לשון רש"י. "ואיננו נכון"? האם הרמב"ן טוען שרש"י טעה, או פירש לא נכון פרשנות לתורה?

רמב"ן בראשית ג (טז) ואל אישך תשוקתך - לתשמיש, ואף על פי כן אין לך מצח לתבעו בפה, אלא הוא ימשול בך, הכל ממנו ולא ממך, לשון רש"י. ואיננו נכון, כי זה שבח באשה, כמו שאמרו (עירובין ק ב) וזו מדה יפה בנשים. ורבי אברהם אמר ואל אישך תשוקתך, משמעתך. והטעם שתשמעי אל כל אשר יצוה עליך, כי את ברשותו לעשות חפצו. ולא מצאתי לשון תשוקה רק בחשק ותאוה: והנכון בעיני שהעניש אותה שתהיה נכספת מאד אל בעלה, ולא תחוש לצער ההריון והלידה, והוא יחזיק בה כשפחה, ואין המנהג להיות העבד משתוקק לקנות אדון לעצמו, אבל יברח ממנו ברצונו. והנה זו מדה כנגד מדה, כי היא נתנה גם לאישה ויאכל במצותה, וענשה שלא תהיה היא מצוה עליו עוד, והוא יצוה עליה כל רצונו: האם יש שלוש גרסאות ל"מסורת"?

רמב"ן בראשית ד (יא) ארור אתה מן האדמה - יותר ממה שנתקללה היא כבר בעונה, וגם בזו הוסיפה לחטוא אשר פצתה את פיה, והנני מוסיף לה קללה, לא תוסף תת כחה, לשון רש"י. ואיננו נכון, כי בכאן לא ארר האדמה בעבורו כאשר באביו: אבל אמר שיהיה הוא ארור ממנה. ופירש הקללה שלא תוסיף תת כחה אליו, ושיהיה נע ונד בה. ואמר כי תעבוד את האדמה - כי בכל אשר תטרח בה לעבוד אותה כראוי בחרישה ועידור ובכל עבודה בשדה ותזרע אותה כהוגן לא תוסיף תת כחה לך, אבל תזרע הרבה ותביא מעט. וזו היא הארירה, כטעם וארותי את ברכותיכם (מלאכי ב ב).

רמב"ן בראשית טו (טז) ודור רביעי ישובו הנה - לאחר שיגלו למצרים יהיו שלשה דורות, וכן היה, יעקב גולה, צא וחשוב דורותיו, יהודה פרץ חצרון, וכלב בן חצרון מבאי הארץ היה, לשון רש"י. ואיננו נכון כלל. והנכון בעיני, כי "דור רביעי" לאמורי המשלים עונו, כי מיום הגזירה האריך לו, כי הוא פוקד עון על שלשים ועל רבעים, כי אם ישובו לא יחרימם אבל יהיו למס עובד או יפנו להם:

רמב"ן בראשית כה (כב) ותאמר אם כן למה זה אנכי - אם כן גדול צער העבור למה זה אנכי מתפללת ומתאוה על ההריון. לשון רש"י. ואיננו נכון. ורבי אברהם אמר כי שאלה את הנשים אם אירע להם ככה ותאמרנה לא, ותאמר אם כן - הדבר והמנהג למה זה אנכי - בהריון משונה. והנה הכתוב חסר ואיננו שלם בפירוש הזה: והנכון בעיני כי אמרה אם כן - יהיה לי למה זה אנכי - בעולם, הלואי אינני, שאמות או שלא הייתי, כטעם כאשר לא הייתי אהיה (איוב י יט):

רמב"ן בראשית לב (יא) קטנתי מכל החסדים ומכל האמת - נתמעטו זכיותי על ידי חסדים ואמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתקלקלתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו, לשון רש"י. ואיננו נכון בלשון הכתוב. ועוד, כי אמר אחרי כן ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים, ומה יועיל הבטחון ההוא אם גרם החטא אחר כך. ועוד, כי יעקב הזכיר שתי הבטחות שהבטיחו הקב"ה בבית אל ובחרן, ואמר תחלה מה שנאמר לו בחרן, ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך, והוא שנאמר לו בצאתו מבית לבן (לעיל לא ג) שוב אל ארץ אבותיך,

