פרשנות מהי "דרכה של תורה",

משנה מסכת אבות פרק ו משנה ד כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בְּמֶלַח תֹּאכַל, וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל, אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵן, (תהלים קכח) אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא: משנה ה אַל תְּבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה לְעַצְמְךָ, וְאַל תַּחְמֹד כָּבוֹד, יוֹתֵר מִלִּמּוּדְךָ עֲשֵׂה, וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל מְלָכִים, שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם, וְכִתְרְךָ גָדוֹל מִכִּתְרָם, וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ:

מרכבת המשנה לר"י אלאשקר על אבות פרק ו משנה ד

[ד]. הנה סמך זה הענין לבעבור אשר חתם בפסוק כבוד חכמים ינחלו, גילה שזה הכבוד אינו כבוד מדומה, כי אם הכבוד הנצחי. ועל כן אמר, לא תחשוב כנגד הכבודות המדומות והטובות הגשמיות אשר עליו נאמר כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב, אין הענין כך, אלא כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל. והנה אעפ"י שתהיה פרנסתך בדוחק, אינך יכול לומר אניח למודי עד שאהיה עשיר, אין ראוי לחשוב זה שמא לא יהיה עשיר, ונמצא קרח מכאן ומכאן. אמנם צריך לעסוק בתורה מתוך עוני, וזהו פת במלח תאכל, ולא די הפת שבא בצער שיצמצם באכילתו, אלא אפילו המים אשר יבאו בלי יגיעה כל כך, הנה אם לא ימצא אותו קרוב ממנו יצמצם ג"כ בשתייתו, והוא שיאכל וישתה כדי צורך העמדתו. והנה נכלל בפת ובמים כל מיני מאכל. ואם אלו שהם הכרחיים הזהירו שיהיו בצמצום, כל שכן מותרות.                         וחזר לדבר כנגד המלבוש, אמר ועל הארץ תישן.  ואמר שהעיקר שתעשה הוא ובתורה אתה עמל. וזה מדבר במי שאין לו, אבל במי שיש לו ממון בהעדפה, הנה בודאי עונש יגיע לו אם מסגף עצמו בתענית (תענית יא ע"א), שהרי הזהירה תורה מאשר חטא על הנפש (במדבר ו, יא). ושנינו בפרק חלק אטו צדיקים אי אכלי תרי עלמי מי סני להו. אמנם עם כל זה אין ראוי לחכם עשיר שיקח מזה העולם ומתענוגיו, כי אם היותר הכרחי, כמו שמצינו ברבינו הקדוש ז"ל בשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו ואמר, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שלא נהנתי בזה העולם אפילו באצבע קטנה (כתובות קד ע"א), וכוונתו ז"ל שלא נהנה במותרות, אלא בדבר המוכרח להעמדת הגוף והנפש.

פרקי משה על אבות פרק ו משנה כך היא

כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל וכו'. הנה נסמכה הברייתא הזאת אל הקודמת, מלבד היותם כלם תוספת ביאור על מאמר רבי מאיר שאמר שהתורה מלבשתו לאדם ענוה ויראה ומכשירתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן וכו', להיות שהברייתא הזאת ביארה איך מדרכה של תורה היא להיישיר לאדם להיות שמח בחלקו ושיאכל פת במלח ומים במשורה וכו', וזולת זה, להיות שבברייתא הקודמת הונח גודל למוד התורה, עד שהלמד מאחר אפילו אות אחת ראוי לנהוג בו כבוד, נראה שמעלת למוד התורה היא גדולה עד מאד, על כן הונחה ברייתא זאת, שהובא בה הדרך הנאות אל למודה באמת, ולפי שנאמר עוד בברייתא הקודמת שהכבוד יאות לחכמים, באה ההזהרה פה שאין ראוי לחמוד הכבוד יותר מהלמוד וכו', הנה זהו כללות הכונה הנכונה בברייתא הזאת.

