סוכות

שולחן ערוך אורח חיים סימן קצד סעיף ג ג'(3) שאכלו כאחד (י) ואין אחד מהם יודע כל בהמ"ז(ברכת המזון), אלא ג אחד יודע (יא) ברכה ראשונה ואחד השנייה ואחד השלישית, חייבים בזימון (יב) וכל אחד יברך הברכה שיודע, ואע"פ שאין בהם מי שיודע ברכה רביעית (יג) אין בכך כלום; * אבל לחצאין אין לברך, אם האחד אינו יודע כי אם חצי הברכה, שאין ברכה אחת מתחלקת [ב] לשתים. האם לעשות חלק ממצווה מותר? מה עם כל הקרבנות שבכל יום ויום אמורים להקריב בחג סוכות? 

ויקרא כג (לג) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:(לד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיהוָֹה:(לה) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:(לו) שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהוָֹה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָֹה עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:(לז) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיהֹוָה עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ:(לח) מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְהוָֹה וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיהוָֹה:(לט) אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְהוָֹה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן: איך שבעת ימים כשיש יום שמיני? (מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:(מא) וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהֹוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ: מדוע נאמר חג שבעה ימים? ובפסח נאמר רק על היום הראשון?

(מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת:(מג) לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם:

רש"י ויקרא כג (מ) פרי עץ הדר - (סוכה לד) עץ שטעם עצו ופריו שוה: הדר - הדר באילנו משנה לשנה וזהו אתרוג: כפת תמרים - חסר וי"ו למד שאינה אלא אחת: וענף עץ עבת - שענפיו קלועים כעבותות וכחבלים וזהו הדס העשוי כמין קליעה: אם "כַּפֹּת" ללא ה"ו" = אחת, מדוע אם כך: מנוקד כ"כַּפֹּת" ברבים? ובהנחה שרש"י צודק ומפני שנאמר "כַּפֹּת" ללא "ו" הכוונה ליחיד ולא לרבים? מדוע פירוש זה אינו חל על "וַעֲנַף עֵץ עָבֹת" = ההדס? שהרי אם ב"כַּפֹּת תְּמָרִים" למד אחת, מדוע ב"וַעֲנַף עֵץ עָבֹת" לא למד אחד? הרי כתוב "עֲנַף" ביחיד וגם מנוקד כיחיד? וגם "עָבֹת" כתוב ללא "ו"? אם כך: מדוע צריך שלושה הדסים? ובמיוחד שעל "וְעַרְבֵי נָחַל" כתוב ברבים, שזה מדגיש שב"וַעֲנַף עֵץ עָבֹת" הכוונה באמת ליחיד? ואם יש כזה דיוק באיות המילים בתורה, אולי גם על "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ" הכוונה רק לישיבה? ואסור לשכב בסוכה? או לעמוד? ומדוע רש"י אינו עקבי בפרושו? שהרי בפסוק הבא הוא מפרש שתיים כאשר גם כאן חסרה ה"ו" במילה "וְהַתּוֹרֹת"? ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶֽׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: האם וכאן אין חוסר ה"ו" מצביע על אחת?

רש"י ויקרא כג (מג) כי בסכות הושבתי. (סוכה יא) ענני כבוד: סוכות = ענני כבוד? אז מדוע היום סוכה מעצים ועלים? ולא מענני כבוד? ומדוע לא עושים סוכה אחת לכל עם ישראל שהרי לא לכל אחד היו ענני כבוד לבד?

ילקוט שמעוני תורה פרשת אמור רמז תרנד חובתו בסוכתו של חברו דכתיב חג הסוכות תעשה לך משלך, וחכמים אומרים אע"פ שאין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חברו אבל יוצא ידי חובתו בסוכתו של חברו דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת, ורבנן האי לך מאי עבדי ליה מיבעי להו להוציא את הגזולה אבל בשאולה כתיב כל האזרח בישראל, ור"א

ילקוט שמעוני תורה פרשת ראה רמז תתקו יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו דכתיב חג הסכות תעשה לך לך משלך, וחכמים אומרים אע"פ שאין אדם יוצא בלולבו של חבירו אבל יוצא בסוכתו של חבירו דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, מלמד שכל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת, ורבנן האי לך מאי עבדי ליה, ההוא מיבעי ליה להוציא את הגזולה, אבל שאולה כתיב כל האזרח בישראל ור'