רמב"ן בראשית לח (יח) חותמך ופתילך - עזקתך ושושיפך, טבעת שאתה חותם בה, ושמלתך שאתה מתכסה בה, לשון רש"י. ואיננו נכון שיתן שמלתו וילך ערום ממנה. ואיך תקרא השמלה פתיל. ואיך יאמר הכתוב (בפסוק כה) "והפתילים" בלשון רבים. ואם תאמר כי על שם פתילי הציצית תקרא השמלה פתיל, חלילה שיקיים יהודה מצות ציצית ויזלזל בו לתת אותו בזמה: ואולי היה בידו סודר קטן אשר יעטוף בו קצת הראש לפעמים. ויקרא פתיל בעבור שהוא קצר כפתיל, והוא תרגום שושיפא, ולא תמצא לאונקלוס בכל שמלה שבתורה שיתרגם אותה שושיפא, אבל לשון כסות

רמב"ן בראשית מא ב אחו. אגם, כמו ישגא אחו (איוב ח יא), לשון רש"י. ואיננו נכון, כי אחו שם העשב הגדל, כמו היגאה גומא בלא ביצה ישגא אחו בלי מים עודנו באבו לא יקטף (איוב ח יא - יב), והנה איננו האגם. ואולי ירצה לומר שיקרא העשב הנעשה באגמים על שם האגם: והנכון שיהיה אחו שם כולל הדשא והעשב הנעשה על שפת הנהרות והאגמים,

רמב"ן בראשית מה (כג) ולאביו שלח כזאת - כחשבון הזה, ומהו החשבון עשרה חמורים וגו', לשון רש"י. ואיננו נכון שירמוז על החשבון. אבל יתכן שיאמר כזאת המנחה, ויהי שעורו ולאביו שלח זאת המנחה עשרה חמורים וגו', והכ"ף כאילו יתירה רק דרך הלשון לדבר כן, כמו ותדבר אליו כדברים האלה עשה לי עבדך (לעיל לט יט): או יאמר ולאביו שלח צידה כצידה הזאת אשר נתן לאחיו, ולא להשוותן, רק כאשר נתן להם צידה לדרך בלכתם, כן שלח לאביו בר ולחם ומזון לדרך בבואו. והוא הנכון. והזכיר חמורים ואתונות, כי המשא ונושא המשא, הכל שלח לו. והמנהג לשלוח זכרים

רמב"ן בראשית מה (כו) ויפג לבו - נחלף לבו והלך מלהאמין, לא היה לבו פונה אל הדברים, לשון מפיגין טעמן, לשון משנה (גמ' ביצה יד א), וכמו מאין הפוגות (איכה ג מט), וריחו לא נמר (ירמיה מח יא) מתורגם וריחיה לא פג, לשון רש"י. ואיננו נכון, כי לשון פוגה שביתה וביטול, כמו אל תתני פוגת לך (איכה ב יח), וכן עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות (שם ג מט), שנגרה תמיד מאין שביתה והפסק, וכן מפיגין טעמן, שמפזרין אותו ומתבטל. וכן על כן תפוג תורה (חבקוק א ד), תבטל ותפסק: וגם זה, ויפג לבו, שנתבטל לבו ופסקה נשימתו, כי פסקה תנועת הלב והיה כמת.

רמב"ן שמות טז (ד) מאכל. והנכון כי ללחום (שם), לאכול לחם, ולחם אלהיך (ויקרא כא ז), כנוי, שהוא סעודה לאלהיך כלחם לאדם, כי מצאנו לא על הלחם לבדו יחיה האדם (דברים ח ג): למען אנסנו הילך בתורתי - אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט. לשון רש"י. ואיננו נכון, אבל הוא כמו שאמר (שם טז) המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך, כי נסיון הוא להם שלא היה בידם מזון, ולא יראו להם עצה במדבר רק המן, שלא ידעו מתחלה, ולא שמעו מאבותם, ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו

רמב"ן שמות כ (טז) כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים - לגדל אתכם בעולם שיצא לכם שם בגוים שהוא בכבודו נגלה עליכם. נסות, לשון הרמה וגדולה, כמו הרימו נס (ישעיה סב י), כנס על הגבעה (שם ל יז), שהוא זקוף, לשון רש"י. ואיננו נכון. אבל יתכן שיאמר, כי לבעבור הרגילכם באמונתו בא האלהים, שכיון שהראה לכם גלוי השכינה נכנסה אמונתו בלבבכם לדבקה בו, ולא תפרד נפשכם ממנה לעולם, ולמען תהיה יראתו על פניכם בראותכם כי הוא לבדו האלהים בשמים ובארץ ותיראון ממנו יראה גדולה. או יאמר, שתהיה על פניכם יראת האש הגדולה הזאת ולא תחטאו

רמב"ן שמות כב (טו) וכי יפתה איש - מדבר על לבה, וכן תרגומו ארי ישדל, שדול בלשון ארמי כפתוי בלשון הקדש. מהר ימהרנה לו לאשה - יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וישאנה. לשון רש"י. ואיננו נכון, אבל ענין הפתוי הטיית רצון בשקר, פן יפתה לבבכם (דברים יא טז), ויפת בסתר לבי (איוב לא כז), אם נפתה לבי על אשה (שם לא ט). ולכן האנשים אשר אין דעתם שלימה להשכיל ויטעה לבם בדברים בתחלת ענינם יקראו פתאים, וכמו שאמר פתי יאמין לכל דבר (משלי יד טו). והמסית את הבתולה לשכב עמה יטה רצונה לחפצו בדברי שקר

רמב"ן שמות כב (כב) אם ענה תענה אותו - הרי זה מקרא קצר, גיזם ולא פירש ענשו, כמו לכן כל הורג קין (בראשית ד טו), ולא פירש העונש. אף כאן, אם ענה תענה אותו, לשון גיזום, סופך ליטול את שלך, למה, כי יצעק אלי אשמענו ואנקמנו. לשון רש"י. ואיננו נכון, וגם העד שהביא לא העיד כן, אבל יתכן שיהיה "כי" במקום הזה כמו "אם", שהוא אחד משמושין שלו, יאמר, אם יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו, והכפל לנחוץ הענין וחזוקו, כדרך המבלי אין קברים (לעיל יד יא), הרק אך במשה (במדבר יב ב): והנכון בעיני כי יאמר אם ענה תענה אותו רק צעוק יצעק אלי בלבד מיד

רמב"ן שמות כג (יא) תשמטנה ונטשתה - תשמטנה מעבודה, ונטשתה מאכילה אחר זמן הביעור. דבר אחר תשמטנה מעבודה גמורה, כגון חרישה וזריעה, ונטשתה מלזבל ומלקשקש. לשון רש"י. ואיננו נכון, כי לא הוזהרנו מן התורה אלא על חרישה וזריעה, אבל המקשקש והמזבל, ואפילו מנכש ועודר וכוסח וכל שאר עבודות קרקע, אינו אסור מן התורה. וכך העלו בתחלת מסכת מועד קטן (ג א) בפרק משקין דחרישה וזריעה אסר רחמנא אבל תולדות לא אסר רחמנא וכלהו מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא. וכן הביעור אינו נלמד מן המקרא הזה: ור"א אמר, תשמטנה, 

רמב"ן שמות לב (כא) מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה - כמה יסורים סבלת שיסרוך עד שלא תביא עליהם חטא זה. לשון רש"י. ואיננו נכון בעיני, כי החטא הזה מן החטאים שיהרג עליהם ולא יעבור. ואולי אמר לו כן להגדיל אשמתו. והנכון בעיני כי הוא כמו מה עשיתי מה עוני ומה חטאתי לפני אביך כי מבקש את נפשי (ש"א כ א). יאמר, מה שנאה היתה לך עם העם הזה כי סבבת להשמידם ולכלותם. ומפני שהיה אהרן להם לאיש מוכיח ולמכפר, והיה ראוי שיחוס וירחם עליהם, אמר לו כן. כלומר, נהגת עמהם כאויב החפץ ברעתם, לא פשעו ולא חטאו לך.