ואמנם לעמוד על אמתת הבנתה, ראוי להתעורר בה על קצת הערות. הא', שהיה לו לומר כך דרכה של לומדי תורה, או עמלי תורה, כי מה שאומר אינו דרך התורה, רק דרך הלומדים בה, שאוכלים פת במלח ומים במשורה וישנים על הארץ וכו', ולמה תאר זה הדרך לתורה, כי דרך התורה איננו רק הלמוד בה. ועוד, למה לא אמר כך דרך התורה, מאי דרכה של תורה. כמו שכבר נתעוררנו על אופן הלשון הזה במאמר ריב"ל שאמר מעלבונה של תורה וכו'. ועוד נראה לי באמת, כפי טבע הלשון, שגזרת כך דרכה של תורה היא נושא בלתי נשוא, כי אם אומרו פת במלח תאכל היא הזהרה כפי טבע הלשון לפום ריהטא, נמצאת הגזרה הראשונה בלתי נשוא, והיא מאמר בטל, שלא נתבאר מה היא דרכה של תורה. ועוד קשה באמת, שזה נראה הפך הנאמר מפי רז"ל שלא נתנה התורה אלא לאוכלי המן וכו', והם העומדים בשובה ונחת ברבוי הטובות הזמניות לבל יהיו נטרדים בבקשתם. ועוד, שאם אומ' פת במלח תאכל וכו' היא הזהרה, מה היה צריך להזהיר אחר כך אל תבקש גדולה לעצמך וכו', שאם הוא אוכל פת במלח ושותה מים במשורה וישן על הארץ, הנה איש כזה פשיטא ופשיטא שאינו מבקש גדולה לעצמו, רק משפיל עצמו עד עפר, וכן אינו מבקש כבוד כלל, ואינו מתאוה לשולחנן של מלכים, אם בוחר לאכול פת במלח לבד וכו', ומה היה צריך להזהירו על זה, אם הוא בכלל ההזהרה הקודמת.

אשר על כל אלה, ויותר מהמה, לבי גומר ואומר, שאומ' פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה וכו', עד ואם אתה עושה כן, איננו הזהרה, רק הודעת דרכה של תורה, והוא נשוא הגזרה הראשונה שאמר כך דרכה של תורה, ובזה יתורץ הכל. כי דרך העוסקים בתורה הוא הלמוד, שהם הולכים בתורת ה', ודרך התורה דרך כלל היא שנותנת חיים לבעליה, כמו שיתבאר עוד בס"ד, אך יש דרכים אחרים נסמכים לתורה ונמשכים ממנה, אשר על כן נקראים של התורה, ולא דרכי התורה ממש, רק שהם של התורה, להיותם נמשכים ממנה, עם שאינם עצמות התורה, וזה ההפרש נרמז במלת של, שאיננו נאמר על עצמות הדבר, רק על דבר אחר נסמך אליו, או נמשך ממנו, וזה כי מהתורה נמשך לאדם שיסתפק בהכרחי, ושלא תתבטל התורה להשגת המותרות, רק אם יבואו מאליהן, וזה יגיע ללומד מצד שלמות התורה שנותנת חיים ושלמות לבעליה שיבין זה, ואינו זה מדרך הלומד במה שהוא לומד, כי יותר טוב ילמד כשיהיה לו חלק רב מהטובות האלה, מסכים למאמר רז"ל כי לא נתנה התורה אלא לאוכלי המן כנז', ובכן אמר, שמדרך התורה, ר"ל, שנמשך מהעוסק בה ללומד, שאף על פי שיאכל פת במלח וישתה המים במשורה וישן על הארץ, שהם הדברים הצריכים לחיי הב"ח, והם האכילה והשתיה והשינה. ולכלול שאר המקרים הנתלים בחומר אמר וחיי צער תחיה, רוצה לומר, אף על פי שדרך כלל יהיו כל חיי החומר חיי צער, הנה עכ"ז מדרך התורה יתחייב לך שבכל אלה לא תפסיק למודך, ולא יחרידוך כל המקרים הרעים האלה, ולא יטרידוך מלמודך, וז"א ובתורה אתה עמל, וגזרת הלשון כך היא, כאלו אמר דרכה של תורה כך היא, וביאר אותה ואמר שהיא, שאף על פי שיקרה שתאכל פת במלח ותשתה מים במשורה ותחיה חיי צער, עכ"ז אתה עמל בתורה ואינך נפסק מעמלה.