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כז עמוד ב אין יוצאין מסוכה לסוכה, ואין עושין סוכה בחולו של מועד. וחכמים אומרים: יוצאין מסוכה לסוכה ועושין סוכה בחולו של מועד. ושוין, שאם נפלה - שחוזר ובונה בחולו של מועד. מאי טעמא דרבי אליעזר? אמר קרא +דברים טז+ חג הסכת תעשה לך שבעת ימים - עשה סוכה הראויה לשבעה. - ורבנן: הכי קאמר רחמנא: עשה סוכה בחג, ושוין שאם נפלה שחוזר ובונה אותה בחולו של מועד. - פשיטא! - מהו דתימא: האי - אחריתי היא, ואינה לשבעה, קמשמע לן. תניא, רבי אליעזר אומר: כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, דכתיב +ויקרא כג+ ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים - משלכם, כך אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, דכתיב חג הסוכת תעשה לך שבעת ימים - משלך. וחכמים אומרים: אף על פי שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו, אבל יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, דכתיב +ויקרא כג+ כל האזרח בישראל ישבו בסכת - מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת. - ורבנן, האי לך מאי דרשי ביה? - מיבעי ליה למעוטי גזולה, אבל שאולה - כתיב כל האזרח. - ורבי אליעזר, האי כל האזרח מאי עביד ליה? - מיבעי ליה לגר שנתגייר בינתים, וקטן שנתגדל בינתים. - ורבנן: כיון שאמרו עושין סוכה בחולו של מועד - לא אצטריך קרא. כן יוצא? או לא יוצא? סוכה אחת? או הרבה סוכות? והלוא כתוב "בַּסֻּכֹּת" חסר "ו"? ולפי רש"י ויקרא כג פרשת אמר (מ) כפת תמרים - חסר וי"ו, למד שאינה אלא אחת: וכתוב "תֵּשְׁבוּ" ברבים, אם כך: אולי באמת צריכים כולם לעשות סוכה אחת לכולם? ויקרא פרק כג (מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: האם בסכה אחת תשבו כולכם? הרי נאמר כל האזרח ישבו בסכה? והרי "בַּסֻּכֹּת" חסר "ו"? אם כך: הכוונה כולם ישבו בסוכה אחת? הרי לפי רש"י ויקרא כג (מג) כי בסכות הושבתי. (סוכה יא) ענני כבוד: הרי לא לכל אחד הייתה סוכה פרטית מענני הכבוד, אלא הייתה סוכה אחת מענני הכבוד לכולם, אם כך: אולי צריך לעשות סוכה אחת ענקית לכל עם ישראל? הרי כתוב בויקרא כג (מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: ו"בַּסֻּכֹּת" ללא "ו"? ו"כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" שזה כל עם-ישראל בסוכה אחת?

שאלת השאלות, הרי את הניקוד ניקדו "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" במאה השישית או השביעית או השמינית "ספר תורה שניתן למשה בסיני לא שמענו בו ניקוד ולא ניתן ניקוד בסיני"(מחזור ויטרי קכ) הניקוד הבבלי (האשורי העליון)- שיטת ניקוד שהומצאה ע"י חכמי בבל (במאה 6-7 בערך) סימנים הנתונים מעל האותיות. הניקוד הטבריני (התחתון)- הומצא ע"י חכמי טבריה (במאה 7-8 בערך) הוא המקובל בספרנו עד היום סימנים מתחת לאותיות.  (ציטוטים אלו מהמילון החדש)

אם כך: מדוע ניקדו אותם "חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" את המילה "כַּפֹּת", הרי היה אפשר לנקד מילה זו, כאשר פתח או קמץ תחת ל"פ" ורש"י לא היה צריך להמציא שהכוונה לאחד? הרי לא הייתה הבעיה אם היה מנוקד "כַּפָּת תְּמָרִים" האם חכמי בבל וחכמי טבריה שהיו לפני רש"י בכמה מאות שנים לא למדו? תלמוד בבלי מסכת תמיד דף לב עמוד א אמרו ליה: איזהו חכם - הרואה את הנולד. מה על "סוף המעשה במחשבה תחלה"? שו"ת ישמח לבב הקדמה ואמרו עוד איזהו חכם הרואה את הנולד. השכילו בנאומים קצרים הללו "הרואה את הנולד" להודיע חכמת החכם אשר עיניו בראשו שאיננו רק יודע את הנולד בידיעה בלבד, אבל גם רואה אותו נוכח מבט עיניו הגשמיים אשר לא יכזיבו דמיונם, כמאמר החכם ערום שאול נגדו, ובזה הוא בורח מן הרע ומתקרב אל הטוב. אמנם הכסיל אשר בחשך הולך ימעט בעיניו זמנו הקצר מדי העבודה למלאכת הקדש, ותפול עליו תרדמת העצלות לאמר הלא צבא לאנוש עלי ארץ, ומסכת שכלו צרה כהתכנס. ואיכה יעבדו האנשים החלשים עבודה גדולה כזו, ואיך יספיק זמנם ללמוד התורה הארוכה מארץ מדה בימים אחדים, קצוצים ומדודים. האם ה"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" ה"ראשונים" לא הבינו שיצטרכו לפרשן ש"כַּפֹּת" זה יחיד ולא רבים?  מסכת אבות פרק א משנה (יא) אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל:   