רמב"ן שמות לג (יב) בידוע ששם הדבור, וכן אמר (לעיל לב ל) ועתה אעלה אל ה', ואמר (שם לב לא) וישב משה אל ה', ששב אל המקום אשר עמד שם את פני ה': ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי - שאמרת לי הנה אנכי שולח מלאך (לעיל כג כ), ואין זו הודעה, שאין אני חפץ בו, לשון רש"י. ואיננו נכון בלשון הכתוב, ועוד, כי למה יאמר עתה כן, ובעת שנאמר לו הדבור ההוא שתק ממנו, וכי יבקש עתה להרויח בעבור מעשה העגל. אבל הענין, כי הקב"ה אמר בכאן למשה (בפסוק ב) ושלחתי לפניך מלאך, ומשה אמר לו לא הודעתני מי הוא המלאך שתשלח עמי,

רמב"ן ויקרא א (טז) עם בני מעיה, ונוצה לשון דבר מאוס, וכן כי נצו גם נעו (איכה ד טו). וזהו שתרגם אונקלוס באוכליה. וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן (תורת כהנים פרשה ז ט) שאמר נוטל את הקרקבן עמה. ורבותינו אמרו (זבחים סה ב) קודר את הזפק בסכין כעין ארובה ונוטלו עם הנוצה. לשון רש"י. ואיננו נכון, שאין נוצה בשום מקום אלא נוצה ממש, וכן כי נצו גם נעו, יאמר שהעלו נוצה לעופף ממקומם אל הגולה וגם ינועו שם שלא מצאו מנוח. וכמוהו כי נצא תצא (ירמיה מח ט). והמתרגם הירושלמי אמר בו, ארי יתקוטטו אף יטלטלו, עשאו מן כי ינצו אנשים (דברים כה יא),

רמב"ן ויקרא א (יז) בכנפיו - עם כנפיו, אינו צריך למרוט כנפי נוצתו. כנפיו, נוצה ממש, לשון רש"י. ואיננו נכון, שאם כן לא יזכיר הכתוב מאי זה מקום ישסע אותו, אם מלפניו או מגבו. אבל פירושו ושסע אותו במקום כנפיו, כי הבי"ת בי"ת הכלי, כאמרך בארון, בבית, או בשדה. ואין כנפיו נוצה, אבל הוא ככל הכנפים שבכתוב, כל צפור כל כנף (בראשית ז יד), יפרוש כנפיו לתימן (איוב לט כו), וכן בכנף מעילו (ש"א טו כז): ונוצה הוא השער אשר על גוף העופות, כענין שכתוב (יחזקאל יז ג) הנשר הגדול גדול הכנפים ארך האבר מלא הנוצה. וכן שנינו (טהרות א ג) הכנפים והנוצה

רמב"ן ויקרא ט (יט) והמכסה - חלב המכסה את הקרב. לשון רש"י. ואיננו נכון בעיני, כי למה יזכיר החלב הזה ולא יזכיר החלבים האחרים. אבל על דעתי, "המכסה" שם לכלם, כי כל חלב שיקרב לגבי המזבח הוא מכסה, כי האחד חלב המכסה את הקרב, והשני כל החלב אשר על הקרב, וגם הוא מכסה, והחלב אשר על הכליות יכסה עליהן, וכן אשר על הכסלים, וכמו שאמרו (חולין צג א) חלב שהבשר חופה אותו מותר, שעל הכסלים אמר רחמנא ולא שבתוך הכסלים: והנה הכתוב הזה נמשך למעלה, וימציאו בני אהרן אליו את הדם של שור ואיל הנזכרים, ואת החלבים מן השור,

רמב"ן ויקרא יא (כ) שרץ העוף - הן הדקין הנמוכים ורוחשין על הארץ, כגון זבובין וצרעין ויתושין וחגבים. לשון רש"י. ואיננו נכון אצלי, כי לא יקרא העוף שרץ בעבור קטנו, ולא יהיה שמו עוף סתם בעבור גודל גופו. והעטלף קטן הרגלים, ורבים ממיני הארבה אשר רגליו גדולים ממנו, ולמה לא יקרא שרץ העוף כהם: אבל שרץ העוף פירושו בצדו "ההולך על ארבע", כי כל עוף שילך על שני רגלים צוארו זקוף וראשו למעלה וסומך על כנפיו ומעופף תמיד, ולכן יקרא עוף כנף ועוף סתם. אבל בעלי ארבעה רגלים הולכים נמוכים, וצוארם וראשם למטה כשרצים, ולכך יקראו שרץ