ואחר כך אמר לעוסק בה, שאם יזכה להגיע אל מדרגת הלומד בה כראוי, וזה יודע כאשר יעשה הוא הדברים האלה, כי בזה נודע שהוא שלם בתורה, ושהתורה תנחהו תדריכהו אל ההסתפקות ההוא, הנה כאשר ראינוהו עושה כן, ואינו נפרד ונטרד בכך, אלא שהוא עמל בכל זה בתורה, נדע באמת שהוא מאושר בעה"ז ובעה"ב. והנה האושר בעה"זה הוא מבואר, כי בהיותו מסתפק בהכרחי, לא ידאג ולא ידאב לבקשת המותרות, כי יהיה תמיד שמח בחלקו. ואף גם זאת יתענג במושכליו עונג נפלא מאד בשמחה ובטוב לבב, ואין לך אושר גדול מזה שהתענוג דבק בו כנז', ומזה יתחייב באמת שיהיה מאושר גם כן לעה"ב, כי יתענג שם במושכליו אשר השיג בעה"ז כנודע. וז"א ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, אשריך בעה"ז, וטוב לך כו', יר', אם ראינו אותך העוסק בתורה, שאתה מסתפק בהכרחי על האופן הנרשם, ואתה עמל בתורה כשיחסרו לך הטובות החצוניות, מזה נשפוט בצדק שאתה מאושר בעולם הזה, ושמח בחלקך ומתענג במושכלותיך, ושזה כולו יהיה טוב לך לעולם הבא וכו', ועד כאן לא באה הזהרה כלל רק הודעה.

טור יורה דעה סימן רמו

אין ישנים בבית המדרש וכל המתנמנם בבית המדרש חכמתו נעשית קרעים קרעים וכן אמר שלמה וקרעים תלביש נומה ואין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה אפי' מי שנתעטש אין אומרים לו רפואה בבית המדרש ואצ"ל שאר דברים וקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת (פ"ג להרמב"ם) בג' כתרים נכתרו ישראל בכתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות כתר כהונה זכה בו אהרן שנא' והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם כתר מלכות זכה בו דוד שנא' זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל שנא' מורשה קהלת יעקב כל מי שירצה יבא ויטול שמא תאמר שאותן הכתרים גדולים מכתר תורה הרי הוא אומר בי מלכים ימלוכו הא למדת שכתר תורה גדול מכתר כהונה וכתר מלכות אמרו חכמים ממזר תלמיד חכם קודם לכ"ג עם הארץ שנא' יקרה היא מפנינים יקרה היא מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים ואין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד ת"ת אלא ת"ת כנגד כל המצות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה לפיכך התלמוד קודם למעשה בכ"מ היה לפניו עשיית מצוה ות"ת אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסוק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו תחלת דינו של אדם אינו נדון אלא על התלמוד ואח"כ על שאר מעשיו לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתרה של תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחד כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה תהיה עמל ולא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין לבטל אבל אם הרבית תורה הרבית שכר והשכר לפי הצער שמא תאמר אפנה עד שאקבץ ממון ואחזור ואקרא או שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקי ואחזור ואקרא אם תעלה מחשבה זו עליך אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם אלא עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה כתיב בתורה לא בשמים היא לא מעבר לים היא לא בשמים היא לא בגסי רוח היא מצויה ולא מעבר לים היא לא במהלכי למעבר לים ולפיכך אמרו חכמים ולא כל המרבה בסחורה מחכים וצוו ואמרו הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה דדברי תורה נמשלו למים שנא' הוי כל צמא לכו למים לומר לך מה מים אין מתכנסים במקום מדרון אלא זוחלין מאיליהם והן מתקבצין אל מקום אשבורן כך דברי תורה אין נמצאין בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב אלא בדכא ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוה מתענוגי הזמן מלבו ועושה מלאכה בכל יום כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל ושאר יומו ולילו עוסק כתורה וכל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מהצדקה ה"ז חילל את השם וביזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונוטל חייו מן העולם לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעה"ז אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם ועוד צוו ואמרו לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קורדום לאכול מהם ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון וסוף אדם זה מלסטם את חבריות. מעלה גדולה למי שמתפרנס ממעשה ידיו ומדת חסידים הראשונים היא ובה זוכה לכל כבוד וטובה בעוה"ז ובעוה"ב שנא' יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך בעה"ב שכולו טוב אין דברי תורה מתקיימין במי שמתרפה עצמו עליהם ולא באלו שלומדין תורה מתוך עדון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליה ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהל החכמה וכך אמר שלמה בחכמתו התרפית ביום צרה וגו' ועוד אמר אף חכמתי עמדה לי חכמתי שלמדתי באף עמדה לי אמרו חכמים ברית כרותה שכל היגע בתלמודו בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח וכל היגע בתלמודו בצינעא מחכים שנא' ואת צנועים חכמה וכל המשמיע קולו בשעת לימודו תלמודו מתקיים בידו אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח אע"פ שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה לפיכך מי שירצה לזכות בכתר של תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחת מהן בשינה באכילה ושתייה ושיחה וכיוצא בהן אלא בדברי חכמה ות"ת אמרו חכמים אין רינה של תורה אלא בלילה שנאמר קומי רני בלילה וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום שנא' יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי וכל בית שאין ד"ת נשמעין בו בלילה אש אוכלתו כי דבר ה' בזה זה שלא השגיח על ד"ת כל עיקר וכן כל שאפשר לו לעסוק בד"ת ואינו עוסק או שקרא ושנה ופירש להבלי העולם והניח תלמודו וזנחו ה"ז בכלל בוזה דבר ה' אמרו חכמים כל המבטל תורה מעושר סופו לבטלה מעוני וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וענין זה מפורש בתורה הרי הוא אומר (דברים כח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך ואומר (שם ח') למען ענותך לנסותך ולהטיבך באחריתך:

שו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן ה ד"ה מעתה נפתח

מעתה נפתח לנו פתח תקוה בדברי ההג"ה הנז' לאשרה ולקיימה כראוי. ולא תיקשי מידי מכל מה שהקשינו שאין דבר זה סותר כלל למה שאסרו לחלוק ולסתור דברי הרב דאע"ג דאוקימנא איסורא אף ע"י הוכחה, היינו בדליכא נפקותא לדינא דכיון דלא נפיק מינה חורבא חשו לכבוד הרב המובהק. ואינו בדין שיביישנו תלמידו בסתיר' דבריו בחזקה. ואע"ג דבכי הא נמי מסתברא דשרי דאר"י הרבה למדתי כו' ומתלמידי יותר מכולן ואר"י לית את כבר לקישא. ולאו דוקא תלמיד חבר כר"ל אלא אפי' תלמיד מובהק משמע במקומות הרבה דשפיר דמי וכך היא דרכה של תורה, מכל מקום כל זה הוא בפלפול שהתלמידים מפלפלים עם רבם כדי לעמוד על האמת. שמתוך כך גם הרב מתחדד ומבאר להם ספיקותיהם. אבל אם רואה התלמיד שהרב מחזיק בדעתו וסברתו בפלפולו. ואינו חושש לסתירותיו ותשובותיו. נראה שאסור לתלמיד להתכוון לחלוק עליו ולסתור דבריו אפי' בפלפול גרידא, דאף שהוא סבור שהאמת אתו שמא לא ירד לסוף דעת רבו, מאחר שהוא רבו מובהק שכל עסקנו בו כאן. ועד ארבעין שנין לא קאי אינש אדעתיה דרביה אפי' נתחכם הרבה. כל שכן כשלא שימש כל צרכו עדיין. ויש לכל זה ראיות ופרטים שאין כאן מקום ביאורם. ועמ"ש בס"ד על דברי ספר חסירים בכיוצא בזה בסי' י"ד (ויבואר בח"ב אי"ה) ואף להטריח בשאלות ותשובות חבילות שאין בהם ממש אינו רשאי ויש לו ליזהר מגחלתו של הרב שלא יכוה כמו שאירע לפלימו גם ללוי עם רבי וראב"א עם ר"ש בפד"מ (נ"ה) ובהשותפין (/בבבא בתרא/ ט' ודכג"ב =ודף כ"ג ע"ב=) ולא הניחו לתלמידי ר"מ ליכנס לבה"מ =לבית המדרש= מפני שקנטרנין הם ועל דא אפקוה לר"י מבי מדרשא וכה"ג טובא ברם במידי דנפקא מניה טעותא בדין והוראס /והוראה/ אי אפשר שישתוק בשום פנים.