במדבר כט

(יב) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְחַגֹּתֶם חַג לַיהוָֹה שִׁבְעַת יָמִים:

(יג) וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁלשָׁה עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם יִהְיוּ:

(יד) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד לִשְׁלשָׁה עָשָׂר פָּרִים שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד לִשְׁנֵי הָאֵילִם:

(טו) וְעִשָּׂרֹון עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְאַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים:(טז) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ:

(יז) וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנֵים עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:

(יח) וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:(יט) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם:

(כ) וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פָּרִים עַשְׁתֵּי עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:

(כא) וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:(כב) וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ:

(כג) וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי פָּרִים עֲשָׂרָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:

(כד) מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:(כה) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ:

(כו) וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי פָּרִים תִּשְׁעָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:

(כז) וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:(כח) וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ:

(כט) וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי פָּרִים שְׁמֹנָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:

(ל) וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:(לא) וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וּנְסָכֶיהָ:

(לב) וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי פָּרִים שִׁבְעָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:

(לג) וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כְּמִשְׁפָּטָם:(לד) וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ:

(לה) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

(לו) וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם:

(לז) מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּר לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:(לח) וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ:

(לט) אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיהוָֹה בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם:

דברים טז

(יג) חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: רש"י באספך - בזמן האסיף שאתה מכניס לבית פירות הקיץ. ד"א באספך מגרנך ומיקבך למד שמסככין את הסוכה בפסולת גורן ויקב: מדוע רש"י צריך דבר אחר? הפירוש הראשון לא מספיק טוב? מה זה פסולת של הגורן והיקב?

(יד) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:(טו) שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָֹה כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ: רש"י והיית אך שמח - לפי פשוטו אין זה לשון צווי אלא לשון הבטחה ולפי תלמודו למדו מכאן לרבות ליל יום טוב האחרון לשמחה: האם זה לא ציווי להיות שמח? אם כך: מה הפרוש בפס' הבאים? דברים טז (יא) וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:(יב) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה:(יג) חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ:(יד) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: (טו) שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָֹה כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ: מדוע צריך משה להדגיש שרק "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָֹה"? האם סוכות עושים בכל מקום? או שלא?

(טז) שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְהוָֹה רֵיקָם: רש"י ולא יראה את פני ה' ריקם - אלא הבא עולות ראייה ושלמי חגיגה: האם עכשיו בזמננו שאיננו מביאים "עולות ראייה ושלמי חגיגה" אינו נחשב לחצי מצווה? ומדוע נאמר "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהוָֹה"? הרי חובה כל יום לראות פני אלוהים בבית כנסת? או שאולי אין שם בבית כנסת אלוהים ואם כך: אין זה חשוב? וסתם אתה מגיע? ובהנחה שכבר מגיעים לבית הכנסת, מה על המצווה "וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְהוָֹה רֵיקָם"?

(יז) אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: רש"י איש כמתנת ידו - מי שיש לו אוכלין הרבה ונכסים מרובים יביא עולות מרובות ושלמים מרובים:

ישעיה ד (ו) וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּממטר:  איזה סכה זו?

רש"י וסוכה תהיה לצל וגו' מחורב - להגין מלהט יום הבא שנאמר ברשעים ולהט אותם היום הבא (מלאכי ג) שהקב"ה מוציא חמה מנרתקה ומקדרה עליהם. ולמחסה - לשון כיסוי. ולמסתור - להסתר בה. מזרם - אש המקלחת מנהר דינור על הרשעים בגיהנם שנאמר על ראש רשעים יחול (ירמיה כג) במס' חגיגה. וממטר - מטר היורד על הרשעי'ם כענין שנאמר ימטר על רשעים פחים (תהלים יא):

מצודות דוד וסוכה תהיה - הענן הזה יהיה לסוכך עליה להיות לצל ביום להציל מחורב ושרב השמש. מזרם - משטיפת המים והוא דרך משל לומר שיגין עליהם לבל תשיגם יד האויב:

מצודות ציון מחורב - ענין יובש כמו ונתתי יאורים חרבה (יחזקאל ל) ור"ל משרב וחום המביא היובש. מזרם - ענין שטיפת ומרוצת המים: 

יחזקאל כ (כח) וָאֲבִיאֵם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָהּ לָהֶם וַיִּרְאוּ כָל גִּבְעָה רָמָה וְכָל עֵץ עָבוֹת וַיִּזְבְּחוּ שָׁם אֶת זִבְחֵיהֶם וַיִּתְּנוּ שָׁם כַּעַס קָרְבָּנָם וַיָּשִׂימוּ שָׁם רֵיחַ נִיחוֹחֵיהֶם וַיַּסִּיכוּ שָׁם אֶת נִסְכֵּיהֶם: בהנחה שנכון פירוש "חכמים" והכוונה ב"עֵץ עָבוֹת" לעץ הדס? שולחן ערוך אורח חיים סימן תרמו סעיף ג [ו*] ענף עץ עבות האמור בתורה, הוא ההדס האם טוען יחזקאל שעם ישראל זבחו ליד כל עץ הדס?

זכריה יד (טז) וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ יְהֹוָה צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת:(יז) וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ יְהֹוָה צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם:(יח) וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף יְהֹוָה אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת:(יט) זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם וְחַטַּאת כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת: מדוע צריכים לעלות בחג הסוכות? שיעשו היכן שהם סוכות?

נחמיה ז (עב) וַיֵּשְׁבוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַמְשֹׁרְרִים וּמִן הָעָם וְהַנְּתִינִים וְכָל יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם:

נחמיה ח (ח) וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא:(ט) וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה:(י) וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהֹוָה הִיא מָעֻזְּכֶם:(יא) וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ:(יב) וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם:(יג) וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה:(יד) וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:(טו) וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב: מה עם פרי הדר= אתרוג? מדוע אינו מופיע? ומה אלה? "עֲלֵי זַיִת"? "וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן"? כל העלים האלה בשביל הסוכה? או לארבעת המינים? ולמה הוא קורא כך לכפות תמרים עלי התמרים?  ואיך זה ש"חכמים" קבעו שההדס הוא עלי עץ עבות? שולחן ערוך אורח חיים סימן תרמו  סעיף ג [ו*] ענף עץ עבות האמור בתורה, הוא ההדס וכאן מביאים גם עלי הדס וגם עלי עץ עבות? האם לא ידעו בזמן עזרה ונחמיה מהו עץ עבות ומהו ההדס? הרי מדוע נחמיה חוזר ואומר "וַעֲלֵי הֲדַס... וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת"? הרי אם ההדס הוא עץ עבות מדוע לחזור עליו פעמים? (טז) וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם:(יז) וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד: (יח) וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים יוֹם בְּיוֹם מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וַיַּעֲשׂוּ חָג שִׁבְעַת יָמִים וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשפט:

רמב"ם הלכות סוכה פרק ד הלכה (טו) דופני סוכה, כשרין מן הכול - שאין אנו צריכין אלא מחיצה מכל מקום, ואפילו מבעלי חיים. ועושה אדם את חברו דופן ביום טוב, כדי שיאכל וישתה ויישן בסוכה כשרה שחברו דופן לה, והוא שיעשה אותו, שלא לדעת זה שנעשה דופן; אבל אם עשהו לדעת, אסור ביום טוב, ומותר בשאר ימי החג. וכן עושה בכלים, דופן רביעית ביום טוב; אבל דופן שלישית, לא יעשה אותה בכלים ביום טוב, לפי שהוא מכשיר הסוכה, ואין עושין אוהל עראי ביום טוב:

רמב"ם הלכות סוכה פרק ה הלכה (כו) סוכה שאולה, כשרה; וכן הגזולה, כשרה. כיצד, אם תקף על חברו והוציאו מסוכתו וגזלה וישב בה, יצא - שאין הקרקע נגזלת; ואם גזל עצים ועשה מהן סוכה, יצא - תקנת חכמים היא שאין לבעל העצים, אלא דמי עצים בלבד. ואפילו גזל נסרים והניחן, ולא חיברן ולא שינה בהן כלום - יצא. העושה סוכה ברשות הרבים, הרי זו כשרה:  אדם שגזל הסוכה כשרה? מה עם טובל ושרץ בידו? מלאכי א (ו) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ:(ז) מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן יְהֹוָה נִבְזֶה הוּא:(ח) וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת:(ט) וְעַתָּה חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל וִיחָנֵּנוּ מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת הֲיִשָּׂא מִכֶּם פָּנִים אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת:(י) מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם:(יא) כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת:(יב) וְאַתֶּם מְחַלְּלִים אוֹתוֹ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן אֲדֹנָי מְגֹאָל הוּא וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ:(יג) וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה וַהֲבֵאתֶם אֶת הַמִּנְחָה הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם אָמַר יְהֹוָה:(יד) וְאָרוּר נוֹכֵל וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת לַאדֹנָי כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת וּשְׁמִי נוֹרָא בַגּוֹיִם:

רמב"ם הלכות סוכה פרק ו הלכה (א) נשים ועבדים וקטנים, פטורין מן הסוכה. טומטום ואנדרוגינוס, חייבים מספק; וכן מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין, חייב. קטן שאינו צריך לאימו, שהוא כבן חמש כבן שש, חייב בסוכה מדברי סופרים, כדי לחנכו במצוות: הלכה (ב) חולים ומשמשיהם, פטורין מן הסוכה; ולא חולה שיש בו סכנה, אלא אפילו חש בראשו ואפילו חש בעיניו. מצטער, פטור מן הסוכה - הוא, לא משמשיו; ואיזה הוא מצטער, זה שאינו יכול לישן בסוכה מפני הרוח, או מפני הזבובין והפרעושין וכיוצא בהן, או מפני הריח: הלכה (ג) האביל, חייב בסוכה. וחתן, וכל השושבינין, וכל בני חופה - פטורין מן הסוכה, כל שבעת ימי המשתה: הלכה (ד) שלוחי מצוה, פטורין מן הסוכה, בין ביום בין בלילה. הולכי דרכים ביום, פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה; הולכי דרכים בלילה, פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום. שומרי העיר ביום, פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה; שומרי העיר בלילה, פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום. שומרי גינות ופרדסין, פטורין בין ביום בין בלילה - שאם יעשה השומר סוכה, יידע הגנב שיש לשומר מקום קבוע ויבוא ויגנוב ממקום אחר: הלכה (יג) בזמן הזה שאנו עושין שני ימים, יושבין בסוכה שמונה ימים. וביום השמיני שהוא יום טוב ראשון של שמיני עצרת, יושבין בה ואין מברכין לישב בסוכה. וכן טומטום ואנדרוגינוס, לעולם אין מברכין לישב בסוכה, מפני שהן חייבים מספק, ואין מברכין מספק: אז כמה ימים? לפי הרמב"ם? או לפי התורה? ויקרא כג (לד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיהוָֹה: דברים טז (יג) חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ:(יד) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:(טו) שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָֹה כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ:(טז) שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְהוָֹה רֵיקָם:(יז) אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:

רמב"ם הלכות לולב פרק ז הלכה (יד)  משחרב בית המקדש, התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום, כל שבעת ימי החג - זכר למקדש; וכל יום ויום מברך עליו אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב, מפני שהיא מצוה מדברי סופרים. ותקנה זו, עם כל התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית המקדש; כשייבנה בית המקדש, יחזרו הדברים ליושנן:

רמב"ם הלכות לולב פרק ח הלכה (ט) כל אלו שאמרנו שהן פסולין מפני מומין שביארנו או מפני גזל וגניבה, ביום טוב ראשון בלבד; אבל ביום טוב שני עם שאר הימים, הכול כשר. והפסלנות שהיא משום עבודה זרה או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה, בין ביום טוב ראשון בין בשאר הימים, פסול:  ביום השני גזל והגניבה כבר מותרים?

משנה מסכת סוכה פרק ב משנה (ו) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַרְבַּע עֶשְֹרֵה סְעוּדוֹת חַיָּב אָדָם לֶאֱכוֹל בַּסֻּכָּה, אַחַת בַּיּוֹם וְאַחַת בַּלַּיְלָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין לַדָּבָר קִצְבָה, חוּץ מִלֵּילֵי יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל חַג בִּלְבָד. וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מִי שֶׁלֹּא אָכַל לֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן, יַשְׁלִים בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין לַדָּבָר תַּשְׁלוּמִין, עַל זֶה נֶאֱמַר (קהלת א), מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת:

1 מדוע  יש כאן חילוקי דעות? מה עם "מסורת" "תושב"ע"?

2 אם אין קצבה? אז מה זה "חוץ מלילי יום טוב ראשון" הרי זו קצבה? 

