את ה"תושב"ע" אסור לכתוב?

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף ס עמוד ב א"ר אלעזר: תורה - רוב בכתב ומיעוט על פה, שנא': +הושע ח'+ אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו; ור' יוחנן אמר: רוב על פה ומיעוט בכתב, שנא': +שמות ל"ד+ כי על פי הדברים האלה. ואידך נמי הכתיב אכתוב לו רובי תורתי! ההוא אתמוהי קא מתמה: אכתוב לו רובי תורתי? הלא כמו זר נחשבו. ואידך נמי הכתיב כי על פי הדברים האלה! ההוא משום דתקיפי למיגמרינהו. דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש, כתיב: +שמות ל"ד+ כתוב לך את הדברים האלה, וכתיב: +שמות ל"ד+ כי ע"פ הדברים האלה, הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. דבי רבי ישמעאל תנא: אלה - אלה אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות. א"ר יוחנן: לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר: +שמות ל"ד+ כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל.

האם כולם קיבלו אותה "מסורת" "תורה" שבע"פ", אם כך: איך כל אחד חושב אחרת?

איך מסתדרים הדברים של רבי יהודה בר נחמני בשמו של רבי שמעון בן לקיש "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב"? האם מצווה זו בוטלה? הרי ה"תורה" שבע"פ" כתובה היום, ואינה בע"פ? ואם יבוא ה"חכם" ויאמר שמי שכתב את ה"תורה" שבע"פ" כתב זאת כדי שלא תשתכח מישראל, הרי בעצם אומר שהאלוהים אינו יודע ראשית ואחרית? ומה על ההלכה "מצווה לעולם עומדת"?  שהרי אם נכתבה ה"תורה" שבע"פ", אז מצווה לא לעולם עומדת?

ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מא

מה שנתלה בזקן ממרא, אומר, כי כאשר ידע השם יתעלה שמשפטי זאת התורה יצטרכו בכל זמן לפי התחלף המקומות והחדושים ולפי הנראה מן העניינים, להוסיף על קצתם ולגרוע מקצתם, הזהיר מן התוספת ומן המגרעות, ואמר לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, כי היה זה מביא להפסד סדרי התורה ולהאמין בה שאינה מאת השם, והותר ג"כ לחכמי כל דור, רצוני לומר ב"ד הגדול, לעשות סייגים כדי לקיים משפטי התורה האלו בעניינים שיחדשום לשמור התורה וישאירו הסייגים ההם קיימים לנצח, כמ"ש ועשו סייג לתורה, וכן הותר להם ג"כ לבטל קצת מעשי התורה ולהתיר קצת הנזהר ממנו לפי ענין אחד ולפי מאורע אחד, אבל לא יעמידוהו לדורות כמו שביארנו בסדר פירוש המשנה בהוראת שעה, ובזאת ההנהגה תתמיד התורה האחת ויתנהג כל זמן ובכל מאורע כפי הצריך לו, ולו היה זה העיון החלקי נמסר לכל אחד מן החכמים, היו בני אדם נפסדים לרוב המחלוקת והסתבכות הדעות, והזהיר יתעלה שלא יעשו זה שאר החכמים אלא ב"ד הגדול לבד, וצוה להרוג מי שיחלוק עליהם, שאם יחלוק עליהם כל מעיין, בטלה הכוונה המכוונת ובטלה התועלת.

רמב"ם הלכות ברכות פרק י הלכה (כו) הנכנס לבית המדרש, אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי, שלא איכשל בדבר הלכה - שלא אומר על טמא טהור, ועל טהור טמא, על מותר אסור, ועל אסור מותר; ואל איכשל בדבר הלכה, וישמחו בי חבריי; ואל ייכשלו חבריי, ואשמח בהם:

התורה אסרה כתיבת תורה שבע"פ מחשש מה שאירע באמת לאחר שהותרה הכתיבה שבכך רבו הסברות, השיטות, והמחלוקות,(מורה נבוכים עמ' קפח) איך מסתדר שהתורה אסרה כתיבת "תורה" שבע"פ", עם זה ש"ה"תורה" שבע"פ" נכתבה? האם לא נחשבת כתיבת ה"תורה" שבע"פ" למרות איסור תורה כהפרת ציווי אלוהי, והאם לא עבר כותב ה"תורה" שבע"פ" על  הפס' הבאים? דברים פרק ד (א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָֹה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם:(ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם דברים פרק יג (א) אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ: "כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה"? האם זה לא כולל כל המצוות שציווה משה? בפרשת בראשית פרק ג (ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל:(ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן: רש"י: ולא תגעו בו - הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר(משלי ל ו) אל תוסף על דבריו: משלי פרק ל (ה) כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹ:(ו) אַל תּוֹסְףְ עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ: קהלת פרק ג (יג) וְגַם כָּל הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְרָאָה טוֹב בְּכָל עֲמָלוֹ מַתַּת אֱלֹהִים הִיא:(יד) יָדַעְתִּי כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו: רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה (א) דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי, ולא גירעון ולא תוספת, שנאמר "את כל הדבר אשר אנוכי מצוה אתכם, אותו תשמרון לעשות - לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו" (דברים יג, א); ונאמר "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כט, כח). הא למדת שכל דברי תורה, מצווין אנו לעשותן עד עולם; וכן הוא אומר "חוקת עולם לדורותיכם" (ויקרא כג, יד), ונאמר "לא בשמיים, היא" (דברים ל, יב). הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר, מעתה: הלכה (ב) לפיכך אם יעמוד איש, בין מישראל בין מן האומות, ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה, או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצוות לפי זמן היו - הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה; ומיתתו בחנק, על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא ציווהו, שהוא ברוך שמו ציווה למשה שהמצוה הזאת "לנו ולבנינו עד עולם" (דברים כט, כח)ו"לא איש אל ויכזב" (במדבר כג, יט)

רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות פרק יא הלכה (ג) ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת, ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן, וכל המוסיף או גורע או שגילה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן, הרי זה ודאי בדאי רשע ואפיקורוס: כתב ולא ידע מה שכתב? הרי כל "התושב"ע" היא תוספת או גרעון, אם "ירדה תורה לסוף דעתו של האדם" הרי כל חידוש של "חכמים" מראה שלא ירדה תורה לסוף דעתו של האדם, הרי "חכמים" עשו גדר שהתורה לא חייבה, אם "דיני התורה אינם אלא עצות מרחוק מגדול העצה, לתקן הדעות וליישר כל המעשים" הרי שה"רחוק גדול העצה" לא נתן את כל תבונתו על עצותיו, הרי "חכמים" הוסיפו גדר לעצותיו, ו"חכמים" שהאשימו את חוה בחטא התוספת "הוסיפה ולכן באה לידי גרעון" וחטאו ה"חכמים" עצמם, הרי בדברים פרק ה (כז) וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ:(כח) וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל:(כט) בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן:

יחזקאל פרק יד

(ט) וְהַנָּבִיא כִּי יְפֻתֶּה וְדִבֶּר דָּבָר אֲנִי יְהוָה פִּתֵּיתִי אֵת הַנָּבִיא הַהוּא וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עָלָיו וְהִשְׁמַדְתִּיו מִתּוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל:  רש"י והנביא כי יפותה ודבר דבר - שאינו אמת. פתיתי - פתחתי לו פתח לאיזו שירצ'ה ומכאן יש לומר בא ליטמ'א פותחין לו: אם כך: נשאלת השאלה, הרי כל מה שעשו "חכמים", כאשר עשו את הפרוזבול, היתר עסקה, וביטול קרי לילה, ועוד מרעין בישין אחרים,  האם דברים אלה אינם נכללים  בה"בא ליטמא פותחין לו"?

ר' אלעזר: תורה - רוב בכתב ומיעוט על פה, ור' יוחנן אמר: רוב על פה ומיעוט בכתב, איך מסתדר הוויכוח הזה בין הרבנים עם הגמרא הבאה? הרי הכל מסיני וממשה וגם הגמרא ממשה אז איך משה מסר את הוויכוח הזה? תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב +שמות כ"ד+ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני. רש"י מסכת ברכות דף ה עמוד א זה מקרא - חומש, שמצוה לקרות בתורה. זו משנה - שיתעסקו במשנה. זה גמרא - סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה, אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א). רש"י ישעיהו פרק נא (ד) כי תורה מאתי תצא - דברי נביאים תורה הוא והמשפטים סופן להיות מרגוע ומנוחה לעמי' אשר אהפוך להם שפה ברורה לעבדני: ויקרא פרק כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: רש"י והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה מגיד שכולם נתנו למשה בסיני: פרקי אבות פרק א משנה (א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.

איך איסור כתיבת ה"תורה" שבע"פ" מסתדר עם הגמרא והזוהר הבאים? הרי אם הייתה תורה לפני בריאת עולם, האם האלוהים אינו יודע אחרית כראשית?

תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד ב ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? +תהלים ח+ מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו +תהלים ח+ ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים!

זוהר חדש כרך א (תורה) פרשת בראשית דף ט עמוד ב בראשית. כתיב ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז [משלי ח] הפסוק הזה חוזר על כל התורה שהיא היתה ראשית דרכי אל שהתורה נבראת אלפים שנה קודם שנברא העולם דא"ר אלעזר שבעה דברים נבראו עד שלא נברא העולם ואלו הם התורה וג"ע וגיהנם וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח והתשובה,

זהרה של תורה פרשת בראשית פרק א (הועתק מספרו של יצחק שוקרון "זהרה של תורה"  "הנפש אשר באדם" עמ' ז')

"בראשית ברא אלוהים""אמר רבי שמעון  בא וראה הקב"ה ראה בתורה וברא את העולם שכתוב ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום והוא יתברך הסתכל בה פעם ושתים ושלוש וארבע פעמים ואחר כך אמר את התורה ועשה ממנה מלאכה כדי שלא יבואו בני אדם לטעות מהתורה הקדושה שהוכנה בדיקנות מפליאה ככתוב אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה למען האדם וכנגד ארבע פעמים ברא הקב"ה את כל מה שברא בעולמו רבי אליעזר אמר לפני שברא הקב"ה את העולם באו ונכנסו האותיות לפני הקב"ה וכל אות ביקשה שממנה תתחיל התורה עד שנתקיים הכל באות ב שהיא תחילתה של המילה ברכה ובא נתייסד העולם

רמב"ם הלכות ממרים פרק א הלכה (ג) דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבנו, משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר:

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת נח סימן ג ואף הקב"ה כרת ברית עם ישראל שלא תשכח תורה שבע"פ מפיהם ומפי זרעם עד סוף כל הדורות שנא' (ישעיה נט) ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו וגו' ולא כתיב ממך אלא מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אם כך: האם לא הצליח לקב"ה, הרי ר' יהודה שכתב את ה"תורה" שבע"פ" בעצם הציל את האלוהים מפדיחה? ולזה אשר יאמר שרבי יהודה הוא שליחו, אני מפנה אותו לגמרא ולהלכה(למעלה) האומרות שאין לכתוב ואסור לכתוב "תורה" שבע"פ", ואם כך: אם היה צורך לכתוב הרי שאין ידיעת אחרית כראשית אצל האלוהים? הרי אמר האלוהים שאין לכתוב "תורה" שבע"פ", בתחילה, האם התחרט? או אולי שכח? ומה על מצווה לעולם עומדת?