שו"ת נודע ביהודה מהדורה קמא - חו"מ סימן ל ד"ה ומעתה נבוא

ומעתה נבוא לבאר הפרטים שמחויב הקצין ר"וו וו"ה למיעבד ליורשים של מהרז"ק ואבוא על סדר של הרב הגאון מוהר"ר יוסף שט"ה ולא שאני מטיל דופי בהרבנים הנבררים מצד הקצין ר"וו וו"ה חלילה כי גדולי ישראל המה וגם דבריהם דברי תורה אלא שאהבת הקצון ר"וו וו"ה קלקלה השורה ונטו לזכותו הרבה נגד הדין משא"כ הרב מוהר"ר יוסף שט"ה אם כי אתווכח בקצת פסקיו מ"מ רוב דבריו מיושרים בלי נטוי ואם בקצת לא כיון כהלכה כך היא דרכה של תורה אלו מזכין ואלו מחייבין ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

שו"ת אורח משפט או"ח סימן כח ד"ה מכתבו היקר

היקר הגיעני, ומפני כבוד הרגל אחרתי את תשובתי, באשר אין הענין נחוץ למעשה כעת. וההתנצלות של כת"ר ידי"נ שי', על אשר מציע הרהורי לבו הטהור בדבר ההוראה, אך למותר היא, כי כך היא דרכה של תורה, ובשגם ידעתי נאמנה שכל כונתו היא לש"ש =לשם שמים=, לברר הדין לאמתה ש"ת =של תורה=, ומיני ומיני' יתקלס עילאה ב"ה.

אסור לחלוק על רב? יכול תלמיד לחלוק על רבו!!

שו"ת יחווה דעת חלק ד סימן נה ד"ה ומכללם של

נכון, שהרי הרמב"ם שם בפירוש המשנה (עדיות פרק א' משנה ב') כתב (בסמוך לשיעור חלה), שרביעית כ"ז דרהם, וכן כתב קרוב לזה בחיבורו (הלכות עירובין פרק א'). ומעשים בכל יום שאנו משערים הרביעית שיעור כ"ז דרהם, ולא כ"ז מיתקאל, וכן פסק בבן איש חי עצמו (בפרשת צו סעיף כ"ט) ששיעור רביעית של כל כוס מארבע כוסות כ"ז דרהם. ואיך יתכן שתחלת דברי הרמב"ם בדין רביעית, נפרשם דהיינו כ"ז דרהם שלנו, ואילו הסיפא תק"כ דרהם של שיעור הקמח, אינו הדרהם שלנו אלא מיתקאל, ועוד שהמיתקאל היה ידוע בזמן מרן, שהוא שיעור דרהם וחצי, כמבואר בדברי מרן בכסף משנה (פרק ב' מהלכות כלי המקדש הלכה ג'), ובבית יוסף (אבן העזר סימן ס"ו). (וכן כתב מהר"ש ויטאל בפתח הדביר חלק ב' דף כ' ע"ד). ואם כן איך סתם לנו מרן השלחן ערוך ששיעור חלה תק"כ דרהם, ותהיה כוונתו על מיתקאל, שהוא פעם וחצי משיעור דרהם, חלילה לומר כן לתלות בוקי סריקי בדברי מרן, שעל ידי כך יגרום לברכה לבטלה. ועוד שהרי בספר בן איש חי (פרשת צו אות י"ט) כתב בזו הלשון: אין לשין לפסח עיסה גדולה יותר משיעור תק"כ דרהם. ושיעור עיסה שחייבת בחלה הוא תשע"ז דרהם קמח. ודבריו מרפסן איגרי, שהרי איסור לישה לפסח הוא ביותר משיעור חלה, וכמבואר בפסחים (דף מ"ח ע"א) קבא מלוגנאה לפסחא וכן לחלה. וכן פסק הרמב"ם (פרק ה' מהלכות חמץ ומצה הלכה י"א). וכן לשון מרן השלחן ערוך /או"ח/ (סימן תנ"ו סעיף א'): אין לשין לפסח עיסה גדולה משיעור חלה שהוא מ"ג ביצים וחומש ביצה וכו', והוא תק"כ דרהם. ע"ש. ואם כן דבריו סותרים מרישא לסיפא, שברישא קיבל הדברים כהוייתם כשיעור דרהם הרגיל. ובסיפא בשיעור חלה כתב שהוא תשע"ז דרהם. ואם כוונתו להחמיר לגבי איסור לישה לפסח, היה לו להחמיר ולומר שמשיעור תק"כ דרהם יפריש על כל פנים חלה בלא ברכה, משום שספק ברכות להקל. ואילו מדבריו נראה שבפחות משיעור תשע"ז דרהם אין צריך להפריש חלה כלל. וזאת בניגוד לדברי הרמב"ם ומרן השלחן ערוך. וכנ"ל. לכן דברי הרב בן איש חי כאן תמוהים מאוד. ויענו ויאמרו: יהיה איך שיהיה אסור לחלוק על רבינו הגאון רבי יוסף חיים בעל בן איש חי, כי מה נדע אנחנו והוא לא ידע,? לכן אין לזוז מדבריו ימין ושמאל. ע"כ. ובאמת שכל דבריהם אין להם שחר, שאין זו דרכה של תורה, והלא כתב הגאון מהרא"י בעל תרומת הדשן בפסקיו (סימן רל"ח), שיכול התלמיד לחלוק על רבו, שכך היא דרכה של תורה מימי התנאים, שרבינו הקדוש היה חולק על אביו ורבו רבן שמעון בן גמליאל, ורבא היה חולק על רבה רבו, והרא"ש חולק על מהר"ם מרוטנבורג רבו וכו'. וכן כתב בשו"ת הרדב"ז (סימן תצ"ה). וכן מבואר בתשובת הרא"ש (כלל נ"ה סימן ט'), שהתורה אמת כתיב בה ואין מחניפים לשום אדם, ומי לנו גדול מרש"י ונחלקו עליו יוצאי ירכו רבינו תם ורבינו יצחק בעלי התוספות וסתרו דבריו בהרבה מקומות, ויפתח בדורו כשמואל בדורו. ע"ש. וכן כתב בשו"ת מקום שמואל (סימן י"א), ובשו"ת נודע ביהודה קמא (חלק אורח חיים סימן ל"ה). וכל זה פשוט מאוד לתלמיד עם מבין. והגאון רבי יוסף חיים עצמו בכמה מקומות חלק על החיד"א והגאון רבי חיים פלאג'י ושאר אחרונים. [וראה במש"כ עוד בפתיחה לשו"ת יביע אומר חלק א' מהדורא בתרא אות י"ב].

לא נעלו חז"ל שערי העיון כפי שמדמים הסכלים והבטלנים, (מורה נבוכים עמ' עב)

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קי עמוד א +במדבר ט"ז+ ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, אמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר +במדבר י"ז+ ולא יהיה כקרח וכעדתו. רב אשי אמר: ראוי ליצטרע, כתיב הכא ביד משה לו, וכתיב התם +שמות ד'+ ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך. אמר רבי יוסי: כל החולק על מלכות בית דוד - ראוי להכישו נחש. כתיב הכא +מלכים א' א'+ ויזבח אדניהו צאן ובקר ומריא עם אבן הזחלת, וכתיב התם +דברים ל"ב+ עם חמת זחלי עפר. אמר רב חסדא: כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר +במדבר כ"ו+ בהצתם על ה'. אמר רבי חמא ברבי חנינא: כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם שכינה, שנאמר +במדבר כ'+ המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל +(על)+ [את] ה'. אמר רבי חנינא בר פפא: כל המתרעם על רבו כאילו מתרעם על השכינה, שנאמר +שמות ט"ז+ לא עלינו תלנתיכם כי (אם) על ה'. אמר רבי אבהו: כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה, שנאמר +במדבר כ"א+ וידבר העם באלהים ובמשה. אסור להרהר אחר הרב, אבל אחר דברי אלוהים מותר? נח? פרוזבול? שמיטה? היתר עסקה?