משנה (ז) מִי שֶׁהָיָה רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בַסֻּכָּה, וְשֻׁלְחָנוֹ בְתוֹךְ הַבַּיִת, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, (לֹא כָךְ הָיָה) מַעֲשֶֹה, שֶׁהָלְכוּ זִקְנֵי בֵית שַׁמַּאי וְזִקְנֵי בֵית הִלֵּל לְבַקֵּר אֶת (רַבִּי) יוֹחָנָן בֶּן הַחוֹרָנִי, וּמְצָאוּהוּ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בַסֻּכָּה, וְשֻׁלְחָנוֹ בְתוֹךְ הַבַּיִת, (וְלֹא אָמְרוּ לוֹ דָבָר). אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי, מִשָּׁם רְאָיָה, אַף הֵם אָמְרוּ לוֹ, אִם כֵּן הָיִיתָ נוֹהֵג, לֹא קִיַּמְתָּ מִצְוַת סֻכָּה מִיָּמֶיךָ:  הרי שמאי והלל קיבלו משמעיה ואבטליון איך זה שנחלקו מ"המסורת" שקיבלו? ואיך מסתדרת המחלוקת עם הגמרא הבאה? תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. משה מסר בסיני מחלוקת?

דברים טז (א) שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה:(ב) וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:(ג) לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:(ד) וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר:(ה) לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:(ו) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם:(ז) וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ:(ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה:(ט) שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת:(י) וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ:(יא) וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:(יב) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה:(יג) חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ:(יד) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:(טו) שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָֹה כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ:(טז) שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְהוָֹה רֵיקָם:(יז) אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: הרי בפס' טו חג סוכות חייב להיות בירושלים,

דברים יד (כב) עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה:(כג) וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים:(כד) וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ:(כה) וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:(כו) וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ:(כז) וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ:(כח) מִקְצֵה שָׁלשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ:(כט) וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה:

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף לז עמוד א לא מצא ארבעת מינין - יהא יושב ובטל, והתורה אמרה, בסכות תשבו שבעת ימים - סוכה של כל דבר. וכן בעזרא אומר +נחמיה ח+ צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת (ועשו) +מסורת הש"ס: [לעשות]+ סכות ככתוב. ורבי יהודה סבר: הני - לדפנות, עלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות - לסכך. ותנן: מסככין בנסרין, דברי רבי יהודה. אלמא: סיב ועיקרא דדיקלא מינא דלולבא הוא, שמע מינה. ומי אמר רבי יהודה ארבעת מינין - אין, מידי אחרינא - לא, והתניא: סיככה בנסרים של ארז שיש בהן ארבעה טפחים - דברי הכל פסולה, אין בהן ארבעה טפחים - רבי מאיר פוסל, ורבי יהודה מכשיר. ומודה רבי מאיר שאם יש בין נסר לנסר כמלא נסר - שמניח פסל ביניהן וכשירה! - מאי ארז - הדס; כדרבה בר רב הונא, דאמר רבה בר רב הונא, אמרי בי רב: עשרה מיני ארזים הן, שנאמר +ישעיהו מא+ אתן במדבר ארז שטה והדס וגו'.

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרמו  סעיף ג [ו*] ענף עץ עבות האמור בתורה, הוא ההדס שעליו חופין את עצו; כגון שלשה עלין או יותר, (י) בגבעול אחד; <ז> אבל אם היו שני העלים בשוה, זה כנגד זה, והעלה השלישי (יא) למעלה מהם, אין זה עבות אבל (יב) נקרא: הדס [ח] שוטה. הגה: ופסול (יג) אפי' בשעת הדחק; ואיכא מאן דאמר בגמרא (יד) דכשר; וע"כ נוהגין באלו המדינות לכתחלה לצאת באלו ההדסים המובאים ואין ג' עלין בגבעול אחד; ויש מי שכתב דהדסים שלנו אין נקראים הדס שוטה, הואיל * והם שנים על גב שנים ואינן כהדס שוטה המוזכר בגמרא; (טו) ולכן נהגו להקל כמו שכתב מהר"י קלון ומהר"י איסרלן ז"ל בתשובותיהם. איך זה ש"חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם" קבעו שההדס הוא עלי עץ עבות? שולחן ערוך אורח חיים סימן תרמו  סעיף ג [ו*] ענף עץ עבות האמור בתורה, הוא ההדס וכאן מביאים גם עלי הדס וגם עלי עץ עבות? האם לא ידעו בזמן עזרה ונחמיה מהו עץ עבות ומהו ההדס? הרי מה זה בנחמיה שחוזר ואומר "וַעֲלֵי הֲדַס... וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת" בפס' הבא? הרי אם ההדס הוא עץ עבות, מדוע לחזור עליו פעמים? נחמיה ח (טו) וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב: מה עם פרי הדר = אתרוג? מדוע אינו מופיע?  מה אלה "עֲלֵי זַיִת" "וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן"?