רמב"ן ויקרא יז (יד) דמו בנפשו הוא - דמו לו במקום נפש, כי הנפש תלויה בו, לשון רש"י. ואיננו נכון. אבל אפשר לפרש שיהיה בנפשו בכאן בגופו. יאמר כי נפש כל בשר דמו בגופו הוא, וכן ברזל באה נפשו (תהלים קה יח), שבעים נפש (שמות א ה), על נפש מת לא יבא (במדבר ו ו), הגוף, כי גוף בעל נפש יקרא נפש: ועל דעתי, הזכיר הכתוב בדם שלשה דברים והם טעם אחד. אמר תחילה (פסוק יא) כי נפש הבשר בדם היא. אחר כך הפך ואמר כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא, לומר כי הדם הוא הנפש והנפש היא בדם ששניהם מעורבין יחד,

רמב"ן ויקרא כג (ז) כל מלאכת עבודה - אפילו המלאכות החשובות לכם עבודה וצורך, שיש חסרון כיס בבטלה שלהן כגון דבר האבד, כך הבנתי מת"כ (פרשה יב ח) דקתני יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה וכו', לשון רש"י. ואיננו נכון כלל, כי מה טעם שיאמר הכתוב לא תעשה מלאכת דבר האבד, ויבאו שאר המלאכות מק"ו, וא"כ ראוי שיאמר אף בשבת כן. ועוד שא"כ הרי חולו של מועד רמוז בתורה שמותר בדבר האבד, והם אמרו (חגיגה יח א) לא מסרה הכתוב אלא לחכמים, שאין בתורה רמז איזו מלאכה מותרת ואיזו מלאכה אסורה. 

רמב"ן ויקרא כד (ב) צו את בני ישראל - זו פרשת מצות הנרות, ופרשת ואתה תצוה (שמות כז כ) לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה, וכך משמעה, ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך, לשון רש"י. ואיננו נכון בעיני, שאין הפרשה ההיא סמוכה לפרשת המנורה, וכבר נאמר (שם מ כה) ויעל הנרות לפני ה' כאשר צוה ה' את משה, והנה המצוה והמעשה נזכרים ונעשים כבר. אבל צורך הפרשה הזאת לשני דברים, ששם צוה ויקחו אליך שמן זית זך מאת בני ישראל, כלומר מאת כל איש אשר נמצא אתו שמן זית זך למאור עם שאר תרומת המשכן,

רמב"ן דברים יא (כט) ונתתה את הברכה על הר גרזים - כתרגומו ית מברכיא, את המברכים. על הר גרזים - כלפי הר גריזים, לשון רש"י. ואיננו נכון כפי פשוטו, כי עדין לא צוה במברכים. אלא פירושו, כי אני נותן לפניכם דרך ברכה ודרך קללה, וטעם "לפניכם", שתבררו לכם מהן מה שתרצו, ואודיע שתהיה לכם הברכה כאשר תעשו המצות והקללה אם לא תקיימו אותן, וזה כאשר אמר עוד (להלן ל טו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו'. ואחר כן אמר בכאן, שיתנו הברכה הזאת אשר הוא אומר להם על הר גריזים והקללה על הר עיבל, 

רמב"ן דברים לד (י) אשר ידעו ה' פנים אל פנים - שהיה לבו גס בו ומדבר אליו בכל שעה ושעה שירצה, כענין שנאמר ועתה אעלה אל ה' (שמות לב ל), עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם (במדבר ט ח), לשון רש"י. ואיננו נכון, כי היה אומר אשר ידע את השם פנים אל פנים. אבל הוא מלשון ואדעך בשם (שמות לג יז), ואתה אמרת ידעתיך בשם (שם פסוק יב), יאמר שלא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר גדלו השם להיות אליו פנים אל פנים בדבור.