הלל גולגולת צפה
משנה מסכת אבות פרק ב [ו] אף הוא(הלל הזקן) ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון:
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק ב משנה ו [ו] אמר: על שהצפת הציפו אותך, ואשר הציפך יוצף, רצונו לומר שאתה נהרגת מפני שהרגת זולתך, ואשר הרגך יהרג. והכוונה בזה המאמר שמעשי הרעות ישובו בראש עושיהם, כמו שאמר: +משלי ה כב+ "עוונתיו ילכדונו" וכו', ואמר: +תהלים ז טז+ "בור כרה" וכו'. ומאמר החכמים: "במידה שאדם מודד בה מודדין לו". וזה נראה לעין בכל זמן ובכל מקום, שכל מי שיעשה הרעות ויחדש מיני העוול והפחיתויות - הוא עצמו ישיגהו נזק מאותן הרעות גופן אשר חידש, לפי שהוא ילמד פעולה שתיעשה לו ולזולתו. וכן כל מלמד מעלה, ומי שיתחיל בפועל טוב מן הטובות - תגיע לו תועלת זה הפועל, לפי שהוא ילמד דבר שייעשה לו ולזולתו. ולשון הכתוב בזה חכם מאד, אמר: +איוב לד יא+ "כי פועל אדם יש(ו)לם לו". מדוע מפרש הרמב"ם "במידה שאדם מודד בה מודדין לו" או "כי פועל אדם יש(ו)לם לו"? האם הרמב"ם אינו מבין שיכול להיות שקרה כאן מקרה שרצחו איש ישר-דרך או צדיק?
לפי איזה עיקרון מחליט הלל הזקן שאיש זה אשם, או לא? אולי זה ראש של יהודי, שרצחו אותו גויים, השונאים את היהודים? מדוע עיקרון זה פועל רק כאשר אותו אדם אינו מ"חברנו"? מדוע כאשר הוא מ"החברה" עיקרון זה מתבטל? כגון עקיבא ועשרת הרוגי מלכות, וכל ה"צדיקים" מטעם עצמם, או מטעם חבריהם השוטים, שנרצחו לאורך כל הדורות? מדוע עיקרון זה של הלל הזקן אינו תופס בכל זמן, ועל כל אדם, גם אם הוא יהודי, דתי, חרדי?
מסכתות קטנות מסכת דרך ארץ פרק ז הלכה (ו) כל זמן שאדם חוטא, מורא הבריות עליו, וכל זמן שאין אדם חוטא, מוראו על הבריות. איך מסתדרת מסכת זו, עם אלפיים שנות גלות ושעבוד, של כל חכמי היהדות לדורותיהם בידי גויים?
משלם לאדם כפועלו? "יְהוָֹה מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו" "עֵת נְקָמָה הִיא לַיהֹוָה גְּמוּל הוּא מְשַׁלֵּם" בן סירא: (א) אַל תַּעַשׂ רָעָה וְאַל יַשִּׂיגְךָ רָעָה, הַרְחֵק מֵעָוֹן וְיֵט מִמְּךָ:--- אם אתה לא תעשה הרעה, לא תאנה אליך רעה, הרחק מרשע, וירחק הוא ממך:
פרק זה בא להוכיח ששטות היא לחשוב שיש "צדיק ורע לו, ורשע וטוב לו", משלם אלוהים לאדם לפי מעשיו, והפס' הבאים יוכיחו זאת, תהלים סב (יב) אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹהִים:(יג) וּלְךָ אֲדֹנָי חָסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ:
בראשית ט (ה) וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם:(ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם:
במדבר לה (לג) וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ:
ויקרא כד (יז) וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת:(יח) וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:(יט) וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ:(כ) שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ:
במדבר יד (כו) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(כז) עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי:(כח) אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם יְהֹוָה אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם:
דברים ז פרשת ואתחנן (ט) וְיָדַעְתָּ כִּי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו לְאֶלֶף דּוֹר:(י) וּמְשַׁלֵּם לְשׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ:
משלי כו (כז) כֹּרֶה שַּׁחַת בָּהּ יִפֹּל וְגֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב:
משלי כד (י) הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה:(יא) הַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת וּמָטִים לַהֶרֶג אִם תַּחְשׂוֹךְ:(יב) כִּי תֹאמַר הֵן לֹא יָדַעְנוּ זֶה הֲלֹא תֹכֵן לִבּוֹת הוּא יָבִין וְנֹצֵר נַפְשְׁךָ הוּא יֵדָע וְהֵשִׁיב לְאָדָם כְּפָעֳלוֹ:
|