שולחן ערוך אורח חיים סימן תרלט סעיף א (א) [א*] כיצד מצות ישיבה בסוכה, שיהיה אוכל ושותה (ב) (<א> וישן ומטייל) (טור) ודר בסוכה כל שבעת הימים, בין ביום בין בלילה, כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה. וכל שבעת ימים עושה אדם את ביתו עראי ואת סוכתו קבע. כיצד, כלים הנאים ומצעות הנאות, בסוכה; וכלי שתיה, (ג) כגון אשישות וכוסות, בסוכה; (ד) א אבל כלי אכילה (ה) ([ג] לאחר האכילה) (טור), כגון קדירות וקערות, (ו) חוץ לסוכה; (ז) <ב> המנורה, בסוכה; (ח) ואם היתה <ג> סוכה קטנה, ב מניחה חוץ לסוכה. הגה: * ואל יעשה (ט) <ד> שום ג תשמיש בזוי בסוכה, כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו (ב"י בשם א"ח).

סעיף ב אוכלים ושותים וישנים בסוכה (י) כל שבעה, בין ביום בין בלילה, ואין ישנים חוץ לסוכה * <ה> אפי'לו ד שינת (יא) עראי; * אבל מותר לאכול (יב) אכילת עראי חוץ לסוכה. וכמה אכילת עראי, * כביצה מפת; <ו> ומותר לשתות (יג) מים * ה <ז> ויין [ה] <ח> ולאכול פירות ו (ואפי' קבע עלייהו) (ד"ע) חוץ לסוכה; [ה*] ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה (יד) אפי'לו מים, הרי זה משובח; ותבשיל העשוי מחמשת מינים, * (טו) אם קובע עליו חשיב קבע (טז) וצריך סוכה. הגה: ומה שנוהגין להקל עכשיו בשינה, שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצות, י"א (יז) ז משום צנה, דיש צער לישן במקומות הקרים (מרדכי פ' הישן); <ט> ולי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו, ח איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה, ובמקום שלא יוכל לישן עם אשתו, שאין לו סוכה מיוחדת, (יח) פטור; וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה, אם אפשר להיות לו סוכה מיוחדת.

סעיף ג אכילה בסוכה * (יט) <י> בליל יו"ט הראשון, חובה; <יא> אפי'לו אכל (כ) כזית (כא) [ח] פת (כב) ט יצא י"ח; מכאן ואילך רשות; רצה לאכול סעודה, סועד בסוכה; רצה אינו אוכל (כג) כל ז' אלא י פירות וקליות חוץ לסוכה אוכל (כד) כדין אכילת מצה בפסח. הגה: * יא <יב> ולא יאכל בלילה הראשונה עד שיהא (כה) ודאי לילה (ב"י בשם א"ח), ויאכל (כו) קודם חצות לילה (מהרי"ו ומהרי"ל); ולא יאכל ביום (כז) יב מחצות ואילך, כדי שיאכל בסוכה לתאבון (מהרי"ל), דומיא דאכילת מצה.

אם כך: אוכלים שותים וישנים בסוכה שבעה ימים? או שרק יום ראשון חובה?

ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מג אבל אכילת מצה אילו היה יום אחד לא היינו מרגישים בו ולא היה מתבאר ענינו, כי הרבה פעמים יאכל האדם מין אחד מן המאכלים שני ימים או שלשה, ואמנם יתבאר ענינו ויתפרסם בהתמיד אכילתו היקף שלם. כן ראש השנה יום אחד, מפני שהוא יום תשובה והערת בני אדם משכחתם, ומפני זה יתקע בו בשופר כמו שבארנו במשנה תורה, וכאלו הוא הצעה ופתיחה ליום הצום, כמו שהוא מפורסם בקבלת האומה מענין עשרת ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים. ואמנם סכות אשר הכונה בו הששון והשמחה הוא שבעת ימים מפני שיתפרסם הענין, והיותו בזה הפרק הנה בארה התורה סבתו, באספך מן השדה, ר"ל עת המנוחה והפנאי מן העסקים ההכרחיים, וכבר זכר אריסט"ו במאמר התשיעי מספר המדות שכן היה הענין מפורסם באומות מקדם, אמר בזה הלשון, הקרבנות הקדומים והקבוצים היו אחרי אסוף התבואות והפירות כאלו היו הקרבנות מפני הרוחה זהו לשונו, ועוד שישיבת הסוכה בעת ההיא אפשר לסבלה, אין חום גדול ולא מטר מצער. ושני המועדים האלה, רוצה לומר, סוכות, ופסח, מלמדים דעות ומדות, אמנם הדעת בפסח, הזכרת אותות מצרים והתמדתם לדורות, אמנם הדעת בסוכות, להתמיד זכר אותות המדבר לדורות, אמנם המדות הוא שיהיה האדם זוכר ימי הרעה בימי הטובה, בעבור שירבה להודות להשם ושילמוד מדת ענוה ושפלות, יאכל מצה ומרור בפסח לזכור מה שאירע לנו, וכן יצא מן הבתים לשכון בסכות כמו שיעשו השרויים בצער שוכני המדברות, לזכור שכן היה עניננו בתחלה, כי בסכות הושבתי את בני ישראל וגו', ונעתקנו מן הענין ההוא לשכון בבתים המצוירים במקום הטוב שבארץ והשמן שבה בחסד השם וביעדיו לאבותינו, בעבור שהיו אנשים שלמים בדעותם ומדותם, ר"ל אברהם יצחק ויעקב, שזה ג"כ הוא ממה שהתורה תלויה עליו, ר"ל שכל טוב שהטיב השם לנו וייטיב, אמנם הוא בזכות אברהם יצחק ויעקב אבותינו, מפני ששמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, אבל צאתנו מסכות למועד שני ר"ל שמיני חג העצרת, הוא להשלים בו מן השמחות מה שאי אפשר לעשותו בסכות אלא בבתים הרחבים ובבנינים, אמנם ארבעה מינים שבלולב כבר זכרו ז"ל בו קצת סבה על צד הדרשות שדרכם ידוע למי שהבין דרכיהם, וזה שהם אצלם כדמות מליצת השיר, לא שהדבר ההוא הוא ענין הפסוק ההוא, ונחלקו בני אדם בדרשות לשני חלקים, החלק האחד, ידמה שהם אמרום על צד באור ענין הפסוק ההוא, והחלק השני, הוא מבזה אותם ויחשבה לשחוק אחר שהוא מבואר נגלה שאין זה ענין הפסוק, והחלק הראשון נלחם ונתגבר לאמת דרשות לפי מחשבתו ולשמרם ויחשוב שהם ענין הפסוק, ושמשפט הדרשות כמשפט הדינין המקובלים, ולא הבינה אחת משתי הכתות שהם על צד מליצת השיר אשר לא יספק ענינם על בעל שכל, והתפרסם הדרך ההוא בזמן ההוא, והיו עושים אותה הכל כמה שיעשו המשוררים מזמרי השיר, אמרו רז"ל תני בר קפרא ויתד תהיה לך על אזניך, אל תקרי אזניך אלא אזניך, מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו, ואני תמיה אם זה התנא אצל אלו הסכלים כן יחשוב בפירוש זה הפסוק, ושזאת היא כונת זאת המצוה, ושהיתד הוא האצבע, ואזניך הם האזנים, איני חושב שאחד ממי ששכלו שלם יחשב זה, אבל היא מליצת שיר נאה מאד, הזהיר בה על מדה טובה, והוא כי כמו שאסור לומר דבר מגונה, כן אסור לשמעו, וסמך זה לפסוק על צד המשל השיר, וכן כל מה שיאמר במדרשות אל תקרי כך אלא כך, זהו ענינו, וכבר יצאתי מן הכונה אלא שהיא תועלת יצטרך אליה כל בעל שכל מאנשי התורה הרבנים, ואשוב אל סדר דברינו, והנראה לי בארבעת מינים שבלולב, שהם שמחה בצאתם מן המדבר אשר היה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות, אל מקום האילנות נותני פרי והנהרות, ולקח לזכרון זה הנאה שבפירות האדמה, והטוב שבריחו, והיפה שבעלין, והטוב שבעשבים ג"כ, ר"ל ערבי נחל, ואלו הארבעה מינין הם אשר קבצו שלשת הדברים האלה, האחד מהם, רוב מציאותם בארץ ישראל בעת ההיא והיה כל אדם יכול למצאם, והענין השני, טוב מראה ורעננותם ויש מהם טובים בריחם והם אתרוג והדס, אבל לולב וערבה אין להם ריח לא טוב ולא רע, והענין השלישי, עמדם על לחותם ורעננותם בשבעה ימים, מה שאי אפשר זה באפרסקים ורמונים ובאספרגל ובאגס וכיוצא בהן: