נביא בדברי העולם דבר שאיננו נכון, האם "חכמים" אלה, הרמב"ן והאבן עזרא, לא קיבלו את אותה "תושב"ע" ב"מסורת"? האם העצה נכונה? או לא נכונה?

שמות כא (א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם:(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: (ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:(ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:(ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:(ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם:

רמב"ן: (ו)  ועבדו לעולם - פירשו רבותינו (במכילתא כאן) כי הוא עד היובל. ואמר ר"א כי פירוש עולם זמן בלשון הקדש, כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו (קהלת א י), זמנים, וישב שם עד עולם (ש"א א כב). ולכן אמר ועבדו לעולם, לזמנו של יובל, שאין במועדי ישראל זמן ארוך ממנו, ויציאת חירות כאלו עולם מתחדש לו, ויהיה פירושו שישוב לזמנו הראשון שהיה חפשי. והמשכיל יבין כי לעולם כמשמעו, כי העובד עד היובל עבד כל ימי עולם. ולשון מכילתא (כאן) רבי אומר בא וראה שאין עולם אלא חמשים שנה, שנאמר ועבדו לעולם, עד היובל. ושכח ר"א(ר' אברהם אבן עזרא) מה שהשכיל וכתב במקום אחר: הרמב"ן טוען שהאבן עזרא שכח?   

אבן עזרא: (ו) ועבדו לעולם ידענו כי מלת לעולם בלשון הקדש הוא זמן, כמו כבר היה לעולמים (קהלת א, י), זמנים, וישב שם עד עולם (ש"א א, כב). עד זמן שיהיה גדול, וכן ועבדו לעולם - לזמנו של יובל, שאין זמן מועדי ישראל ארוך ממנו. ויציאת חירות, כאילו עולם מתחדש, או יהיה פירושו שישוב לזמנו הראשון שיהיה חפשי:

                              הרמב"ן על רב סעדיה גאון ועל האבן עזרא,

רמב"ן ויקרא ג (ט) והוצרכתי להאריך בזה, לסתום פיהם של צדוקים ימחה שמם, כי בדברי תורה נאמר ענה כסיל כאולתו (משלי כו ה), ואמרו (אבות ב יד) הוי שקוד ללמוד תורה כדי שתשיב לאפיקורוס:--- והגאון רב סעדיה בדה(שיקר/המציא) להם שאמר כי חלבו האליה יחסר וי"ו והאליה. ור"א(אבן עזרא) השיב (להלן ז כ) שהיה ראוי להיות חלבו אליתו, או החלב האליה. ואינה תשובה, כי מצינו וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו (יהושע ח לג). ועוד אזכיר (להלן ז כה) טעות גדול שטעה ר"א בטענותיו עמהם, הרע לומר מהם. אבל פירוש הגאון איננו נכון, וכל שכן שאיננו מוכרח להתיר בו: האם הרמב"ן טוען שפירושו של סעדיה גאון אינו נכון?

דברים יט (ט) כִּי תִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשֹׂתָהּ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה:

רמב"ן: ואמר ר"א, כל הימים, בלי הפסק ביניהם. ואיננו נכון.

רמב"ן שמות כב (יט) זובח לאלהים יחרם - לע"ז. והוא נקוד פתח, כלומר לאותן האלהים שהוזהרתם עליהם במקום אחר, זהו לשון רש"י. ור"א(ור' אברהם אבן עזרא) פירש שעל דרך הפשט איננו מדבר לישראל, שכבר הזהיר על ע"ז בדבור השני, רק בעבור הגר הכתוב אחריו, כי על תנאי זה יגור בארצנו שלא יזבח לאלהיו כאשר היה עושה. והבל יפצה פיהו, כי בעשרת הדברות הזהיר על ע"ז בלאו, וכאן מפרש העונש והמשפט שנעשה בו, כאשר עשה בלא תרצח ולא תנאף, כי אלה הם המשפטים אשר ישים לפניהם, והנה חייב אותו מיתה, כי יחרם מיתת ב"ד, וכן כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת (ויקרא כז כט). ואמר יחרם, כי מפני אשר זבח לחרם יהיה חייב שיחרם, כענין והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא (דברים ז כו). ויתכן כי יכלול הכתוב הזובח גם הזבח שהכל יהיה לחרם, לרמוז שהוא אסור בהנאה. והזכיר הכתוב זביחה והוא הדין להשתחויה ולכל עבודת פנים, אבל שאר עבודות כגון המכבד והמרבץ והמגפף והמנשק אינו במיתה בשלא כדרכה, אבל כדרך עבודה בכל ענין הוא מתחייב ואפילו פוער עצמו לפעור:      והנכון במלת לאלהים בפתחות הלמ"ד שהם מלאכי מעלה, ונקראו אלהים בהרבה מקומות בכתוב אין כמוך באלהים ה' (תהלים פו ח), הוא אלהי האלהים ואדני האדונים (דברים י יז), השתחוו לו כל אלהים (תהלים צז ז), ויקראו גם כן אלים כאשר הזכרתי כבר (לעיל טו יא). ואמר בלתי לה' לבדו, בעבור שהזובחים למלאכיו יחשבו לעשות חפצו שיהיו הם אמצעים להפיק להם רצון מאתו, וכאלו הזבחים לאל ולמשרתיו, על כן אמר בלתי לה' לבדו. ויש בכאן עוד בדרך הזה סוד עמוק, יובן ממנו ענין הקרבנות. ויכול המשכיל לדעתו ממה שכתבנו במקום אחר (לעיל ה ג), ואונקלוס רמז לו בכאן, ועוד נרמזנו אנחנו בתורת כהנים (ויקרא א ט) בעזרת השם יתברך שמו לעד ולנצח:

רמב"ן ויקרא כז (כט) וזה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקים להמית אנשים או העובר על חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח יחול הנדר, ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם, אבל לחול הנדר לעשות עולה מדבר שאין ראוי לה' חס וחלילה. ולכך אמר בב"ר (ס ג) שאפילו הקדש דמים לא היה חייב ונענש בדמה: ואל תהיה נפתה בהבלי ר"א(רב אברהם אבן עזרא) האומר כי פירוש והעליתיהו עולה (שופטים יא לא), או והעליתיהו, לומר אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה והיה לה' קודש שיהיה פרוש מדרכי העולם לעמוד לשרת בשם ה' בתפלה והודות לאלהים, ואם יהיה דבר ראוי ליקרב אעלנו עולה, ועשה בית לבתו מחוץ לעיר והתבודדה שם וכלכלה כל ימיה ואיש לא ידעה והיתה בתו צרורה. ואלה דברי רוח, כי אם נדר שיהיה לה' איננו שיהיה פרוש, אבל יהיה כמו שמואל שאמרה אמו ונתתיו לה' (ש"א א יא) והיה משרת בבית ה', לא פרוש. וכפי משפטי התורה אין ביד האדם שידור ביוצאי פתח ביתו שיהיו פרושים, כאשר אין בידו להעלותם עולה. ואם הדבר כן, היתה בתו הבוכה על בתוליה ורעיותיה עמה כזונות לקלס אתנן, וח"ו(וחס וחלילה) שיהיה חק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה מפני שלא נשאת לבעל והיתה עובדת את ה' בטהרה. אבל הדבר כפשוטו, וטעותו היה ממה שאמרתי:

לסיכום:

אומר הרמב"ם הלכות ממרים פרק א הלכה (ג) דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבנו, משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר: כל פרשן בעצם מחווה דעתו על הסיפור, הרי ברור שאין כאן שום "מסורת" מאב לבן, הרי היו צריכים כולם להיצמד לגרסה אחת, ולא כל אחד בודה ממוחו ומהרהורי ליבו פרשנות.